רציתי לדעת הכל, להיות אדם שלם.
(יונה וולך)

 

לדעת הכל. כמה זה "הכל"? הסופר והארכיטקט בקמינסטר פולר היה הראשון לתאר את תהליך הכפלת הידע האנושי. הוא טען שעד ראשית המאה ה-20 הידע האנושי הכפיל את עצמו בערך כל מאה שנה. עד סוף מלחמת העולם השנייה הוא הכפיל עצמו תוך 25 שנה. על פי האתר industrytap היום הידע האנושי מכפיל עצמו מדי 13 חודשים. תארו לעצמכם: מאז אוקטובר 2014 ועד היום יצרה האנושות כמות ידע השקולה לכל מה שנכתב, צולם או הוסרט מראשית ההיסטוריה ועד סוף ספטמבר 2014.

המצב מורכב. מצד אחד, נראה שתועפות הידע הופכות את המשימה "לדעת הכל" לבלתי אפשרית. כמות הספרים, הסרטים, השירים או המאמרים ה"חשובים" שאדם משכיל היה צריך להכיר לפני 50 שנה הייתה גדולה מאוד, אך נשלטת. היום נדמה שאין סיכוי. מצד שני, משמעות הכפלת הידע המהירה היא שאנחנו יודעים הרבה יותר. כלומר, האפשרות באמת "לדעת הכל", ליצור תמונה שלמה של המציאות, הופכת ברת השגה מיום ליום. הידע בימינו אינו רק מרובה, אלא גם זמין ונגיש בצורה חסרת תקדים היסטורי. אז המכור לידע עושה מנוי לעוד בלוג מדעי, שומע עוד הרצאה ב-TED, קורא עוד כתבה ב"אלכסון", מזמין ברשת עוד ספר, ועוד אחד, ועוד.

זוהי תשוקה לכל דבר. בגרמנית היא מתוארת באמצעות המונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תאווה או תשוקה לוהטת לידע. היא לא נולדה עם האינטרנט. זיגמונד פרויד הבחין בה לפני כמאה שנה ואף הגדיר אותה כדחף (Trieb) לכל דבר. גם באישיותו שלו הוא מצא את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה פרויד עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם (מלבד משה רבנו וחיבור זנוח על וודרו וילסון). פרויד תיאר שם את דה וינצ'י כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם". ועוד כתב עליו: "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור".

אפשר כמובן לראות בדחף זה תוצר של סובלימציה של הדחף המיני. הפסיכואנליטיקאית פרופ' רחל בלאס, במאמר שכתבה על התשוקה לידע, ציינה כי בכל מקרה ניתן לטעון כי מדובר ברצון ארוטי כלפי המציאות. היא השתמשה במושג "ארוטי" במובן של יצר החיים, ארוס, המנוגד ליצר המוות, תנאטוס. יצר חיים זה, כתב פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", מכוון ל"שילוב של חומרים אורגניים ליחידות גדולות יותר". אם יצר המוות מחפש תמיד עונג, כלומר שואף למצב הומאוסטטי נטול מתח, הרי שיצר החיים מבקש תמיד לקשור יחד דברים, לאחד אותם.

התשוקה להבין את חידות המציאות ניתנת אפוא להבנה כמבטאת שאיפה לאחדות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שקושרת פרטי ידע שונים על האדם, העולם, הבריאה – "תיאוריה של הכל". שאיפה זו קשורה לדחף המיני, הליבידו, אך אינה זהה לו. ארוס הוא המקור הרחב והאוניברסלי יותר של פעילות אנושית מאחדת, כתבה בלאס. נראה שאליו, ולא לליבידו, התכוון פרויד כשתיאר את התשוקה של דה וינצ'י כַּ"ניצוץ האלוהי … שמאחורי כל פעילות אנושית".

