כשניטשה אהב

זו אולי השאלה החשובה מכולן: כיצד ראוי לו לאדם לחיות? מה משמעותי בחיים? את אחת התשובות המעניינות לקושייה הקיומית הציג פרידריך ניטשה ככתב חידה בשני "שירי המחול" המופיעים בחלק השני ובסוף החלק השלישי של "כה אמר זרתוסטרא".

השירים מתארים מערכת יחסים פוליאמורית בין זרתוסטרא ושתי נשים, ובכך נוגעים במתח הגדול, זה שבין קיומו הגופני של האדם ובין קיומו כ'יש חושב'. למאהבת הראשונה, זהובת התלתלים, קרא ניטשה בגרמנית Leben, כלומר, בפשטות, חיים (ישראל אלדד תרגם את שמה ל"חיוּת", אילנה המרמן ל"נשמת החיים"). זרתוסטרא מכיר בכך כי ביסודו של עניין הוא אוהב את חיים בלבד, אולם לא די לו בה, והוא לוקח מאהבת נוספת – חוכמה. גם זו חביבה עליו מאוד, אולי מפני שמזכירה היא לו את חיים. לשתיהן, הוא מציין, אותן עיניים ואותו הצחוק, וגם אותה "חכת זהב קצרצרה" – איתה, ניתן לשער, הן שולות אותו ממי המדמנה של קיום תפל.

פעם, כשחיים שאלה על יריבתה, ענה לה זרתוסטרא: "צמא אני לה ולא אשבע, אציץ בה מבעד לצעיפים, ארדוף אחריה מבעד לרשתות. היפה היא? איך אדע?". כששמעה זאת חיים, צחקה צחוק מרושע ועצמה את עיניה. "תגיד לי, על מי אתה מדבר?", עקצה את זרתוסטרא, "עלי, לא?".

גם חוכמה מצדה אינה רואה בעין יפה את התפרפרויותיו של מאהבהּ. "אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך משבח אתה את חיים!", היא אומרת לו בעלבון וזעם.

בשיר השני נראה כי מתהדק הקשר בין זרתוסטרא וחיים. הוא מציץ בעיניה ולבו "נדם מעוצמת התענוג". היא מצדה מודה שהיא מקנאה נורא בצָרָתָהּ. אך אז היא מוסיפה אמירה מפתיעה: "אם תברח ממך חוכמתך ביום מן הימים, אויה! כי אז תברח ממך גם אהבתי". חיים אומרת כי יודעת היא שזרתוסטרא אינו נאמן לה והוא מודה שבקרוב אכן יעזבנה. אך אז לחש דבר מה על אוזנה והיא אמרה לו בתדהמה: "את זאת אתה י ו ד ע, זרתוסטרא? איש אינו יודע זאת". השניים הביטו זה בזו ובאחו הירוק שלפניהם, ובכו. "אותה שעה", העיד זרתוסטרא, "יקרו לי החיים מכל חוכמתי".

מה לחש זרתוסטרא? מה הבין באותה שעה יקרה? על שאלה זו ניסו לענות לאורך השנים עשרות מלומדים.

דיוניסוס ואפולו

זרתוסטרא נקרע בין חיים לחוכמה, או בניסוח אחר, בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפוליני שבו. זהו אולי הקונפליקט המהותי ביותר שבפני האדם. האם עליו פשוט להיות, לחיות, לחגוג את גופו וחושיו, את רצונותיו ואיוויו, את הטבע, ובכך למצות את האנושיות, או שמא מוטב לו, כפי שסבר אריסטו למשל, למשול ברוחו, לשקוע במחשבה המתעמקת עוד ועוד לתוך עצמה, וכך לנסות להאיר את המצולות העמוקות של הנפש, של היקום, של האל? האפשרות הראשונה מוגבלת, שהרי הגוף אך ארעי הוא, בכל רגע יכול להשיגנו המוות; השנייה בלתי אפשרית, שכן ידיעה שלמה לעולם חומקת מהשגתנו, רק מבעד לצעיפים נוכל להציץ בה.

כשחיים דוברת אליו, שם באחו הירוק, מתרגש זרתוסטרא במלוא נשמתו. אולם כשהשמש שוקעת, המחול תם, "והנערות הלכו להן", הוא שוקע בעצבות, עצבותם של בני החלוף. "וכי מה?", הוא שואל את עצמו, "העוד חי אתה זרתוסטרא? מדוע? למה? ובכוח מה? ולשם מה? ולאן? ואיך? האם אין זו איוולת להמשיך לחיות?".

חיים וחוכמה, אך גם מוות. אלו גבולות גזרת האדם. 35 שנים אחרי שחולל ניטשה את הכביר בספריו, השתית זיגמונד פרויד ב"מעבר לעקרון העונג" את תורת הנפש שלו על הדואליות של דחפי החיים והמוות, ארוס ותנאטוס. ידועה פחות העובדה שפרויד הציג דחף (Trieb) נוסף, פרומתאי אפשר לומר, אותו תיאר במונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תשוקה לוהטת לידע (תפיסה זו, אגב, זכתה לפני חודשים מספר לתמיכה ממחקר מעניין, שמצא כי מערכת התגמול מבוססת הדופמין שבמוח מגיבה למידע חדש כפי שהיא מגיבה למזון או לסמים; המחקר פורסם בכתב העת המדעי PNAS).

