על הטעות הגדולה של זוגות ותיקים
אנחנו מכורים ללבבות שבורים. סיפורים על אוהבים כואבים, בין אם בשל נטישתו של האהוב, בגידתו או מותו, זוכים להצלחה, מציפים רגשות ודמעות.
אך במקום להתמוגג משברוני הלב, אולי נכון יותר להישיר מבט לאכזבותיו. תועלת רבה נוכל למצוא בחקירת המקרים, המסעירים פחות אך שכיחים הרבה יותר, בהם מי שאהב לבנו יותר מכל, שאיתו חלקנו לילות להט וימי יפעה, שאיתו וסביבו רקמנו חלומותינו המרוממים ביותר, שאושרו היה משאת נפשנו – הפך לאדם מאוס עלינו; אם נברר איך קורה שהקול הזה, שהיה כפעמונים באוזנינו, מעורר כעת רק רוגז; איך הטעויות הקטנות, שבעבר מצאנו חינניות, מספקות עילות לעלבון ועצבנות.
אם האהבה היא הרגש העתיק ביותר, יסוד הדברים כולם, האכזבה ממנה היא הרגש השני הכי ותיק. גם לבה של האישה היחידה שמתוארת בתנ"ך כאוהבת, מיכל, התהפך לבסוף ביחסו לאהוב, המלך הגדול בתולדות העם, דוד. כעבור אלפי שנים כתבה לה המשוררת רחל: "מִיכַל, אָחוֹת רְחוֹקָה, אֲנִי עֲצוּבָה כָּמוֹךְ / כָּמוֹךְ נְדוּנוֹתִי לָבוּז לַאֲשֶׁר אֹהַב". ייתכן שאין שלם מלב שבור, אך אין ספק שאין מרוקן מלב בז ומאוכזב.
אווה אילוז כתבה שמדהימה אף יותר מההתאהבות היא העובדה שאנו חדלים לאהוב. מקורה של השתיקה ביחס לתופעה נפוצה זו, הציעה, הוא בכך שאנו חיים בתוך סיפורים ודרכם, ואילו העלילה של האכזבה מהאהבה נעדרת מבנה ברור. אין היא אלא הישנותם היגעה של כל אותם רגעים שבהם, לתחושתנו, האדם השני כושל מלהבחין בצרכינו או במשאלותינו. זו פרימה הדרגתית ואטית, ומשום כך קשה לעמוד עליה ולתאר אותה.
ניתן לטעון שההתפוררות היא ברירת המחדל, תולדה טבעית של דעיכת הורמונים מסממים שהם שיצרו את ההתאהבות הראשונית, קצרת הימים. בין שליש למחצית מהנישואים במדינות הנחשבות מפותחות מובילים לגירושין, וגם היתר אינם כולם אידיליים. גיבורת הספר "ארבעה מכתבי אהבה" של ניאל ויליאמס, מרגרט לוני, הבינה בעודה שוכבת במיטה לצד בעלה הטרי "שלבה צפוי להתרוקן כשם שהתמלא באהבה, וכשם שלבה התרחב וגדל באותם שבועות ראשונים של אהבת נעורים, ומילא אותה כמעט עד להתפוצץ, כך עכשיו, בשנים שנותרו, יבוא דימום אטי, שירוקן, טיפה אחר טיפה, את הכל. הכל צריך להינתן בחזרה" (תרגום: רחל פן).
אך אולי אין הדבר בגדר הכרח. קרעי האכזבה דרכם דולפת האהבה לעתים קרובות אינם אלא טעויות בהבנת טבעה. אם נלמד ונתקן את אותן טעויות, נוכל לעצור את הדימום המרוקן. לא, לא הכל צריך להינתן בחזרה.
אותה סמטה
פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא אמביוולנטית.
מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, מונח על חזה. כשהיא איננה – והיא שוב ושוב איננה, מדי יום, מדי שעה כמעט, ולו לכמה דקות, שנחוות על ידי הפעוט כנצח – כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב. האֵם היתה אפוא המאהבת הראשונה, אך גם הראשונה לאכזב, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין הציעה כי בתודעתו של התינוק היונק מתפתחים שני אובייקטים – "השָׁד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ו"השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא.
המשחק הפנימי של אהבה ושנאה מקבל חיזוק בשלב הבא בהתפתחות. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, הילד, האוהב את שני הוריו, מתחיל גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב ולא לו (דבר דומה קורה אצל הילדה).
השילוב של אהבה ואי-אהבה, פצעים ונשיקות, בדרגה זו או אחרת, הוא בלתי נמנע, כבר בקשרינו הראשונים. מכיוון שהדמויות המטפלות, המחבקות והפוגעות, חיוניות לעצם ההישרדות של הפעוט, תבקש נפשו לגונן עליהן בכל מחיר. כך תגיע למסקנה שאהבה כרוכה בהכרח בפגיעה (ומכאן שהפגיעה אינה נובעת מכשל של ההורים). מסקנה זו תמשיך לנהל את חיינו כולם. מאכזב ככל שזה יהיה, אהבה נטו, צלולה וצחה, אינה אפשרות עבור מי שבדנ"א הנפשי שלהם אהבה מחוברת גם להיפך ממנה.
הקישור הלא-מודע בין אהבה ושנאה, בין דאגה ופגיעה, הוא אוניברסלי. מעבר לו ישנם המאפיינים והקשיים הייחודיים של נסיבות חייו וקשריו הפרטיים של כל אדם – שגם אותם כולנו נוטים לשחזר כמיטב יכולתנו.
לדברים יש גם מקור ביולוגי, לא רק פסיכולוגי. בעת לידתנו שוקל המוח כ-400 גר', פחות משליש ממשקלו הסופי, אך עד תום שנת החיים השנייה הוא ישלים את רוב צמיחתו. בתקופה זו אנו תלויים לחלוטין באחרים, והאופן שבו הם מתייחסים אלינו מעצב רבים מהקישורים שבין תאי המוח. כך נרכשות ונקבעות נטיותינו בכל הקשור ליחסים בתקופת ההתפתחות הקריטית הזו.
בבגרותנו, נבחר בדרך כלל בני זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של אותם יחסים מוקדמים, על האופן הייחודי בו בוטאו בהם הדאגה והאכפתיות וכן ההזנחה והתסכול. לכן אין זה משנה מה נקליד באפליקציה, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה, לטוב אך גם לרע.
בניסיון להיחלץ מהמבוי הנדמה סתום קל יותר להאשים, שוב ושוב, את האחר המאכזב, ולצאת לחפש, שוב ושוב, בן זוג יותר מושך, נמשך, מתאים ומתחשב, כזה שיהיה איתו רק טוב, כמו בסרטים. בעידן היפר קפיטליסטי וסופר טכנולוגי, האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים ואף מתבקשים לשדרגו. אלא שבשונה מטלפון, מכונית ואפילו איברי גוף שקל היום להחליף ולשפר, כשמדובר בקשר אינטימי, כמה שלא נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו, ודפוסינו הישנים, תמיד נהיה שם. משימתו הגדולה של האדם אינה לחפש אהבה, אמר המשורר הסוּפי רוּמי, אלא רק לחפש ולמצוא את כל המכשולים בתוכו שבנה כנגדה.
הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זה אכן כך במציאות? מחקר שפורסם ב-Journal of Family Psychology ניסה לבחון בדיוק את זה.
במשך שמונה שנים עקבו חוקרים אחר אלפי המשתתפים ב-German Family Panel, מחקר ארוך טווח שנועד לבחון דינמיקות משפחתיות. החוקרים חיפשו אחר נבדקים שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסו לקשר ממושך אחר. הם איתרו 554 איש שענו לקריטריונים ובדקו את האופן בו הם תיארו היבטים שונים של הזוגיות שלהם, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. כפי שצפתה תיאוריית שחזור דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).
ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילת קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מתגלה שבאופן ממוצע אין הבדל מהותי בין מערכות היחסים.
חיפוש פנטזמטי מתמשך אחר קשר אחר, טוב הרבה יותר, רק מכלה את משאבי הלב. כמו שאומרת "עצת האהבה הרעה" שהשיא יהודה עמיחי: "בְּעֹדֶף הָאַהֲבָה שֶׁנִשְׁאַר לְךָ מִן הַקוֹדֶמֶת, / עֲשֵׂה לְךָ אִשָּׁה חֲדָשָה, וְעִם / מַה שֶׁנִשְׁאַר מִמֶּנָּהּ עֲשֵׂה לְךּ / אַהֲבָה חֲדָשָׁה, / עַד שֶׁלֹא יִשָּׁאֵר לְךָ כְּלוּם".
השחזור העיקש של קשרים מאכזבים יכול לייאש. אבל אפשר גם לראות בו מאמץ הרואי של הנפש לאפשר הזדמנות לאהבה עמוקה ובוגרת יותר. בקשר זוגי טוב דיו אנו מייצרים מחדש דפוסים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, טיפשות או חולשה, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. במובן זה, הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נשנה את החיווט המוחי שנוצר בינקות, לא נצמח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.
אין זאת אומרת שלעולם אין להחליף את בן הזוג. יש פגיעות ביחסים שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות החלפה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לעוצמת הקשר ולא לחולשתו.
השתקפות נפשי האפלה
חלק מהקשיים הגדולים בזוגיות נוגעים אפוא לשחזור משותף של תרחישים מהעבר, כאב מול כאב, שבירות מול שבירות. אבל זה לא מסביר הקושי כולו.
אין כנראה מי שהיה בקשר משמעותי, ולא תפס את עצמו לפעמים לא מאמין, אחרי שבן הזוג הטיח בו אמת נוקבת. לאה גולדברג כתבה ב"דו שיח": "מִמַּבָּטֵךָ כִּמֵאֲגַם חוֹזֶרֶת / תָּמִיד אֱלַי דְּמוּתִי הַמִּתְאַכְזֶרֶת, / מִצְּלִילוּתְךָ – נַפְשִׁי הָאֲפֵלָה".
בתוך כל אדם יש אינספור יצורים. חלקם טובים, נבונים, נדיבים, אך ישנם גם אפלים, מתאכזרים, תאוותנים, גזעניים, חסרי בינה, נוגים, מפוחדים, ילדותיים או אנוכיים לחלוטין. האדם אינו מקשה אחת, כתב הרמן הסה, אלא "עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים" (מגרמנית: עדנה קורנפלד).
אולי הדבר החשוב ביותר שיש להבינו ביחס לבני האדם הוא שכל אדם ואדם, מטבע ברייתו, מבקש להיות נאהב כל כולו. לא די שנהיה נאהבים, למעשה אין לאהבה כללית כל ערך שהוא. אנחנו רוצים שיאהבו את מי שאנו. ומי שאנו פירושו גם הפנים האפלים, המשפילים, המביכים, האנוכיים, הקטנוניים, הבלתי מהוגנים. בראשית הקשר סביר שנחצין את הרגשות הנעלים והצדדים הנאצלים, אבל בשלב מסוים, מתוך אותו דחף שאין שני לו – להרגיש נאהבים באמת – נפגין את כל מנעד הרגשות וההתנהגויות שלנו. לעתים נעמוד המומים מול עצמנו – אפילו אנו לא ידענו כי טיפוסים כאלה מסתתרים בתוכנו. במובן הזה קשר אוהב, שמאפשר לנו להיות עצמנו בלי סייג, הוא לעתים מזומנות ההזדמנות הראשונה שיש לרובנו לבטא את כל מי שאנו, אחרי שההורים והחברה דיכאו את הצדדים שמצאו בלתי מקובלים. אם אכן נצליח להביא לקשר את כל מיני האני, כל הכוכבים וגם שלל החורים השחורים שבאותה "כיפת שמים זעירה", ועדיין להישאר נאהבים, אולי גם נכיר ונקבל, אולי גם נאהב, את עצמנו בתמימות. והן זהו התנאי היסודי ביותר ליכולת לאהוב כך אחר.