הביטוי האמיתי של ארוס לפי פרויד, כתבה בלאס, הוא במצב של אחדות שמקושרת למשהו נפרד מהעצמי. דה וינצ'י, כמו גם פרויד, וכך כנראה כל אדם תאב-ידע, עומדים מלאי פליאה מול המציאות – שנמצאת מעבר להם.

ואולי כך בכל סוג של קשר. דה וינצ'י קבע: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה". והרופא והאלכימאי השוויצרי פאראצלסוס כתב: "מי שאינו יודע דבר – אינו אוהב דבר". כדי להיות מסוגלים לאהוב כראוי, עלינו לדעת היטב את מושא אהבתנו. וכדי לאהוב בשלמות, אנו זקוקים לדעת בשלמות. לשם כך אנו זקוקים לתשוקה לדעת עליו, או עליה – הכל.

(המאמר פורסם לראשונה באלכסון)

שחר קדרון פרסם במוסף גלריה של עיתון הארץ ראיון איתי בשני המשכים.

כאן החלק הראשון – בו ניסינו להגדיר אהבה ודיברנו על החשיבות הגדולה של ההדדיות בקשר ולמה לפעמים אנשים מתחברים דווקא עם מי שלא יכולה להיות איתו הדדיות כזו.

כאן החלק השני – בו סיפרתי לשחר קצת על עצמי ואהבתי ודיברנו על הקונספט של הנשמה התאומה ומה לעשות כשמבינים שבן-הזוג אינו כזה.

אם הלינקים קטועים, אפשר לקרוא גם כאן:

בתודעת המתחיל יש אפשרויות רבות; בזו של המומחה מעטות"
(שוּנריוּ סוזוקי)

בקבוצת המדיטציה החיפאית שאני משתתף בה התחלנו השבוע ללמוד את הספר Zen Mind, Beginner’s Mind של שונריו סוזוקי. מטרת תרגול הזֶן, הוא אומר שם, היא תמיד לשמור על תודעה של מתחיל. זה גם הדבר הקשה ביותר – תמיד לראות את הדברים כאילו לראשונה, לחוות הכל כטרי, לא להיכנס לשגרה רדומה. המאמץ להישאר מתחיל, הוסיף סוזוקי, אינו מייחד רק את תרגול הזֶן, "זהו הסוד של כל אמנות". בדיון שהתפתח ציינה אירית המלאכית: "וגם של כל קשר זוגי". אכן. אם נפסיק לראות את בן-הזוג בעיניים נקיות, סקרניות, מלאות פליאה, הקשר ידעך. דיוויד בואי שר "אני מתחיל מוחלט" ומכאן גם "אני אוהב אותך באופן מוחלט":

בואי הדגיש: "בעיניים פקוחות לגמרי". זה מה שמאפשר אהבה מוחלטת. כפי שכתב הפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות במלואן את האהובה: "פתאומית לעד".

אין שום דבר שאפשר לאהוב יותר מדי
אבל את כל הדברים אפשר לאהוב
בצורה הלא נכונה. (ו. ה. אודן)

טעויות באהבה הן עניין טבעי, במלוא מובן המילה. חוקר הטבע ויליאם ג'ורדן כתב ספרון בשם "גירושים בקרב שחפים". מסתבר שגם השחפים, שנדמה שחיים בזוגיות מונוגמית כל חייהם, סובלים משיעור גירושים גבוה של 25 אחוז. אחד מכל ארבעה זוגות שחפים נכשל ביחסים עד כדי כך שהוא נאלץ להיפרד. הציפורים בזוגות הללו מתקוטטות ונאבקות על מזון, מתווכחות מי יבנה את הקן, מי ישמור על הביצים. אחרי הפרידה שחפים גרושים רבים מוצאים בני-זוג חדשים, וחיים איתם באושר.

טעויות בבחירת בן הזוג הן מהגורמים הכי גדולים לסבל שאנו יוצרים במו ידינו. את הדברים הבאים של אורטגה אי גאסט אני חושב שכדאי ללמד נערות ונערים בתיכון, וחיילות וחיילים, וסטודנטים וסטודנטיות, ובכלל, את כל מי שמועד לפורענויות האהבה:

"בתהליך האהבה חשוב לדייק ולהבחין בין שני שלבים, שהבלבול ביניהם מערפל את הפסיכולוגיה של האהבה מתחילתה ועד סופה. כדי שאישה תתאהב בגבר, או הגבר יתאהב באישה, הכרחי הוא תחילה שהאחד ייתן את דעתו על השני. נתינת-דעת זו אינה אלא ריכוז תשומת הלב בדמות המסוימת, והודות לריכוז זה ניתקת הדמות מהקשרה המיידי ומתעלה מעל למישור הכללי. עדיין אין בשימת-לב רבת חסד זו משום אהבה, אבל היא מצב הקודם לאהבה. בלא נתינת-הדעת תופעת האהבה אינה יכולה להתחולל, אם גם אין הכרח שלאחר השלב המקדמי הזה היא תתחולל. ברור שנתינת-דעת כזאת יוצרת אווירה נוחה כל כך להולדת ההתלהבות, עד שהיא-עצמה זהה בדרך כלל לראשיתה של אהבה. ועם זאת יש חשיבות עליונה להבחנה בין שני הרגעים, שהרי בשניהם שליטים עקרונות שונים לגמרי. לא פעם טעויות בפסיכולוגיה של האהבה נובעות מן הבלבול בין התכונות 'המושכות את תשומת-הלב', ומתוך כך מעלות את הפרט המסוים מעל למישור הכללי, ובין התכונות האחרות, שהן המאהיבות באמת ובתמים את הפרט הזה על משנהו".

ישנם שני שלבים בתהליך האהבה: ראשית, בן הזוג הפוטנציאלי מושך את שימת-הלב; אחר, לעתים, נוצרת אהבה – ששונה משימת-הלב הנלהבת. אך שימת-הלב היא רבת עוצמה, קשה מאוד להשתחרר ממנה, גם אם כך נכון. אולי גם שחפים בוחרים פרטנר על סמך השלב הראשון בלבד.

מספרים כי כאשר היה פיקאסו בן 24, הוא הציע לידידתו הטובה, הסופרת היהודייה האמריקנית גרטרוד שטיין לציירה. עשרות פעמים היא ישבה לפניו כמודל, אך פיקאסו לא היה מרוצה. "איני יכול לראות אותך כאשר אני מתבונן בך", אמר ברוגז. כעבור מספר חודשים צייר את שטיין מזיכרונו. מכריה של שטיין טענו כי אין כל דמיון בין הציור לבין המודל, ופיקאסו ענה: "אל דאגה, בסוף היא תיראה כמוהו". גרטרוד שטיין שמרה את הציור כל חייה. כאשר נפטרה הבחינו מכריה בדמיון יוצא דופן בינה לבין הציור.

בעצם כולנו פיקאסו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו את מהותו של אדם אחר, אף אם טרם התגלמה בהופעתו. אם אתם אמנים דגולים יקראו לכך 'גאונות'. במקרים אחרים קוראים לזה, בזלזול לא מוצדק, 'אשליה רומנטית'.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו אמר: "להיות מאוהב משמעו להגזים בפראות בהבדל בין אישה אחת לאחרת" (או בין גבר אחד לכל היתר). כל בני-האדם, כך מראים מחקרים פסיכולוגיים, נוטים להגזמות כאלה ביחס לבני הזוג. כידוע לכל, בשלבים הראשונים והנלהבים של ההיכרות אנו הופכים אדם כמעט זר לנו לחלוטין למושא הערצה ותשוקה, בלי שום ביסוס. אבל הממצא המעניין הוא שגם כעבור שנים רבות של זוגיות נוטים בני שני המינים לדרג את הפרטנר שלהם כיותר אטרקטיבי, יותר טוב לב או יותר אינטליגנטי מאיך שידורג על-ידי אנשים אחרים ואפילו על-ידי בן הזוג עצמו.