כמו במקרים רבים אחרים, גם רעיון זה של פרויד התבסס על התבוננות עצמית. באישיותו שלו הוא זיהה את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם. "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור", כתב פרויד על גיבורו, אותו תיאר כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם".

ב"מעבר לעקרון העונג" כתב פרויד שיצר החיים, הארוס, מתאמץ תמיד "לכלול את האורגני בתוך חטיבות גדלות והולכות" (תרגום: חיים איזק), כלומר מנסה לקשור דברים, לאחד אותם, ביחידות משוכללות יותר ויותר. גם את הדחף להבין את חידות היקום ניתן להבין כמבטא תשוקה לאחדות, לשלמות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שתקשור פרטי ידע רבים ככל הניתן, על האדם, העולם, הבריאה. "רציתי לדעת הכל", כתבה יונה וולך, "להיות אדם שלם". שאיפה זו קשורה לארוס, אך אינה זהה לו, העירה הפסיכואנליטיקאית רחל בלאס. לא זו בלבד שאינה רק סובלימציה של דחף החיים ושל האנרגיה הליבידינלית המניעה אותו, היא יכולה אף להיות קודמת לאלה. את התשוקה של דה וינצ'י תיאר פרויד כַּ"ניצוץ האלוהי שהנו, במישרין או בעקיפין, הכוח המניע, il primo motore, שמאחורי כל פעילות אנושית".

נחזור לזרתוסטרא. לרגע נדמה כי נטה יותר לחיים מאשר לחוכמה. הרי בסוף השיר השני אמר במפורש כי החיים יקרו לו מחוכמתו והשירים הם הלוא "שירי מחול", שירים של גוף, של תנועה. עם זאת, הוא גם הדגיש את הקִרבה הרבה בין מאהבותיו: אותו מבט, אותה בת-שחוק, אותה חכה. ובסיום התקף הקנאה שלה אמרה חיים עצמה כי אם תיטוש את זרתוסטרא חוכמתו, תברח גם אהבתה.

בלי חוכמה, אי-אפשר להיות בקשר עמוק עם החיים. וביסוד התשוקה לחוכמה טמונה אהבת חיים גדולה, שחיפוש החוכמה מוכיח אותה, מלבה אותה, מאפשר אותה. דה וינצ'י ציין: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה".

ניטשה ראה בטרגדיה היוונית את צורת האמנות הגבוהה ביותר, שכן הצליחה למזג את הדיוניסי והאפולוני. דומה כי בשיר המחול השני, שיש הרואים בו את רגע השיא של יצירתו כולה, הציע פתרון נעלה עוד יותר, שכן אינו טרגי: בסופו של דבר, בעומק, יש, פשוט, אהבה. לא אהבת חיים אל מול אהבת חוכמה, אלא אהבת אהבה. זרתוסטרא אמר: "אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". או במילים אחרות, אנחנו אוהבים את החיים, ואת חקרם, לא משום שאנחנו רגילים לחיות, ולא משום שבכוחנו לחשוב, אלא מפני שטבענו לאהוב. אולי כה לחש זרתוסטרא.

– – –

המאמר פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

שיעורים באהבה (2)

Eddie Gerald  - hands.jpg
צילום: אדי גרלד

כל דבר שנרצה לעשותו היטב, נידרש להשקיע בלימודו זמן ומאמץ. אהבה אינה שונה. הפילוסוף פרידריך ניטשה הקביל זאת למוזיקה. כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. מוכרת התופעה בה שיר לא מוכר נשמע לנו סתמי, אולם אחרי שמקשיבים לו שוב ושוב הוא מתגלה במלוא יופיו. נדרשים מאמץ ורצון טוב לשאת את המנגינה הלא מוכרת, למרות זרותה, עד שמגיע הרגע בו אנו כבר מורגלים בה, הרגע בו, כדברי ניטשה, "נרגיש כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה". כך בדיוק אנו לומדים לאהוב את כל מה שאהוב עלינו. "בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד" (תרגם: ישראל אלדד).

רצון טוב ואורך רוח אינם השיעור היחידי. הגרונטולוג קארל פילמר מאוניברסיטת קורנל ניגש ל-400 זוגות מנוסים ביותר, כאלה שמספר שנות הנישואין הממוצע שלהם 44 (בני הזוג הוותיקים ביותר היו בני 98 ו-101, נשואים 76 שנים), ושאל מה למדו על אהבה לאורך חייהם המשותפים. תשובותיהם מפורטות בספרו, "30 שיעורים לאהבה". הנה חמש מהעצות שחזרו על עצמן בתכיפות רבה בקרב הזוגות למודי האהבה:

