בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.

מודעות פרסומת

לעלות למרום באמצע היום בשוק

אהבה במקורות יהודיים

Jacob and Rachel, Furich 1836.jpg
Josef von Führich. Jacob Encountering Rachel (1836)

נכון שיש את שיר השירים, וגם את ספר הזוהר יש הקוראים כמעט כהגות טנטרית. ובכל זאת, היהדות לא נתפסת כדת חושנית או רומנטית במיוחד. חבל שכך. בסופו של דבר, כולנו בני ישראל – אותו איש ששבע שנות עמל בפרך עברו עליו כימים אחדים, בשל אהבתו. אין הרבה אוהבים, בכל ההיסטוריה של האנושות, שאפשר לומר עליהם דבר כזה.

יש גם מצאצאיו שלא סטו מדרך הלב.

הבעש"ט, למשל, אמר לאחר פטירת אשתו: "אם היתה לי זוגתי, הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק של מעזבוז לעיני כל, ולא כמו אליהו שעלה במדבר. עתה, שאיני אלא פלג גוף, שוב אין הדבר בגדר האפשר". ורבי נחמן מברסלב לימד כי בימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב בשם רחל ולאה.

רבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם'" – וכמובן כך גם כל אישה שאין לה איש. ידוע המיתוס של אריסטופנס, לפיו בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה "נוראים היו ברוב כוחם וחוזקתם" ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. לכן, הסביר אריסטופנס, "כל אחד מאתנו הריהו חלקו השני של אדם אחר, ובשעה שיפגוש אדם בעצם מחציתו שלו, אזי לפלא יהי שיעור הזעזוע שיזדעזעו בשל ידידות, השתייכות ואהבה, ואם לומר את הדבר בפה מלא: לעולם לא יסכימו להיפרד זה מזה אף לזמן קצר" (תרגום: י. ג. ליבס).

המיתוס הזה, בשלל גרסאות, עומד בבסיס תפיסת האהבה של האנושות. והיהדות אינה יוצאת דופן. בתלמוד הבבלי נכתב: "שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו (=ניסרו) לשניים … שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן". ובמדרש בראשית רבה מצוטט רבי ירמיה בן אלעזר שאמר, "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): 'זכר ונקבה בראם'". ענה לו רבי שמואל בר נחמן: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן".

רבי יצחק אייזיק אפשטיין מהומל כתב בחיבורו "שני המאורות" שלבדו, האדם "חסר מכל". בכוחות עצמו אין האדם יכול להפוך שלם, אלא עליו למצוא את אותו בן זוג שנשמתו "היתה מיוחדת עמו בשורש הנשמות". אם וכאשר יימצא, הרי שבמעשה הזיווג בין אלה, הסביר אפשטיין, "מתחברים הנשמות דאיש ואישה בכריתת ברית חיבור בל ימוט, כדרך שהן בשורשן. והיא תכלית שלמות הנשמה שבגוף, שנעשית גם בגוף בשלמותה שבשורשה, ואז תוכל להביא גם בעולמה שלמות המכוון בירידתה לגוף, בענייני עבודת הבורא".

והיה גם אותו יהודי מנצרת, שייסד דת שלמה סביב אהבה, דת שכמו שאמר הכומר והפילוסוף יוזף טיכנר (Józef Tischner), יש לה רק דוֹגמה אחת, אותה דוגמה שניסח יוחנן: "אלוהים הוא אהבה".

ויש לזכור את דברי רוּמי: "בדת יש אהבה, אבל לאהבה אין קשר לדתות".

ט"ו באב שמח.

* * *

אגב, היום יתקיים בבית-הכרם בירושלים ערב
לכבוד ט"ו באב בהשתתפותי, מוזמנים/ות –

מודעה - אהבה ואכזבה2

https://www.youtube.com/watch?v=yqymrVpedas

(תודה לעמירם ברקת על הלינק)

פתאום היא מתפרצת, כמו להבה

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח. את המיתוס אפשר למצוא בכתבים העתיקים של כמעט כל תרבות, כולל בסיפור הבריאה של חוה מצלעו של אדם.