על פי "סיינטיפיק אמריקן", החוקרים משערים שהגזמות כאלה רווחות כל-כך שכן הן יעילות מבחינה אבולוציונית. האידיאליזציה לבן הזוג, אם הוא מצדו עושה את אותו הדבר, מאפשרת להשקיע מאמצים ומשאבים רבים בשימור הקשר ובגידול הצאצאים. מחקר אורך שפורסם בכתב העת Personality & Social Psychology Bulletin בחן 168 זוגות במשך 13 שנים מרגע הנישואין. נמצא שבני זוג שהיללו והעריצו זה את זה כנשואים טריים היו צפויים פחות לדעיכת האהבה ביניהם בחלוף הזמן (אם כי מידת האידיאליזציה בעת החתונה לא ניבאה את הסיכוי לגירושין).

אבל הממצא הכי מעניין – אפשר אולי לקרוא לו "אפקט פיקאסו" – הוא שהאידיאליזציה של בן הזוג אינה סתם אשליה, אלא יכולה לפעול כנבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, תפיסת בן הזוג כבעל תכונות חיוביות ורצויות עבורנו, אף אם אין לו אותן בפועל – עשויה להביא להיווצרותן של תכונות אלה. לפי מחקר של סנדרה מוריי מאוניברסיטת מישיגן, כאשר אחד מבני הזוג מגזים תכונות טובות של השני, הדבר משפיע על האופן בו יתפוס הפרטנר את עצמו והאופן בו הוא מתנהג, כך שבסופו של דבר הוא הופך אכן להיות דומה יותר לתפיסה האידיאלית מכפי שהיה בתחילה.

בספר "אההבה" כתבתי: באהבה אמיתית, אין רצון לשנות את בת-הזוג, אוהבים אותה "בדיוק כפי שאת". אבל בכל זאת ישנו שינוי, כי למעשה אוהבים "בדיוק כפי שאני חושב שאת". באהבה, זה תמיד יותר ממה שבן-הזוג הוא בפועל. האוהבת בעצם אוהבת את האהוב "בדיוק כפי שאתה באמת", היא אוהבת אותו כפי שהוא יכול להיות, אמור להיות, אם יצליח להיות, ולכבוד האהבה הזו, בהשראתה ובאמצעותה, הוא נהיֶה כזה.

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")

שבעה הרהורים על אהבה

 1

אם נרצה לאהוב, זה חייב לכלול גם את עצמנו. יש מי שעסוקים מדי בעצמם, ולא משאירים מקום לאחר. אחרים מכוונים כל כך לחיפוש אחר אהוב, שלא נותר להם מקום לאהבת עצמם. אלה ואלה חוסמים את האהבה. אריך פרום ציין שמי שמסוגל לאהוב, אוהב גם את עצמו. אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. "אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".

אבל הדרישה 'לאהוב את עצמנו' אינה פשוטה למימוש. עלינו להיות ראויים לאהבה הזו. אריסטו כתב נפלא: "מי שהוא גרוע, אינו רוחש רגשי ידידות אף לא לעצמו, כיוון שאין בו דבר הראוי לחיבה. ואם מצב כזה הוא אומלל מאין כמוהו, עלינו לאמץ את כל כוחנו כדי להימלט מן השחיתות, ולהיות מהוגנים. שרק כך יוכל אדם להיות שרוי בידידות עם עצמו, ולהיות גם ידיד לזולתו".