  1. למדו לתקשר. הזוגות הוותיקים חזרו ואמרו: "דברו, דברו, דברו". בעיות בקשר, הם טענו, אפשר לפתור תמיד בעזרת תקשורת פתוחה.
  2. למדו להכיר היטב את בן הזוג לפני החתונה. אף שבעבר נהגו להתחתן בגיל צעיר, הזוגות הקשישים המליצו דווקא לחכות עם החתונה עד שבני הזוג יכירו טוב מאוד אחד את השני. עצה אותה הדגישו רבים הייתה "לעולם אל תתחתנו עם מישהו בציפייה שתצליחו לשנותו".
  3. התייחסו לנישואין כאל התחייבות בלתי ניתנת להפרה שמשכה כמשך חייכם. הקשישים המליצו בחום לא לראות בנישואין משהו שנמשך רק כל עוד יש תשוקה ולהט. זוגות ותיקים רבים דיווחו על תקופות קשות ואומללות לאורך הדרך, שאחרי שהתמודדו איתן חזר הקשר לפרוח.
  4. למדו לעבוד כצוות. התייחסו לנישואים כאל עבודת צוות לכל דבר. כלומר: ראו בעיות כמשותפות תמיד לשניכם, ואף פעם לא כשייכות לאחד מכם בלבד. כל קושי, מחלה או מכשול שניצבים בפני בן הזוג האחד, הם גם האחריות של השני.
  5. בחרו בן זוג שדומה לכם מאוד. נישואים זה עסק לא פשוט, לאף אחד. קל יותר לחלוק אותם עם מישהו שיש לו את אותם תחומי עניין, רקע ודעות. חשוב במיוחד דמיון בנושאים שיכולים לעורר ויכוחים כמו גידול ילדים, כסף ודת.

ואחרי ששמענו עצות מ-400 זוגות זרים, הנה עוד צרור מזוג אחד ישראלי. שאלתי את הוריי, שהתחתנו לפני 46 שנה, מהו לדעתם סוד הנישואים הארוכים והטובים. אמא שלי אמרה: "שאפשר לצחוק ביחד, צחוק חשוב מאוד. וגם לתת מרחב". ואבי אמר: "שיש דברים שאוהבים לעשות יחד. וגם תחושה של שייכות משותפת, שמובילה לאכפתיות".

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")

גם אהבה טעונה לימוד

אהבות רבות יש בעולם, נבדלות זו מזו במושאיהן, בעוצמתן. "לאסקימוסים יש חמישים ושניים שמות לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות מספר דומה של שמות לאהבה". אבל יש לנו רק שם אחד. זהו אחד הבלבולים הגדולים של השפה.

בין שלל ביטויי האהבה, יש אחד נשגב, נשאף על-ידי כל. זוהי "אהבת האמת" (או "אההבה"). רוב האהבות אינן שלמות. הן מהולות גם ברגשות אחרים, בקנאה, בטינה, בשנאה. אהבה שלמה, מלאה, טוטלית, היא יקרת המציאות. אנשים צעירים, כתב ריינר מריה רילקה, מבולבלים ותועים באהבתם, בורחים לאחת מהקונבנציות הרבות שהחברה הציבה כמו מקלטים ציבוריים על הדרך הזו, המסוכנת מכל. "מכיוון שהחברה העדיפה להתייחס לחיי-האהבה כאל שעשוע, היא גם סיפקה להם צורה קלה, זולה, בטוחה, כמו ששעשועים-ציבוריים הנם".

אין כמעט אדם שחשב על אהבה ולא הגיע למסקנה דומה: אהבת אמת אינה דבר נפוץ. הרבה יותר פשוט להסתפק בשעשועים. אריך פרום כתב: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית, ושאת מקומה תפסו כמה צורות של פסבדו-אהבה שלאמיתו של דבר אינן אלא צורות שונות של התפוררות האהבה". והפילוסוף הבריטי סיימון מיי הבחין: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה".

כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל לאהוב, כך נדמה, היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אבל אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים. ניטשה הקביל את הדבר למוזיקה. הרי כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. הוא כתב: "תחילה חייב אתה בכלל ללמוד לשמוע צורה ומנגינה, שאזנך תייחד אותה מכלל הקולות, תתחום אותה ותבודד בבחינת יחידה חיה לעצמה; לאחר מכן נדרשים המאמץ והרצון הטוב לשאת אותה, למרות זרותה, יש ללמוד לנהוג באורך-רוח לגבי מבטה ומבעה, ובטוב-לב לגבי המוזר שבה: – ולבסוף מגיע הרגע, בו אנו כבר מורגלים בה, ומצפים לה, בו נרגיש, כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה; מעתה היא מטילה ללא הרפיה את אוכפה ואת קסמה עלינו, ולא תאמר די עד שניהפך למאהביה הכנועים והנלהבים, שאינם מבקשים עוד מן העולם דבר טוב ממנה, ושוב ושוב אותה בלבד. – אך לא רק במוזיקה זו דרכנו: ממש כך למדנו לאהוב את כל הדברים, האהובים עלינו היום. בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר: – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. גם מי שאוהב את עצמו, על זו הדרך למד לאהוב: כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד".