על החיכוך

walk on fire - dan carlson
Photo: Dan Carlson

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

Arguing - Hidde Rensink
Photo: Hidde Rensnick

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

אהבות (5)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

דלות ושפע

באחד הסיפורים במיתולוגיה היוונית מתואר ארוס, אל האהבה, כבנם של דלות ושל שפע. את השפע אפשר להבין – האהבה שופעת אושר ומלאות, אך מה מקומה של הדלות כמולידת האהבה? ארוס מתואר במיתולוגיה כיחפן וחסר בית, הוא ישן על רצפה חשופה מתחת לכיפת השמיים. אולי אפשר להגיד שכאמו, הוא תמיד חסר דבר-מה ומשתוקק לו (כפי שציין הפסיכואנליטיקאי מרטין ברגמן – באנגלית המילה want משמעה גם תשוקה וגם חֶסֶר). אלמלא החסר, הכמיהה, לא יכול היה השפע להשפיע מטובו.

2

Grande Passions

לא כל תשוקה תוביל לאהבה, או לשפע. בלזק כתב: "תשוקות אדירות הן נדירות כיצירות-מופת". על כך העירה כריסטינה נהרינג: "לא רק שהן נדירות כיצירות-מופת, הן עצמן יצירות-מופת". [והערה שלי: התשוקה הגדולה ביותר היא לאהוב, והיא אכן כיצירת-מופת, אם נותנים לה את המרחב הנפשי והאנרגיה הנפשית שהיא מבקשת.]

3

לרצות לאהוב

המיסטיקן הנוצרי מייסטר אקהרט כתב: "את כל פעולותיה, פועלת הנשמה באמצעות כוחותיה. את מה שהיא מבינה – היא מבינה עם האינטלקט. מה שהיא זוכרת – היא זוכרת עם הזיכרון. אם תאהב – היא עושה זאת עם הרצון".

כדי להשיג משהו משמעותי צריך לרצות אותו, ממש לרצות אותו, לרצות בדיוק אותו, רק אותו, תמיד אותו, לרצות בתשוקה אדירה, במונחיו של בלזק. כדי שתהיה אהבה, צריך לרצות לאהוב, בערגה גדולה, זה הדבר החשוב ביותר. המיסטיקן המוסלמי חאפיז כתב:

Ask the Friend for love.
Ask Him again.

For I have learned that every heart will get
What it prays for
Most.

[בקש מהַחבר אהבה / בקש ממנו שוב. // שכן למדתי שכל לב יקבל / מה שהוא מתפלל לו / יותר מכל.]

4

לשכוח מה'נורמליות'

כולם רוצים לאהוב אהבה גדולה, מופתית. למה זה כל-כך קשה, כל-כך נדיר? אולי כי התרגלנו, כלומר הורגלנו, לוותר על הכמיהה הזו. רולאן בארת כתב ב"שיח אהבה": "לעתים אני נושא היטב בהיעדרות. או אז אני 'נורמלי': אני מתיישר עם האופן שבו 'הכל' נושאים בפרידה מ'נפש אהובה'; אני מציית ביעילות לאילוף שבאמצעותו הרגילוני, מוקדם מאוד, להיות מופרד מאימי; והנה, אילוף זה לא מנע, כבר מלכתחילה, את הכאב (שלא לומר: השיגעון). … היעדרות זו שאני נושא בה היטב, איננה אלא השִכחה. אני, לסירוגין, לא נאמן. זהו התנאי להישרדותי; שהרי, אם לא אשכח, אמות".

כבר כפעוטות, מחנכים אותנו לאי-נאמנות לאהבה, לאהובה; מה שנחשב בחברה לנורמלי הוא להסכין עם היעדרות האהובה, ולשכוח אותה. אם לא נשכח, נמות, שכן הריחוק מאהבה הוא בלתי נסבל, פשוטו כמשמעו. לנער הרגל זה הוא דבר קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.

5

להיפתח לידיעה שהכול אחד

אנחנו משתמשים באותו שורש א.ה.ב לתאר אינספור נטיות לב ונפש שונים. לתאר תשוקות יומיומיות כמו גם תשוקות אדירות. אנחנו אוהבים ללכת לים, אוהבים לאכול פלאפל, אוהבים שיר וסרט, וכמובן אוהבים את אהובי לבנו, אנשים הקרובים לנו. איך אפשר למצוא משהו משותף לכל אלה, שאלה המשוררת רבקה מרים במאמר יפה שכתבה במוסף "שבת" של "מקור ראשון", וענתה: "אפשר, חווית האהבה, אני אומרת לעצמי, היא היפך חווית הבדידות.

"היפתחות לתחושת האהבה משמעה היפתחות לידיעה שהכול, למעשה, הוא אחד. האוהב יוצא, בדרך זו או אחרת, בממדים זעירים או כבירים, מכלא היחידות שנגזר עליו כשהולבשו לו גוף וזהות מסוימים. הוא מרגיש שאין עוד מחיצה בינו לבין מישהו או משהו שמחוצה לו. מושא האהבה יכול להיות אדם, בעל חיים, חפץ, נוף, ניגון. כשאתה יושב לפני הים, או נוכח המדבָּר, ומרגיש שאתה אדיר ממדים ובה בשעה אתה נמוג ונעלם, הרי שזאת אהבה. כשאתה נמצא במופע מוסיקלי, ולמשמע הצלילים אתה גולש עד מעבר לגדותיך. כשאתה פותח את הספר הטמיר הזה שכולנו כתובים בו, ופתאום שוב אין בפיך צורך במילים. וכן, גם כשאתה אוכל פלאפל, ופתאום, ואפילו למשך שנייה אחת בלבד, משהו בך, קטן ויומיומי, שגור ועייף, לובש חג. אתה נותן את הפלאפל בפיך ולהרף קצרצר אחד, דרך חוש הטעם, יוצא משהו בתוכך מסגירותו, נפתח אל חוויית הקיום האינסופית, המוחלטת".

6

המהפכה של האהבה

אהבה היא היפוך חווית הבדידות, אומרת מרים. גם מול הים, מול השקיעה, פרח, אפשר לחוות אותה. אבל רק עם נפש קרובה מאוד אפשר לחוות את ההיפוך המהפכני הזה במלואו. המהפכה של האהבה אינה בביטול היחס אני-את – גם באההבה יש שניים, אלא בביטול היחס שלי-שלך. קירקגור כתב: "בלי 'את' ו'אני' אין אהבה, ועם 'שלי' ו'שלך' אין אהבה; אבל 'שלי' ו'שלך' למעשה נוצרים מתוך 'את' ו'אני' ולכן נדמים הכרחיים בכל מקום שישנם 'אני' ו'את'. זה נכון בכל מקום, למעט באהבה, שהיא המהפכה העמוקה ביותר, הבסיס של כל מהפכה".

(הערה למתקדמים: קירקגור מציין שאם יש 'שלנו', שדומה ל'שלי', המהפכה לא הושלמה.)

7

חשיבותה של אי רצינות

תשוקה אדירה ונדירה, שכחת הנורמליות, ביטול מהפכני של תחושת הקניין. אילו אידיאות נשגבות! הן כולן נכונות, הכרחיות אפילו, אבל צריך לגשת אליהן בצורה נכונה, בצניעות. זו אחת הבעיות הגדולות של האנושות, המקור לרוב הצרות, אם לא כולן – שאנשים לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. גם אני כמובן. נכון, כל אדם הוא נזר הבריאה, ומצד שני – אפשר לחשוב! כמה קטנוניים ועלובים אנחנו הרי, רוב הזמן. אז מה החשיבות העצמית המנופחת הזו? וכמובן – אם ניקח עצמנו ברצינות רבה מדי, כיצד נוכל לאהוב? צריך להשאיר את רוב המקום לאחר, ולאהבה, ולשם כך לפַנות את עצמנו. כמו שכתבה רוז פראנקן, שהיא סופרת שלא שמעתי עליה עד שחיפשתי בגוגל ציטוט על לא לקחת עצמך ברצינות: "כל אחד יכול להיות מלא תשוקה, אבל רק אוהבי אמת יכולים להיות מטופשים (silly)".

Anyone can be passionate, but it takes real lovers to be silly.

 

ביום חמישי הקרוב, 6 באוגוסט, יתקיים ערב השקה לספר "אההבה". אתן ואתם מוזמנות ומוזמנים מאוד.

הזמנה להשקה2