 2

אהבה היא מצב בו שני האוהבים עוזרים זה לזה להשתנות, להפוך שלמים יותר. מכאן מתברר אותו דבר הידוע לכל, אך שצריך להזכירו מדי פעם: אנחנו בני-אדם, עם פגמים וחולשות, שמתבטאים גם ביחסי האהבה שלנו. קשר טוב הוא קשר בין שני אנשים המבקשים להשתפר, להשתנות, להפוך משוחררים יותר מאנוכיות ומעיוורון. שאול התרסי כתב: "האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב רעה". אם נזכור שהאחר מבקש, כמונו, להשתנות, להשתפר, נוכל להשתחרר מהביקורתיות, הפחד, האגואיזם, שמאפיינים את יחסינו איתו. לא נתמרמר ולא נחשוב רעה, וכך נעזור לאהוּב להשתנות, ובכך גם (אפילו בעיקר), נעזור לעצמנו להשתנות. וזו הלוא מטרת היחסים, מטרת החיים. ב"ספר קטן על אהבה" כתב הפילוסוף ג'ייקוב נידלמן: "הניסיון לראות את האחר בעצמו כמחפש, משיב את החמימות כלפיו שנעלמה בהשפעת התגובות הרגשיות. ולבסוף, עבודת האהבה הזאת כלפי האחר, במוקדם או במאוחר תעורר בנו את אותו סוג אהבה". במובן הזה האהבה היא חלק מדרך רוחנית. היא מניחה שבן-הזוג רוצה להכיר עצמו טוב יותר, כפי שגם אנחנו רוצים. אנחנו לא שלמים, אבל אם נזכור תמיד, כל יום, כל שעה, שגם בן הזוג מודע לאי-שלמותו, ושואף לתקנה, נוכל לעזור לו בדרכו הרוחנית (והוא – יוכל לעזור לנו).

 3

הנזירה הבודהיסטית לוסאנג פאלמו (ריטה) אומרת שאהבה היא מצב בו יש רצון שמישהו אחר (או אתה עצמך) יהיה שמח, וההבנה שזה לא מתרחש מאליו, שזה דורש מאמץ.

לעומת אהבה מציב הבודהיזם היצמדות (attachment). גם כאן יש שאיפה לאושרו של האחר, אלא שהרצון הוא שאני אהיה גורם האושר. גם רצון להיות עם מישהו בגלל שהוא עושה אותי מאושר הוא ביטוי להיצמדות. לעומת זאת, "אהבה רק רוצה לתת". אם אנחנו נפגעים מבן הזוג, אמרה אני לוסאנג, כנראה שבקשר מעורבת היצמדות.

4

עמנואל לוינאס טען כי "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה". הקדושה אינה קשורה בסגפנות, או בתפילות, או בקיום חוקים כלשהם, כי אם "בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר – החל מההצעה 'אחריך' בפני הדלת הפתוחה ועד לנכונות – שבקושי אפשרית אך היא נדרשת על-ידי הקדושה – למות בעבור הזולת". זו גדולת האהבה. פיליפ ק' דיק כתב כי אהבת אמת היא כה נהדרת כי בה "אתה מפסיק לחיות בשביל עצמך, אתה חי בשביל מישהו אחר". זה מנוגד לאינסטינקט ההישרדות, שמכתיב את כל פעולותינו. כדברי לוינאס, יש כאן, באהבה הקדושה הזו, "מהפך של הסדר הטבעי של הדברים, של התעקשות היש להתמיד בישותו".

ניתן לשאול מדוע זה טוב, לא להתעקש להתמיד בישותנו. התשובה ברורה: כי בסופו של דבר ניכשל, המוות יגבור על יצר ההישרדות. הדרך היחידה לנצח אותו היא לצאת מהמאבק – באמצעות אהבה.

5

לוסאנג פאלמו סיפרה על זוג חברים שלה שביקשו במשך שנים ארוכות להיכנס להריון. הם ניסו את כל השיטות, ובסופו של דבר, אחרי עשר שנים של מאמצים כבירים, הצליחו. הם היו מאושרים. פינו חדר בבית, ריהטו אותו, התכוננו בהתרגשות ללידה. אך בחודש השביעי העובר מת ברחם. לוסאנג שהתה בהודו באותה תקופה וסיפרה שהיא דאגה להם מאוד, חששה שיתמוטטו. כשחזרה לאירופה ונפגשה איתם, הופתעה לראות שהם כלל לא מדוכאים או מיואשים. היא שאלה כל אחד מהם איך הצליח להתמודד עם המשבר והאכזבה. הגבר אמר: אני כל כך דאגתי לה… האישה אמרה: אני כל כך דאגתי לו… כל אחד חשב על האחר ושכח מעצמו. יש להם היום זוגיות נהדרת, בלי ילדים, אמרה לוסאנג.

