אומרים אהבה יש

Sun in heart - Mayur Gala
צילום: מאיוּר גאלה

השאלה החשובה ביותר עבור האדם, טען קרל גוסטב יונג, היא האם הוא מקושר למשהו מוחלט או לא. זוהי שאלת השאלות. האם יש משהו שמעבר לחומר, שאינו מוגבל, שאינו נתון לחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, ואם כן, האם יש לנו יכולת להיות מקושרים אליו בצורה כלשהי. את השאלה הזו אפשר לנסח גם בצורות דרמטיות פחות. את המילה המופשטת 'מוחלט' אפשר למשל להחליף ב'אהבה' ואז לשאול האם אהבה היא אמיתית, האם ישנה אהבה בעולם.

אהבה היא אחד המצבים הנעלים ביותר שביכולתנו להגיע אליהם, גם בלי צורך להיות סגפנים, פרושים, נביאים או מיסטיקנים. היא המעוררת את כמיהותנו העמוקות ביותר, היא המניעה את הבחירות החשובות בחיינו. אך האם היא אמנם מצב נשגב? המשורר הרומי ורגיליוס תהה: "האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?". בן דמותו המודרני של ורגיליוס היה כנראה מנסח את השאלה כך – האם אהבה היא כוח שמימי או לא יותר מתוצר של הפרשת הורמונים?

התשובה הסקפטית בת-זמננו, לפיה אהבה אינה אלא תוצר של התפתחות ביולוגית שאנו מפריזים מאוד בערכו, הוצגה נפלא על-ידי ג'ון באנוויל בספרו "האינסופים". הוא תיאר שיחה בין שני אלי אולימפוס שירדו לארץ וניסו לתהות על טבעה של האהבה האנושית: "האהבה של בני התמותה היא המצאה שלהם … נתנו להם את הדחף הבלתי נשלט הזה בחלציים רק כדי שיוכלו לגבור על סלידתם זה מבשרו של זה ולהתאחד בחפץ לב במעשה הרבייה. אך שורו וראו, מה הם עשו ממהומת ההתחככות הזו! זה כאילו נתנו לילד פרוע כמה שבבי עץ ודלי של בוץ כדי שיישב בשקט ובן רגע הוא הקים קתדרלה שלמה עם אגף הטבלה, צריח, שבשבת וכל השאר".

בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו באמת קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לבני מיננו 'להתאחד בחפץ לב במעשה הרבייה'. מדענים מוצאים מתאמים בין שכיחות של הורמונים בדם או פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי ההורמונים או הפעילות הנוירונלית הם הם ה'אהבה'. עבור האדם המודרני, מה שלא ניתן לאומרו בשפה מספרית, שפה אמפירית, אינו קיים. גם את האהבה הוא מתאר בשפה זו, מצמצם אותה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו מוחלט או נשגב.

אך האם השפה המדעית המתמטית היא בהכרח נכונה יותר משפת המשוררים והאוהבים? אנו בוטחים בשפת הפיזיקה, שכן היא הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר ביצירת התפתחות טכנולוגית עצומה תוך זמן קצר להפליא במונחים היסטוריים. אולם האם היא אמנם מדייקת בתיאור העולם? מרגרט ורטהיים הסבירה שפירוש הדבר שמתמטיקה היא שפת הפיזיקה, הוא שפיזיקאים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. דפוסים אלה הם 'חוקי הטבע' שלנו. מכיוון שהדפוסים המתמטיים מושתתים על מספרים, רוב עבודתו של הפיזיקאי היא למצוא דרכים לחלץ מספרים מתופעות. זוהי ה'מדידה' שביסוד הפיזיקה. אפשר לראות במדע המודרני תהליך מתוחכם ומתמיד של כימות, שמגדיל ומגוון את הדרכים שבהן אנחנו מחלצים מספרים מהעולם בדרכנו למציאת דפוסים או 'חוקים'. זו אינה משימה פשוטה. ואכן, תולדות הפיזיקה נסובו סביב השאלות: מה אפשר למדוד, ואיך אפשר למדוד אותו? במידה רבה, ההתקדמות בפיזיקה נעשית על-ידי הרחבה אטית של טווח התשובות לשאלות אלה. דקארט חשב שאפשר למדוד ולכמת רק גופים נעים בחלל ובזמן. מאז נוספו עוד תשובות רבות. צבע למשל. במבט ראשון, אודם נראה כמו תכונה שאי-אפשר למדוד. אבל בסוף המאה ה-19 גילו הפיזיקאים שלכל אחד מצבעי הקשת, כשהם נשברים במנסרה, יש אורך גל שונה. כך הצליחו להתאים בין צבע למספרים – האורך והתדירות של הגל האלקטרומגנטי – והצבע נכנס לתחום הפיזיקה.

אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, טענה ורטהיים, לא ניתן להצמיד להם מספרים. חסד למשל. או מזל. או אהבה. כל אלה הם מחוץ להישג היד של הפיזיקה. לא כי הם לא אמיתיים, ולא כי היא לא אמיתית. אלא פשוט כי הפיזיקה היא מערכת של חילוץ מספרים מהעולם ומשום כך פועלת רק על מה שניתן לתארו באמצעות מספר. הטענה המדעית הפוזיטיביסטית הרדיקלית טוענת שהמציאות מוגבלת רק למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר שרק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים (ולכן 'חסד', למשל, אינו קיים). אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

זוהי נקודה שקשה להפריז בחשיבותה. אנחנו כה מורגלים בטענה הראשונה, לפיה כל מה שמציאותי ניתן לתיאור בצורה המדעית ורק מה שמתואר על-ידי המדע הוא אמיתי – שהיא נשמעת לנו אמת מוחלטת. המדע הפך לדת השלטת של ימינו וככזה, מחץ ומחק כל מה שמחוץ לתחומי שלטונו. אך אולי הפרזנו בכוח שנתנו לשיטה זו?

הפילוסוף עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו, ואפילו מחוץ לתחומן של התיאוריות המדעיות המפותחות ביותר שלנו. הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב בדומה על "שני מיני עולמות" ביניהם יש להבחין. ישנו העולם המוסדר של המדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות בחיינו יש בידינו לחוות את העולם הממשי. עם זאת, המדע אינו יכול לבחון עולם זה, שכן ניתן לתפוס אותו רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה", ולא באמצעות ניסוי.

לעולם המוסדר של המדע יש יתרון גדול: הוא מהימן, יש לו משך ורצף, והוא פתוח לסקירתנו. כפי שכתב ברגמן: "אנו יכולים לחזור אליו, הוא נמצא לנו בהקיצנו בבוקר כמו שעזבנוהו בלכתנו לישון עם לילה". כל התכונות האלה לא נמצאות בממשות שבפגישה – "אין הפגישות קשורות זו בזו, הממשות שבפגישה אינה 'מהימנה', אין לה משך ורצף ואין היא נתונה כולה לסקירתנו". אותה "פגישה" – עם אדם, עם בעל-חיים או עם הטבע – אותה עמידה ביחס זיקה של אני-אתה במונחיו של מרטין בובר, היא מהות האהבה. מכאן שלא ניתן לברר את האהבה, למודדה, להוכיחה מדעית, אפילו לא לנסחה או לבטאה בצורה מדויקת.

התפיסה המדעית היא שרק דיבור מדויק, אובייקטיבי, מדוד, הוא דיבור בעל ערך. הוא הרי זה שיימצא לנו בבוקר כפי שהיה כשהלכנו לישון בלילה. זו תפיסה שהפנמנו כה עמוק עד שהפכה לחלק מאתנו. חשבון הבנק, הדירה שלנו, חוקי הפיזיקה – כל אלה יציבים ומתמידים, אפשר לסמוך עליהם. הם שייכים לעולם המוסדר של המדע והמספרים, לכן הם מבחינתנו בעלי ערך, ורק הם בעלי ערך. אהבה לעומת זאת ניתן לבטא רק באופן אישי-חווייתי, חד-פעמי, שנתפס על ידינו לכן כלא מדויק, לקוי. אבל למעשה, הסובייקטיבי הטהור, אותו אנו חווים ברגעים של פתיחות, של צלילות, של התעלות – הוא כנראה הדבר בעל הערך הרב ביותר שאנו יכולים להגיע אליו. הוא שייך לעולם "הממשי". כמו שכתב יונג: "הרעיונות הסובייקטיביים ביותר הם האמיתיים ביותר, שכן הם הקרובים ביותר לטבע וליישות החיה". מתוך כלל הרעיונות הסובייקטיביים, נדמה כי אין חזקה מאהבה. אחרי ככלות הכל אולי אלה אכן האלים, הטומנים את האש בלבבות.