ב"המשתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה שלפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה היו כה חזקים, שהאלים חשו מאוימים על ידם ולכן החליטו לחתוך את בני האדם לשניים. זהו מצבנו הנוכחי. מאז שנחתכנו לשניים, אין לנו תשוקה גדולה יותר ממציאת אותו אדם שהוא חציינו השני. תשוקה זו נקראה על-ידי היוונים בשם ארוס. תכלית החיים אינה אלא שיחזור מצבנו המקורי, המושלם, להתחבר שוב אל האהוב, "עד שמשניים ייעשה אחד".

אולם האם מימוש תשוקה זו הוא בכלל בגדר האפשר, או שמא מדובר בפנטזיה בלתי מציאותית שממררת את חיינו? המשורר ריינר מריה רילקה טען שמיזוג של שני אנשים אינו אפשרי, שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים. במקום שבו נדמה שמיזוג כזה מתקיים, כך כתב, אין זו אלא הגבלה, הסכמה הדדית שגוזלת מצד אחד או משניהם את החופש המלא שלהם. נישואין טובים לפי רילקה הם מצב שבו כל צד ממנה את השני להיות השומר של בדידותו ובכך מפגין כלפיו את האמון הגדול ביותר. גם אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב, ב"אדמת אנוש": "החיים לימדו אותנו שאהבה אין פירושה להביט זה בזו, אלא להסתכל יחד החוצה באותו כיוון".

יש אמת בדבריהם של רילקה וסנט-אכזופרי, אבל לא את כולה. בין שני אוהבי-אמת אכן יש מרחק אינסופי, אבל אין מרחק כלל; הם מביטים יחד באותו כיוון, אבל גם זה בזו. אלה הם שני פניה של האהבה הגדולה – מצד אחד עצמאות, עצמיות – זה לצד זו, מן השני אחדות, התמזגות – זה עם זו. כל אחד מהשניים יכול להיות בסיס לקשר: זוגיות של שניים המצויים כל אחד בבדידותו המוגנת, או יחסים סימביוטיים המפצים על תחושת ריקנות ופחד מחופש. אבל אהבת-אמת, אותה אני מכנה "אההבה", היא אחיזת החבל בשני קצותיו, היא שניים ההופכים לאחד, מתמזגים, בלי לאבד את עצמיותם.

בין שני הקצוות האלה אין סתירה. נהפוך הוא: התמזגות אוהבת מתאפשרת הודות למימוש שלם וחופשי של העצמי, כשם שמימוש עצמי מושלם מתאפשר לעתים קרובות בתוך קשר אוהב. אבל איך אפשר בו-זמנית להביט החוצה ופנימה? צריך להסתכל לאו דווקא עם העיניים. כמו שאמר גיבורו הידוע ביותר של סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן: "אין אנו רואים היטב אלא באמצעות הלב".

מבט מהלב הוא אולי גם זה שיאפשר לנו למצוא את חציינו השני, את הנפש התאומה. לכאורה אין משימה קשה ומייאשת יותר. הסיכוי למצוא את האחת בערימת השחת של האנושות נראה קלוש. אף על פי כן איתור תאום אינו משימה אבודה. אם נודע לאדם שיש לו אי שם תאום ממנו הופרד בלידתו, והוא מקדיש את חייו לחיפוש אחריו, יש סיכוי סביר שימצאנו. ואיזה עניין ראוי יותר שנקדיש לו את החיים? לרוב, גם אם מפרידים בין תאומים הם נמצאים באותה ארץ, עובדה המְקילה את החיפוש. וכשניתקל בתאום, ולו בחטף, ולו במקרה, משהו בפנים יֵדע וירעד. אולי כפי שצליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה מרוחק (תופעה המכונה בפיזיקה "תהודה אקוסטית"), כך גם מזהות זו את זו נפש תאומות עם לב קשוב.

