ודבקו, והיו – לאחד

אוהבים לאורך ההיסטוריה היללו את אפשרות ההתמזגות של שניים באהבה, אותה שללו ציניקנים מכל וכל. שני מחקרי מוח עדכניים ומרעישים מחזקים דווקא את הגישה הרומנטית

SGdyad2

כמו פתיתי שלג, כל הקשרים האינטימיים הם ייחודיים. ובכל זאת, האם יש משהו שמתקיים בכולם, משהו שניתן באמצעותו להגדיר אהבה? הפילוסוף היהודי יליד ברוקלין, רוברט נוזיק, אמר כי ישנו גורם משותף כזה: בכל מערכות היחסים האוהבות, רווחתם ומצב רוחם של הנאהבים קשורים תמיד אלה באלה. אם מישהו שאנו אוהבים מרגיש עצב, בהכרח נתעצב, אם משהו טוב עובר עליו – משהו טוב עובר גם עלינו. הדבר מתרחש כמו מאליו, איננו צריכים להרהר בצערו של האהוב כדי לחוש צער. אהבה פירושה שכבר אין שני אנשים נפרדים לגמרי, שכל אחד מהם חווה וחש דברים נבדלים, אלא שנוצרת ישות חדשה, 'אנחנו', תוצר של רשת הקשרים שביניהם, עמה מזדהה ומתמזג כל אחד מהאוהבים כהרחבה של העצמי שלו. "איך נחיה", שאל כריסטופר רובין את פּוּ, "איך נחיה האחד בלעדי השני?". "אינני יודע", השיב לו אז פו, "ואין זה בכלל ענייני: אבל זה לא יקרה, כי אני ואתה, זה ממש כמו אתה ואני" (תרגם: יעקב אורלנד).

מלבבת ככל שתהיה, אידיאת ההתמזגות האוהבת זכתה לביקורת נוקבת. שני נחלים יכולים להתמזג, כך גם שני חומרים כימיים, טען הפילוסוף אירווינג זינגר – יהודי ברוקלינאי אף הוא – אולם לא בני אדם! לכל היותר, מישהו תמים ורגשני יכול לדמיין שהוא הופך אחד עם בן הזוג, ובכך לסלף את המציאות של הקשר. "מיזוג של שני אנשים אינו אפשרי", אִשרר המשורר ריינר מריה רילקה, "שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים".

האם נגזר עלינו להיות בודדים לעד, או שמא יש באפשרותנו להתאחד עם אחר? כדי להשיב על שאלה זו, אולי החשובה מכולן בנוגע ליחסים בין בני אדם, יש לזהות את המהות הראשונית של האנושיות. בבלוט כבר טמון האלון; מהו גרעין האדם? זיגמונד פרויד ראה באדם יצור נרקיסיסטי במקורו, הדואג בראש ובראשונה לעצמו ולהישרדותו. התינוק נפלט לעולם זר ואכזר, של תחרות ותסכול, וכל ימיו עם אלה יתמודד, אנוכי, קנאי ובודד. זו הייתה התפיסה הפסיכואנליטית המקובלת, עד שבמהלך דיון באמצע המאה הקודמת התפרץ האנליטיקאי דונלד ויניקוט וקרא: "אין דבר כזה תינוק!". תינוק לבדו הוא ישות בלתי אפשרית, בדיונית, טען, שהרי כל מחשבותיו, כל רגשותיו, כל תחושותיו של התינוק מתקיימים בתוך קשר, הקשר של התינוק עם מי שמטפל בו. כפי שאין דג בלי מים, כך אין תינוק בלא אֵם. לכן היחידה האנושית הבסיסית, הגרעין, היא 'אֵם-תינוק'.

החוש השישי

אפשר לראות באמירות של ויני וויניקוט דימויים פּואטיים ותו לא. הרי אין ספק שכריסטופר ודובו ייפרדו, כפי שברור לכל שיש תינוקת נבדלת מהאם – הנה, זו שוכבת בעריסה, וזו מערסלת סמרטפונה. אך מחקר חדש, שפורסם בכתב העת NeuroImage, נותן תוקף אמפירי לעמדה המצדדת באפשרות ההתמזגות. צוות החוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' השתמש באא"ג כפול (dual EEG) כדי למדוד אותות מוחיים אצל אימהות ותינוקות בזמן שהיו מצויים באינטראקציה. נמצא כי במצבים רגשיים מסוימים מוח האם ומוח התינוק פועלים יחדיו ונוצרת קישוריות עצבית שהיא בין-אישית (interpersonal neural connectivity). הנוירונים הופכים מקושרים, אף שהם מצויים בשני מוחות שונים!