אין פירושם של דברים שההתמודדות עם כל מגוון הטיפוסים שבנו עצמנו ושבבן זוגנו היא פשוטה, או שצריך לקבל בהסכמה כל התנהגות – ודאי שלא! אבל רצוי להכיר בכך שהתמודדות כזו היא חלק בלתי נפרד מאהבה עמוקה ומאריכת ימים. רק קשרים שטחיים לא יגיעו לכך. כישלון לבטא את עצמנו באופן מלא, כלומר כולל הצדדים האפלים, ולאפשר את אותו הדבר לבן זוגנו, הוא גורם עיקרי לכך שיחסי אהבה הופכים לבסוף אדישים ומנוכרים.
פסקת ההתגברות
החידה הגדולה באהבה, טען הפילוסוף אלן באדיו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. להתאכזב ולוותר נוכח קשיים וחוסר הסכמות אינו אלא חוסר הבנה של אחת מפעולות האהבה המהותיות ביותר – ההתגברות, הכואבת לעתים, על המכשולים שמציבים הזמן והעולם.
אכן, האהבה החברית-משהו של זוגות ותיקים נראית דלה לעומת האהבה הלוהבת של ראשית הקשר. המוני מחקרים אישרו, די בעוגמה, כי לאורך שנים כמעט כל הזוגות עוברים מאהבה עזה, אינטנסיבית, אובססיבית ("לא מסוגל להתרכז בכלום כי אני כל הזמן חושב עלייך!") לבת דמותה השלווה, המחבבת, הבטוחה. אך מחקר שפורסם ב-Review of General Psychology גילה שמֵי האהבה השקטים אינם בהכרח פחות עמוקים. לפי החוקרים, הסיבה המרכזית למחשבה שאהבה רומנטית עזה אינה מתקיימת לאורך זמן היא ההנחה השגויה שאהבה אמיתית צריכה לכלול אובססיביות, אי-ודאות וחרדה. אך אם מנטרלים את הגורמים האלה בניתוח סטטיסטי של מאפייני אהבה בקרב זוגות, מתגלה שהרגש לא בהכרח דוהה אצל מי שמצויים במערכות רבות שנים.
כמובן, אי-ודאות וחרדה אכן יוצרים להט. לכן תחושות של שגרה ושחיקה הן לעתים דווקא תוצאה של הפיכת הקשר לבטוח, חזק וקרוב יותר, ולא להיפך. האינטימיות במקרים אלה לא נעלמת אלא הופכת סמויה, כמו המים עבור הדג. חוסר המודעות של בני הזוג לעוצמת האינטימיות שיש ביניהם הוא במקרים רבים הגורם להרס קשרים טובים, כתב רוברט סטרנברג, חוקר היחסים הנודע מאוניברסיטת קורנל.