6

רבי עקיבא אמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". טוב ויפה. אך מה פירוש הדבר? קירקגור כתב קצת יותר בפירוט: "אהבה היא יחסים בין אדם-אלוהים-אדם, כלומר, אלוהים הוא הגורם המתווך". ובמקום אחר כתב: "ניתן לשער, ולרוב אנשים חושבים כך, שאהבה בין אדם לאדם היא של שניים. זה נכון, אבל גם לא נכון, שכן אלה גם יחסים בין שלושה. ראשית ישנו האוהב; אז יש את מי שהוא מושא האהבה; אבל שלישית, קיימת האהבה עצמה".

מכאן עולה משמעות הפרידה, כלומר 'התפכחות' מאהבה (falling out of love). כאשר שני אנשים מקושרים בקשר של אהבה, כל אחד מהם בפני עצמו גם מקושר לאהבה. הפרידה על כן היא איומה. "לפני שהם מגיעים לנקודת השבירה, לפני שכל אחד מהם מגיע לשבירת אהבתו ביחס לאחר, הוא חייב ראשית להיפרד מהאהבה". מכאן אפשר להבין את אמירתו הקיצונית של אבן-חזם האנדלוסי: "בין כל פורענויות תבל אין עוד אחת שתשווה לפרידה. אילו ניגרו בעטיה לא רק הדמעות אלא גם הנשמות, נקל היה הדבר. חכם אחד שמע אדם אומר: 'הפירוד הוא אחי המוות'. ענה החכם ואמר: 'לא כי, אלא המוות הוא אחי הפירוד!'".

 7

האהבה אינה מוותרת. לעולם לא תעבור בשתיקה על זיוף, ולו קליל, על פגיעה, אפילו מזערית – מצד בן-הזוג, ומצדך. היא דורשת הכל, ולא קמצוץ פחות.

האהבה אינה סולחת. לעולם אין לה על מה. אם ישנה סליחה, היא אולי הדרך חזרה לאהבה, אך אינה מצד האהבה.

* * *

גל גבאי ראיינה אותי בתוכניתה "עושים סדר". מוזמנות~ים לצפות:

(הראיון מתחיל בדקה ה-23:00, אם הלינק לא מוביל ישירות אליו)

רשימת ביקורת על "אההבה" מאת אירי ריקין פורסמה במוסף ספרים של "הארץ". שווה לקרוא, ולא רק בגלל "אההבה" – יש שם לריקין כמה אמירות מעניינות.

"לא תשנא את אחיך בלבבך" נאמר בספר ויקרא. "את אחיך" – ניתן לחשוב שהמקרא מקל כאן, שכן רק את הקרוב ביותר הוא דורש לא לשנוא. ההיפך הוא הנכון. את הקרוב ביותר הכי קשה לא לשנוא, שכן אהבה ושנאה מעורבות וכרוכות זו בזו. דווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולפגוע. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". אין פלא שהרצח הראשון בתנ"ך הוא של אח את אחיו. גם בהמשך מעורבים יחסי אחים בכאב, מחלוקת וקושי. אחיו של משה הוא פרעה, אחיו של יצחק ישמעאל, אחיו של יעקב עשיו, ואת יוסף השליכוהו אחיו בחדווה לבור.

ל"לא תשנא" ישנו צו משלים, המופיע בפסוק הבא בויקרא: "ואהבת לרעך כמוך". גם בציווי הפשוט לכאורה הזה חבויה אותה דרישה בלתי מתפשרת. תורת הקבלה מבחינה בדמיון הלא מקרי בין "רֵע" ו"רַע" ומפרשת: יש לאהוב את הרע. את האדם שלכאורה הכי צריך לשנוא – אותו יש לאהוב. הדרך לאלוהים (מיד אחרי "ואהבת לרעך" נכתב: "אני ה'") עוברת דרך ההתחברות לרוע, קבלתו, ולא בניסיון להרחיקו או להשמידו. את הטוב לא חוכמה לאהוב, את הרחוק לא חוכמה לא לשנוא.