"מידת הקישוריות בתוך מוח בודד משקפת את החופשיות והיעילות בהן זורם מידע מאזור אחד במוח לאזור שני", הסבירה בשיחת סקייפ ראשת צוות החוקרים, ד"ר ויקטוריה לאונג (Victoria Leong). "בניסוי נמצאה זרימה של מידע לא רק בתוך כל אחד מהמוחות אלא גם ביניהם, דבר המאפשר לתינוק לספוג מידע מהאם בצורה טובה יותר". לפי לאונג, אותות עצביים בין-אישיים (interpersonal) הם שונים במובהק מהאותות התוך-אישיים (intrapersonal), אותם מודדים חוקרי מוח באופן שגרתי. "הנתונים שאספנו מצביעים על כך שהקישור העצבי הבין-אישי משקף נטייה אנושית בסיסית, מעין 'חוש שישי חברתי'. כאשר אנו מתחברים באופן עצבי לאחרים, אנחנו פותחים את עצמנו לקליטת מידע והשפעה מהם".

לדברי לאונג אין עדיין הסבר מדעי מספק לתופעת הסנכרון בין מוחות, אולם ברור שהיא מערבת חיבור ברמה כלשהי למצבו הפנימי של הזולת. "זהו שדה מחקר חדש ואנחנו רק מתחילים להבין איזה סוג של מידע מקודד ומועבר באמצעות אותות עצביים בין-אישיים, וכיצד בכלל ניתן למדוד אותות אלה", אמרה.

victoria.leong
ויקטוריה לאונג

במחקר נעשה שימוש בטכנולוגיה חדישה, שמאפשרת מדידת פעילות מוחית אצל תינוקות. "הם הנבדקים הכי כנים שאי-פעם היו לי", מספרת לאונג בהתלהבות על מושאי מחקרה הקטנטנים. "אם הם מתעניינים במשימה שלפניהם הם יבצעו אותה בתשומת לב מוחלטת והמידע שמתקבל הוא כמו נקטר טהור עבורי כחוקרת מוח. את מרגישה שקיבלת כרטיס כניסה בלעדי לאחורי הקלעים של תוכנית הריאליטי הכי מרגשת בעולם: 'זהו המוח המתפתח, בשידור חי!'. מצד שני, אם כואבת להם הבטן, או צומחות שיניים, או שסתם מתחשק להם להיות עם עצמם, אז הם מבטאים את זה בתקיפות, בקולי קולות, ובמידת דחיפות הולכת וגוברת, עד שהגברת הנחמדה שמנסה לחבוש להם את הכובע המצחיק עם החוטים מתייאשת ונסוגה לפינתה".

כחלק מהניסוי ביצעו לאונג ושותפיה עיבודים מתמטיים של הנתונים שהתקבלו מצמדי האימהות ותינוקותיהן. אחד המדדים שנבחנו היה של נפרדות (divisibility), שמציין עד כמה שני המוחות קשורים זה לזה. "אם המוחות מנותקים לגמרי, כלומר אם יש שתי יחידות נפרדות, יתקבל מדד בעל ערך מסוים, אם הם מחוברים, יתקבל ערך אחר", אמרה לאונג. "הנתונים הראו שככל שהרגש בין האם לתינוק חיובי וחזק יותר, המוחות הופכים ליחידה אחת, או לרשת אחת גדולה (mega network)".

לאדם מערבי בן ימינו הגילוי הזה הוא כמעט בלתי נתפס, אני אומר, נרעש, ללאונג – ששני בני אנוש נבדלים הופכים למערכת, או רשת אחת. "יש שני אנשים, הם לא הופכים לאחד", הסבירה, "אך הם גם לא בדיוק נפרדים. כאשר שני דברים הם נפרדים, אחד יכול להשתנות בלי להשפיע על השני; כשהם מחוברים, אז אם אחד משתנה, גם השני בהכרח ישתנה, אף אם לא בהכרח באותו אופן". היא מדגימה עם צמד רקדנים. "אנחנו יכולים לראות שהם מתואמים, שכן שניהם נעים לאותו קצב. אין זה אומר שהם עושים את אותו הדבר בכל רגע נתון, אלא שיש לתנועה שלהם דפוס שניתן לצפות אותו. למשל, רקדן אחד יצעד קדימה כשהאחר צועד אחורה. אם הם רקדנים טובים, הם גם יתאימו את עצמם כל העת זה לזה. אם אחד מחליט להאט, השני יעשה זאת גם כן. סנכרון עצבי הוא דומה. כשמודדים את הפעילות המוחית של שני אנשים מגלים שגלי המוח שלהם יכולים להתנודד בהתאמה אחד לשני בדפוס שניתן לצפות אותו".

לצאת מגבולות עצמנו

ברומן האוטוביוגרפי "הבט הביתה מלאך" כתב תומס וולף מנקודת מבטו של העולל בעריסה: "הוא ידע כי תמיד יהיה עצוב: נתון בכלוב באותו עיגול-גולגולת קטן, חבוש באותו לב הולם וחשאי מאין כמוהו, וחייו תמיד יהיו אנוסים להלך בשבילים גלמודים. אבודים. הוא הבין שהבריות לעולם הם נכרים זה לזה, שלעולם אין איש מגיע לידי כך שיידע באמת את זולתו" (תרגם את זה אהרן אמיר).

חקר המוח העדכני ביותר מציג עמדה שונה לגמרי. ראיות אמפיריות מצביעות על האפשרות הטבועה בנו לפתוח את דלת כלוב הגולגולת הקטן, לצאת מגבולות עצמנו, להתחבר לזולת ואף לדעת אותו. מחקר נוסף מאוניברסיטת קיימברידג', שהתפרסם לפני מספר חודשים בכתב העת Cell, זיהה לראשונה סוג חדש של תאי עצב, שכונו 'נוירוני סימולציה'. אלה תאי עצב המדמים את הפעילות המוחית של הזולת ובכך מייצרים אצלנו את מצב התודעה (state of mind) המתקיים אצל מי שמולנו.

Image result for Fabian Grabenhorst
פביאן גראבנהורסט

בניסוי הושבו קופי מקוק בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע, שלחיצה על תמונות שהוקרנו עליו הובילה לקבלת פרס בהסתברות שונה. לקוף אחד ניתנה האפשרות ללחוץ על המסך והשני רק צפה בו. החוקרים, בראשות ד"ר פביאן גראבנהורסט (Fabian Grabenhorst), מדדו אצל הקופים פעילות של נוירונים בודדים וגילו במפתיע תאי עצב באמיגדלה של הקוף המתבונן שאותתו על הבחירה שצפו שיבצע הפרטנר. נוירוני הסימולציה שונים במובהק בפעילותם מנוירונים 'רגילים' האחראיים לחישוב וקבלת החלטות, הדגיש גראבנהורסט בראיון אימייל. "נוירונים אלה לא רק ניבאו את הבחירה של בן הזוג, אלא ממש דימו את תהליך החשיבה שלו".

נוירוני הסימולציה מצטרפים לסוג אחר של תאי עצב יוצאי דופן: נוירוני המראה. תאי עצב אלה, שזוהו לפני כשלושים שנים, מגיבים באותו אופן כאשר האורגניזם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באחר מבצע פעולה זו. כלומר, פעילות הנוירון מביאה לכך שהתנהגות של זולת מתבטאת ונחווית במוח כאילו הייתה התנהגותו של האדם עצמו. לאורך השנים גילו חוקרי מוח כי יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא גם כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה למשל שמלטפים מישהו, נוירוני מראה במוחי מאותתים שמלטפים אותי.

מגפת הבדידות

שני מוחות יכולים להפוך ליחידה אחת שמידע זורם בין חלקיה השונים וכן להדהד כל אחד את מה שקורה במוח האחר בעת שהוא יוזם פעולה, חש ואף חושב. 'אנחנו' היא ישות בעלת מעמד אונטולוגי ולא רק מטפורי. הסביבה הטבעית בה מתקיימים בני-מיננו, ה'מים' שלנו, אם תרצו, אינה מרחבית אלא התייחסותית: איננו תופסים כל אחד קואורדינטה מובחנת בחלל-זמן, אלא משתייכים לרשת. מוח אנושי בודד, הציע החוקר לואי קוזולינו, הוא ישות תאורטית בלבד שאינה קיימת בטבע, כמו פרחים שחורים, או חדי-קרן.

ובכל זאת, מבט על המציאות של רבים מגלה תמונה שונה לגמרי. בדידות היא אחת המחלות הנפוצות בימינו, ממנה סובלים כשליש מהאנשים במדינות המתועשות ללא הבדלי גזע, מין, הכנסה או השכלה. ככל שמתחזקות הרשתות החברתיות הווירטואליות – נחלשות אלה המציאותיות. מספר האנשים הקרובים שיש לאדם בממוצע, כלומר אנשים עמם הוא יכול לדבר בגילוי לב על נושאים אישיים, הצטמק בארה"ב כמעט בשליש תוך שני עשורים – מקרוב לשלושה למעט יותר משניים; שיעורם של מי שאין להם ולו ידיד יחיד להשיח עמו הכפיל את עצמו פי שלושה – והגיע לרבע מהאוכלוסייה.