חברה טובה סיפרה לי על חתונה שהלכה אליה. החתן הקריא בחופה שיר אהבה שכתב. היא אמרה שהשיר נשמע כאילו נכתב בערב הכלולות, לכבוד הנישואים. אחרי שסיים להקריא, סיפר החתן שהשיר נכתב ביום שבו ראה את אהובתו לראשונה – הם לא הכירו כלל, ואף היה לה חבר, אך הוא ידע שהיא נועדה להיות אשתו.

ועוד דבר אחד, לפני שפותחים את הלב לקראת האהבה. עיקר העיסוק בתרבות שלנו הוא בחיפוש אחר האהבה – כך בסרטים, בספרים, בשירים. רוב האנשים מוצאים בסופו של דבר אהבה, זה דבר שכיח. אבל אז נגמר מבחינתם הסרט, עולות הכתוביות, זהו מצאנו, התחתנו. אלא שזה הצעד הראשון, לא האחרון. יש לזכור שאהבה אינה דבר שמוצאים, אלא משהו שעושים, תמיד יחד.

ליוונים עוד מיתוס, קצת פחות מוכר, על אודות ארוס. מסופר כי אחרי לידתו של אל האהבה הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה. עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאנו בו כיעור. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה. אבל כשמצליחים לאההוב מתחלף הספק בוודאות, החיכוך נעלם, משניים נעשה אחד.

(פורסם בגיליון יולי של הירחון לנשים "מגזינה")

מגזינה, יולי 2015 - קטן

מחוץ לסדר

בערב פסח כתבתי על אהבה כדרך להשתחרר מעריצות ההיצמדות לאני, מצינוק האנוכיות. אבל אולי לא מספיק לצאת מצרוּת העצמי כדי להיות חופשי. יש צינוק נוסף.

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם הדעות-הקדומות של ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". הפילוסופית סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ, ההשתייכות להם היא עבודת האלילים האמיתית. תאוות-בצע נובעת מהסדר החברתי, המקדֵש זהב. שאיפה לכוח היא מהסדר החברתי, המקדש אמביציה ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה וייל. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה, במובנה הטהור, היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו להיות מי שאנחנו, לחרוג מסדר זה. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר. המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. החיפוש אחר אמת ואחר טוּב הוא הרי תמיד אישי. וכך גם אהבה.

רולאן בארת כתב על יכולתה של האהבה להיות סגורה בתוך עצמה, בלתי תלויה או מושפעת משום דבר חיצוני: "אינני שרוי במרחב אחר לבד מהמרחב הכפול של האהבה: אף לא אטוֹם אחד מבחוץ, לפיכך אף לא אטום אחד של עדריות: אני מטורף: לא מפני שאני מקורי (זהו תכסיס גס של הקונפורמיזם), אלא מפני שאני מנותק מכל חברתיות". אפשר לומר שהאוהב קרוב יותר מכל למיסטיקאים של ימי קדם, שניתקו עצמם מכל ממסד דתי או חברתי. הם לא התעמתו ולא ערערו. בארת כתב: "אני פשוט איני מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו' … איני שייך לשום רפרטואר, לשום בית-מחסה". אוהב האמת אינו שייך לשום שיח רחב, לא פסיכולוגי, לא דתי, לא מרקסיסטי. אין לו שום שיטה פילוסופית להשתייך אליה. הוא מנותק לגמרי. הוא חורג מכל סדר קיים. הוא גבר על החיה הרעה.

* * *

(16.4.15, תוספת קטנה) כתבתי לעיל על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה. אני לא מכיר המחשה טובה יותר לשני אלה, מהצילום הזה:

august-landmesser-no-salute

כאן אפשר לקרוא קצת על האיש, ואהבתו.