פורסם בגיליון מאי 2016 של "חיים אחרים – הירחון האלטרנטיבי הישראלי"

מודעות פרסומת

11 הרהורים על אהבה

Felix Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy

"האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, אוראליוס, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?", שאל המשורר הרומי ורגיליוס. מהי אהבה? האם היא תוצר של הפרשת הורמונים ופעילות עצבית במוח כמו שיצמצמו מדענים, או הדבר הנשגב ביותר שביכולתו של אדם להשיג, כפי שישוררו אוהבים? האם היא רגש, מצב תודעה או משהו אחר בכלל? מהם מאפייניה?

בעקבות מותה של אשתי אהובתי, ליאת, יצאתי לפני עשר שנים למסע בחיפוש אחר תשובות לשאלות הנצחיות הללו. הנה 11 דברים שלמדתי בדרך.

  1. היא יוצרת תחושת שלמות

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח.

ב"משתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה לפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכו'. במצב זה היו רבי עוצמה ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. מכאן הכמיהה האנושית העזה מאין כמוה להתאחד שוב עם אותו אהוב או אהובה שהם חציינו השני. לאגדה מופרכת-לכאורה זו יש בסיס ביולוגי איתן: כפי שכתב דארווין ב"מוצא האדם", האב הקדמון של כל בעלי החוליות היה אנדרוגיני.

  1. היא פונה לזולת

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'. כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אהבה אמיתית היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב".

  1. היא פעילות

בשונה מיתר הרגשות, אהבה אינה רק היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. כדברי הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו.

שלוש הן פעולות האהבה: הכרה, קבלה ומסירה. הכרה מלאה, המאפיינת אהבת אמת, משמעה שמושאה של האהבה הגדולה הוא האהוב עצמו, כמות שהוא, בלא תוספות או השמטות, בלא אשליות. פרננדו פסואה כתב ב"ספר האי-נחת": "לעולם איננו אוהבים איש. אנו אוהבים אך ורק את הרעיון שאנו יוצרים לנו ביחס למישהו. מה שאנו אוהבים אינו אלא מושג שלנו, ובסופו של דבר את עצמנו אנו אוהבים". כך כנראה הדבר בנוגע לאהבות רבות, אולם אהבת אמת הכרתה צלולה. מתוך עניין כה עמוק באדם אחר, אנו לומדים להכירו בצורה המלאה ביותר שאפשר, שכן כל מה שהוא עושה וחושב מרתק אותנו. פעולת האהבה השנייה היא קבלה: מעבר להכרת בן הזוג אנחנו גם מקבלים אותו בדיוק כמו שהוא. לא היינו רוצים שיהיה בקמצוץ שונה ממה שהוא. האלמנט האחרון הוא של מסירה עצמית. לא רק שאנו מכירים ומקבלים את אותו אדם, חיינו מוקדשים לרווחתו, צמיחתו ואושרו. קפקא העיר: "המלה sein פירושה בגרמנית כפול: להיות ולהיות-של". אם אנחנו לא "של מישהו", אם איננו מסורים לאחר, איננו יכולים להיות, רומז קפקא.

  1. היא מחייבת מאמץ

הפילוסוף הבריטי סיימון מיי כתב: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה". כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל אהבה היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אולם אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים, נדרש מאבק.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

  1. מוטב להעניקה מאשר לקבלה

כולם רוצים להיות נאהבים. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב" והסופרת ג'ורג' אליוט העירה ב"מידלמארץ'": "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. המשורר, וו.ה. אודן תיאר זאת כה יפה:

אם חיבה שווה לא תתאפשר

אבקש להיות זה שאוהב יותר.