אין להקל בה ראש, בבדידות. זו מחלה קשה ומסוכנת, שמגדילה בכ-30% את הסיכוי למוות מוקדם (היא נמצאה כמזיקה גם לאנשים שנהנים להיות לבדם). כל יום של בדידות, כך חוּשב, גורם לנזק השקול לעישון 15 סיגריות. המחקרים החדשים מקיימברידג' מסבירים אולי את מידת חומרתה: כפי שריאותינו התפתחו כדי לשאוף חמצן, כך התפתחו מוחותינו כדי לקיים פעילות עצבית משותפת.

בדידות אינה המצאה של המאה ה-21, אף אם נראה כי החברה כיום עסוקה מאוד בטיפוחה. אופי ועומק מערכות היחסים שלנו תלויים יותר בחוויותינו המוקדמות מאשר בהלכי רוח חברתיים. במחקר של לאונג נמצא כי הקישוריות הבין-מוחית אינה מובנת מאליה, אלא מושפעת מאוד מן המצב הרגשי של מערכת האם-תינוק. התקיימות כ'אנו' היא רק פוטנציאל עמו אנו מגיעים לעולם, כמו היכולת לרכוש שפה; אם לא חווינו בשנותינו הראשונות די רגעים של תקשורת ממוזגת-מסונכרנת, ניטה בבגרותנו להימלט, במידה זו או אחרת, לקיום מבודד, לשתיקה.

GinnyLucy

המקום בו שורה האהבה

אנחנו באים לעולם מצוידים בטכנולוגיה מתוחכמת מאין כמותה, מחווטים ומכווננים במונחיו של מרטין בובר ליחסי אני-אתה – ואז סופגים חבטה אחר חבטה. הפה הנושק נותן לנו שם, ייחודי, המבדילנו; הידיים החובקות עד מהרה גם מרחיקות, מורות לנו לדאוג לעצמנו. אנו עושים דרך הפוכה מזו של האפרוח – הוא בוקע מהביצה, ואילו אנחנו מדביקים על עצמנו קליפה ועוד קליפה.

הציביליזציה האנושית עמלה על גירושנו מגן העדן של אחדות אל שדות הקרב של האינדיבידואליות. אך כמו דגי הסלמון, תמיד נותרת בנו הכמיהה לשוב למים המתוקים של ההתמזגות, מהם הגענו. העניין  הוא שפשוט לא ניתן לעשות זאת לבד, כפרט. "אין האהבה דבקה באני", כתב בובר, "[אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי". מרחב האהבה הוא אף פעם לא שלי או בשבילי, אלא תמיד שלנו, בשביל-אנו.

– – –

למיכל אלפרשטיין, בתודה על ריקודנו

פורסם לראשונה במוסף "הארץ"

צילומי האמהות והתינוקות: צוות מעבדת Baby-LINC באוניברסיטת קיימברידג'

אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

ארבע הערות על מתת האהבה

Photo by Everton Vila on Unsplash.jpg
Photo: Everton Vila (Unsplash)

1 המשאלה. האהבה היא המשאלה לתת משהו, לא לקבל. היא האמנות לייצר משהו בעזרת הכישורים של האחר. לשם כך זקוקים לכבוד ולחיבה מצדו של האחר. את אלה אפשר תמיד להשיג. המשאלה המוגזמת להיות נאהב אין לה כמעט דבר עם אהבה אמיתית. (ברטולד ברכט)

2 המתנה. המתנה הגדולה ביותר, המתנה היחידה שניתן לתת לאחר, היא לעזור לו להפוך להיות מי שהוא; לעזור לו להיות עצמו ולהיות עצמאי, אולם בלי ליצור תלות ובלי ליצור תחושת חוב (כלומר, בלי שאותו אדם ידע שבזכות אהבתך הוא הפך להיות עצמו). (קירקגור)

ובכל זאת, כאשר המשאלה משותפת לשניים, כאשר הנתינה היא הדדית, לא כתנאי, דרישה או הטלת חוב, אלא פשוט כי כך הוא הדבר, בטבעיות גמורה, האהבה הופכת אההבה.

3 היפעה וההוד. רק אם כל אחד משני אנשים מתכוון, עם שהוא מתכוון לאחר, גם לנעלה ביותר שנועד לו לחברו, ומסייע לקיומה של תעודה זו, בלי להשתוקק להטיל על חברו משהו מדרך ההתגשמות של עצמו – רק אז מתגלמים בפועל ובממש היפעה וההוד הדינאמיים של היצור האנושי. (מרטין בובר)

4 הסיבה. בסופו של דבר, יש רק סיבה אחת לאהבה. אותה סיבה היא: 'כי אנו מביאים לידי מימוש את הטוב ביותר שבכל אחד מאתנו'. (רוברט סולומון)