בספר "ממעמקים" מתאר אוסקר ויילד את מערכת יחסיו עם מי שהיה אהובו, אלפרד דאגלס. האהבה בין השניים החמיצה והפכה לטינה עמוקה. ויילד מגולל מסכת כמעט בלתי נתפסת של התעללויות, ניבזויות, וניצול רגשי וכלכלי מצדו של דאגלס. בסופו של דבר הביא הקשר להתמוטטותו של ויילד, שאיבד את כל רכושו, מעמדו, משפחתו, ונשלח לשנתיים של עבודת פרך בכלא – שקירבו עליו את מותו. לאורך עשרות עמודים מתלונן ויילד ומאשים, סבלו נדמה חסר פשר ותכלית, וכך גם זה של הקורא המזדהה וסובל. אבל בעמוד 89 חלה תפנית. ויילד כתב: "באיזו בהירות הבנתי זאת, אז כמו עכשיו, אין צורך שאומר לך. אבל אמרתי לעצמי: 'בכל מחיר, עלי לשמר את האהבה בלבי. אם אלך לכלא בלי אהבה, מה יהא על נשמתי?'". זה פשוט מסוכן לשנוא, הבין ויילד בבהירות. באופן דומה אמר ג'לאל א-דין רוּמי: כשמישהו מבקר אותך או לא מסכים איתך, נמלה קטנטונת של שנאה ועוינות נולדת בלבך. אם לא תמחץ אותה מיד, היא עשויה לגדול לנחש, או אפילו דרקון.

המוּטב העיקרי מקיום כל דיבר ומצווה, מכל מעשה של אהבה, הוא תמיד האוהב. הנפגע העיקרי מכל חטא ועוול, מכל מעשה של שנאה, הוא תמיד השונא. ומעבר לכך – שנאה פשוט אינה יעילה. כמו שכתבה המשוררת מאיה אנג'לו: "שנאה יצרה צרות רבות בעולם, אולם עדיין לא פתרה אפילו אחת".

אלו אמירות פרגמטיות: לטובת נשמתך – אל תשנא; לטובת המצב – אל תשנא. קל להבין זאת בשכל, אבל השנאה מגיעה ממקום אחר, עמוק יותר. היא רגש בסיסי, תגובה טבעית לתחושת פגיעה, לפחד. יש להכיר בקיומם של אלה. הדרישה להשלים באופן שלֵו עם הגורמים לפגיעה ולפחד אינה סבירה, כמעט בלתי אנושית. אתי הילסום כתבה בדיוק על כך: "העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית. אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם". ובכל זאת, למרות החימה המוסרית, על אף הסיבות המבוססות, שהיו לה בשפע, לא התפשרה: "אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שכל חלקיק של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי".

באהבת אמת, אנחנו מוצאים את אהוב לבנו יפה תואר כי אנו אוהבים אותו, ולא אוהבים אותו כי הוא יפה תואר, כתב דונלד ויניקוט.

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשפו פניה, פיה מעוות בשיתוק (palsy). כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. "מי אלה", אני שואל את עצמי, "הוא והפה המעוות שמולו, שמביטים ונוגעים זה בזה בנדיבות שכזו?".

האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר, "נראה חמוד כזה".

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשק את שפתיה העקומות. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.

פוסט ראשון במחשב חדש.
שלשום בבוקר הדלקתי את המחשב הישן והנאמן שלי – והוא לא הגיב. שבק. בלילה שלפני הוא נראה במצב מושלם. כמה דקות לפני שגיליתי את מותו, לגמרי במקרה, קראתי בספר את השיר הבא –