  1. היא מחוץ לסדר

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ. הם המובילים לתאוות-בצע ולשאיפה לכוח ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו לחרוג מסדר זה, להיות מי שאנחנו. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר, המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. רולאן בארת כתב כי האוהב "דומה לאותו מיסטיקאי קדום, שקהיליית הכנסייה ביקשה להקיאו מקרבה: [הוא] אינו מתעמת ואינו מערער: הוא פשוט אינו מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו'". הוא גבר על החיה הרעה.

  1. היא מפתיעה

אהבה משתלטת עלינו מיד. ידידות שנבנית ומתפתחת עם חבר במשך חודשים ושנים יכולה להירקם בקשר של אהבה רומנטית כהרף עין. "האהבה ממלאת במין כשף את המחסור בזיכרונות רבי-שנים", כתב הסופר בנז'מין קונסטן. "כל שאר הרגלי החיבה זקוקים לעבר. האהבה בלבד יוצרת כאילו בכוח קסם עבר מסביבנו".

המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב אף הוא על הכשף הזה: "בראשיתה של האהבה יש הפתעה – הגילוי של אדם אחר אשר עמו אנו כרוכים בקשר שמהותו רק משיכה גופנית ורוחנית בלתי ניתנת להגדרה; אותו אדם יכול אפילו להיות זר ולהגיע מעולם אחר". ההפתעה הזו היא פתאומית ביותר. מטא-אנליזה של מחקרי-מוח העלתה שלוקח כחמישית-שנייה כדי להתאהב.

  1. היא מפחידה

אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. "אין דבר שהאדם רוצה אותו ובה בעת מפחד ממנו יותר ממה שהוא אמיתי", כתב הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן. לנוכח האמת שבאהבה עולה חרדה עזה – שהרי בהכרח נאבד אותה בסופו של דבר, כמו כל דבר אחר.

הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל כתב על הדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. לדבריו אנשים רבים יוצרים פיצול בין 'אהבה בטוחה', שהיא משמימה למדי, ובין תשוקה הרפתקנית, שאין בה עומק. לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו והדרך היחידה להשיג ביטחון היא להחליש את העוצמה – שכן אז הכאב שיביא אובדן האהבה פוחת.

  1. היא לא בהכרח קצרת ימים

בהתחלה הקשר לוהט ורוגש. אחרי זמן מה הסערה שוככת, אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. הסופר ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר: "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".

אבל היומיום לא חייב להיות מאכזב ואפור. מחקרים פסיכולוגים עדכניים מראים שכמעט 50 אחוז מהאנשים הנשואים מעל 10 שנים עדיין חשים מאוהבים מאוד בבני-זוגם. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים, אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים, היו גם מאוהבות יותר.

  1. היא לא דבר אחד

ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה זוגית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל-חיים, לקבוצה, למקום, לעיסוק. למרות השם הזהה, כל אחד מסוגי האהבה הללו מרגיש אחרת ומספק צרכים אחרים. מחקרים נוירולוגיים מראים שאהבות מסוגים שונים מפעילות אזורי-מוח שונים. אך לכולן אותו שם. "לאסקימוסים 52 מילים לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות לפחות מספר דומה של מילים לאהבה".

  1. קשה לומר עליה משהו

לכאורה לא מפסיקים לדבר עליה. היא שם, כמעט בכל שיחה, סרטון, שיר. אבל, כמו שכתב אהוד מנור, "לא דיברנו עוד על אהבה, ולא ירדנו אל סופה". למעשה, לא ברור אם דיבור על אהבה הוא בכלל אפשרי. ז'וליה קריסטבה כתבה: "האהבה עשויה להיות, כך או אחרת, בודדה, מכיוון שאינה ניתנת למסירה. כאילו, בו ברגע שהיחיד עשוי להתגלות בכל מאודו, סובייקטיבי בתכלית, עלול הוא לגלות גם את מכלאת מצבו ואת אין האונים של שפתו". כדברי שייקספיר ב"מהומה רבה על לא דבר": "כל לב אוהב משתמש בלשונו שלו". ובטהובן כתב לאישה המסתורית אותה כינה "אהובתי הנצחית": "לבי כה מלא בדברים לספר לך – הו! – יש רגעים בהם אני מרגיש שהשפה היא לא כלום".

 

(המאמר פורסם לראשונה במגזין הרשת אלכסון)