סיבה אחרת לתחושה של חוסר שביעות רצון שעולה בקשרים ממושכים היא מנגנון פסיכולוגי בשם "הטיית השליליות" (negativity bias), שמביא למתן משקל גדול יותר להיבטים שליליים של החוויה ולהתמקדות בהם. מבחינה הישרדותית, יש למנגנון הגיון רב. אם מקום לינה בסוואנה הוא בעל יתרונות רבים, אולם חיסרון יחיד שלו יכול להביא לסכנת מוות – הגיוני להתמקד בחיסרון ולהתעלם מהיתרונות. אולם בכל הנוגע למערכות יחסים, ההטיה היא הרסנית. פירושה שהיבטים חיוביים מתמשכים של הקשר נלקחים כמובנים מאליהם ולא נרשמים בתודעתנו, בעוד שכל בעיה או מחלוקת תופסים מיד את מלוא תשומת הלב. לא רק שאנחנו מתמקדים בבעייתי על חשבון הבריא, לפי מחקר שפורסם בכתב העת Science גם כאשר הבעיות פוחתות, אנשים נוטים "לנפח" את המעטות שנותרו. המין האנושי חמוץ מטבעו.
נשים שדואגות לעצמן
נחזור לאוהבת הצעירה מרגרט לוני. "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".
האם תתכן "פגישה לאין קץ", כמו שהבטיח אלתרמן, או שכל פגישה מובילה לבסוף בהכרח לאכזבה אפורה לאין-קץ, כמו שצופה ניאל ויליאמס? האם אהבה חייבת להיות רק גץ קצר ימים שבוהק ואז מתפוגג? האם היא בהכרח כואבת, מאכזבת?
לפי מחקר שפורסם ב-Social Psychological and Personality Science התשובה יותר מעודדת מכפי שניתן היה לצפות. 274 נבדקים נשואים נשאלו בנוגע לחיי האהבה שלהם. על השאלה "עד כמה את/ה מאוהב/ת בבן הזוג שלך?", שהתשובות אליה נעו בין 1 ("לא מאוהב/ת כלל") ל-7 ("מאוהב/ת בלהט רב"), ענו 40 אחוז מהנשואים למעלה מעשר שנים: "שבע!".
מה שאפיין זוגות ששימרו אהבתם הרבה מעבר למשך פעולתם של הורמוני האהבה המסממים היה התמקדות בתכונותיו הטובות של בן הזוג, ובילוי של הרבה זמן ביחד, כולל במיטה. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים גם מחוץ ליחסים – היו מאוהבות יותר.
מה שמוביל לדעיכת האהבה ולוויתור עליה הנו לעתים קרובות פשוט טעות. אין הכוונה כאן לקשרים שמראש היו חסרי תוחלת והתבססו על רמייה עצמית או תשוקה ותו לא. אך נראה שרוב הזוגות, לבטח אלה שבחרו זה את זה והתחייבו לבחירתם, אכן חווים אהבה ביניהם. ואהבה, וזאת יש להבין, בהכרח מביאה בשלב כלשהו גם לשחזור קשיים נפשיים, להתפרצות אמביוולנטיות ואף שנאה, ליצירת שגרה. הטעות שעושים רבים היא להתאכזב מאלה ולפרשם כמצביעים על הידלדלות הלב, דעיכת האהבה, אף שהבעיה, לרוב, אינה קשורה לאהבה עצמה, אלא לדימוי מסולף שלה. אי-אפשר להתאכזב מכך שהוורד אדום, מכך שהמים רטובים, מכך שיום שלישי מגיע אחרי יום שני. באותה מידה הלבטים, התנודות, הכעסים, הפגיעות, הם היבטים בלתי נמנעים בתהליך התפתחותו של כל קשר אוהב.
אהבה אינה יכולה לאכזב או להישחק, רק אנחנו. כמו שאמרה שרלוט, גיבורת "דקלי הפרא" מאת ויליאם פוקנר, להארי, אהובה: "אומרים שאהבה מתה במשך הזמן בין שני אנשים. זה לא נכון. היא לא מתה. היא פשוט עוזבת אותך, הולכת לה, אם אתה לא מספיק טוב, מספיק ראוי. היא לא מתה; אתה זה שמת" (תרגום: משה זינגר). מוטב לחיות.
המאמר התפרסם לראשונה במוסף הארץ
הצילום: Nina Hill, Unsplash
"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה 
באחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות.
דברי אהבה 