ל"ג בעומר הוא ליל המדורות והחתונות. לילה של הרבה תקוות וציפיות.

החתונה היא רגע של בחירה רבת משמעות, אולי הבחירה המכריעה ביותר בחייהם של רוב האנשים, בחירה בחיים של מחויבות והתמסרות. ליאונרד כהן אמר: "אני חושב שנישואים נועדו לאנשים בעלי עקרונות מאוד מאוד נאצלים. זו דיסציפלינה מחמירה בצורה קיצונית. זו הפניית גב לכל האפשרויות האחרות ולכל החוויות האחרות של אהבה, תשוקה ואקסטזה". מבחינתו של כהן "הנישואים היום הם המנזר. המנזר הוא החירות".

כהן התכוון לכך. בשנת 1993 הוא עמד להתחתן עם השחקנית רבקה דה מורניי, אולם ברגע האחרון התחרט ובחר לחיות במנזר בודהיסטי. הוא אמר לארוסתו: "נישואים הם התרגיל הרוחני הקשה ביותר בעולם". החיים במנזר, המשיך, "זה כלום בהשוואה לנישואים. אם אתה באמת שם, נוכח באמת ובתמים בנישואים, זו התבוננות עצמית עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע. במילים אחרות, מי שאתה משתקף אליך במראה של שותפך לנישואים יום אחר יום, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה. מי מסוגל לשאת את זה?".

ובכל זאת, ההתבוננות המשותפת הזו היא מאמץ ראוי מאין כמותו. אפשר אמנם להיכוות קשה, אפשר גם להישרף. אבל כמו ששר גארת ברוקס:

אינכם חיים את החיים, רק שורדים אותם

אם אתם עומדים מחוץ לאש

(Life is not tried it is merely survived / If you're standing outside the fire)

אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?

אהבות רבות יש בעולם, נבדלות זו מזו במושאיהן, בעוצמתן. "לאסקימוסים יש חמישים ושניים שמות לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות מספר דומה של שמות לאהבה". אבל יש לנו רק שם אחד. זהו אחד הבלבולים הגדולים של השפה.

בין שלל ביטויי האהבה, יש אחד נשגב, נשאף על-ידי כל. זוהי "אהבת האמת" (או "אההבה"). רוב האהבות אינן שלמות. הן מהולות גם ברגשות אחרים, בקנאה, בטינה, בשנאה. אהבה שלמה, מלאה, טוטלית, היא יקרת המציאות. אנשים צעירים, כתב ריינר מריה רילקה, מבולבלים ותועים באהבתם, בורחים לאחת מהקונבנציות הרבות שהחברה הציבה כמו מקלטים ציבוריים על הדרך הזו, המסוכנת מכל. "מכיוון שהחברה העדיפה להתייחס לחיי-האהבה כאל שעשוע, היא גם סיפקה להם צורה קלה, זולה, בטוחה, כמו ששעשועים-ציבוריים הנם".

אין כמעט אדם שחשב על אהבה ולא הגיע למסקנה דומה: אהבת אמת אינה דבר נפוץ. הרבה יותר פשוט להסתפק בשעשועים. אריך פרום כתב: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית, ושאת מקומה תפסו כמה צורות של פסבדו-אהבה שלאמיתו של דבר אינן אלא צורות שונות של התפוררות האהבה". והפילוסוף הבריטי סיימון מיי הבחין: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה".

כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל לאהוב, כך נדמה, היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אבל אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים. ניטשה הקביל את הדבר למוזיקה. הרי כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. הוא כתב: "תחילה חייב אתה בכלל ללמוד לשמוע צורה ומנגינה, שאזנך תייחד אותה מכלל הקולות, תתחום אותה ותבודד בבחינת יחידה חיה לעצמה; לאחר מכן נדרשים המאמץ והרצון הטוב לשאת אותה, למרות זרותה, יש ללמוד לנהוג באורך-רוח לגבי מבטה ומבעה, ובטוב-לב לגבי המוזר שבה: – ולבסוף מגיע הרגע, בו אנו כבר מורגלים בה, ומצפים לה, בו נרגיש, כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה; מעתה היא מטילה ללא הרפיה את אוכפה ואת קסמה עלינו, ולא תאמר די עד שניהפך למאהביה הכנועים והנלהבים, שאינם מבקשים עוד מן העולם דבר טוב ממנה, ושוב ושוב אותה בלבד. – אך לא רק במוזיקה זו דרכנו: ממש כך למדנו לאהוב את כל הדברים, האהובים עלינו היום. בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר: – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. גם מי שאוהב את עצמו, על זו הדרך למד לאהוב: כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד".

עוד כמה מחשבות על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה, מיומנה של אתי הילסום, גיבורה גדולה. (19.2.1942) אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר.

(27.2.1942) עוד משהו מאותו הבוקר: ההכרה הברורה שלמרות כל הסבל והעוול שנעשה, אינני יכולה לשנוא. ושכל הדברים האיומים והמזוויעים שקורים אינם איזו סכנה מסתורית שמאיימת מרחוק, מחוצה לנו, אלא שהכול קרוב מאוד לנו, הכול נובע מתוכנו.

(15.9.1942) יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים. אני מחפשת אותך בכל אדם, ולעתים קרובות אני מוצאת.

(22.9.1942) אדם צריך לחיות עם עצמו כאילו הוא חי עִם עַם שלם. ואז הוא לומד להכיר בתוך עצמו את כל התכונות הטובות והרעות של האנושות. ורק אם ילמד לסלוח לעצמו על התכונות הרעות, יוכל לסלוח גם לאחרים. וזאת אולי המשימה הקשה ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו.

(דצמבר 1942) העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית.
אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם, אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שם שכל חלקיקי של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי.

(3.7.1943) המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל.

בסרטון: שלושה פרלודים של מישה הילסום, אחיה של אתי. שניהם נשלחו לפולין ממחנה וסטרבורק, יחד עם הוריהם, ב-7 בספטמבר 1943. אתי מתה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943. גם הוריה ומישה ניספו שם.

בערב פסח כתבתי על אהבה כדרך להשתחרר מעריצות ההיצמדות לאני, מצינוק האנוכיות. אבל אולי לא מספיק לצאת מצרוּת העצמי כדי להיות חופשי. יש צינוק נוסף.

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם הדעות-הקדומות של ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". הפילוסופית סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ, ההשתייכות להם היא עבודת האלילים האמיתית. תאוות-בצע נובעת מהסדר החברתי, המקדֵש זהב. שאיפה לכוח היא מהסדר החברתי, המקדש אמביציה ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה וייל. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה, במובנה הטהור, היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו להיות מי שאנחנו, לחרוג מסדר זה. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר. המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. החיפוש אחר אמת ואחר טוּב הוא הרי תמיד אישי. וכך גם אהבה.

רולאן בארת כתב על יכולתה של האהבה להיות סגורה בתוך עצמה, בלתי תלויה או מושפעת משום דבר חיצוני: "אינני שרוי במרחב אחר לבד מהמרחב הכפול של האהבה: אף לא אטוֹם אחד מבחוץ, לפיכך אף לא אטום אחד של עדריות: אני מטורף: לא מפני שאני מקורי (זהו תכסיס גס של הקונפורמיזם), אלא מפני שאני מנותק מכל חברתיות". אפשר לומר שהאוהב קרוב יותר מכל למיסטיקאים של ימי קדם, שניתקו עצמם מכל ממסד דתי או חברתי. הם לא התעמתו ולא ערערו. בארת כתב: "אני פשוט איני מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו' … איני שייך לשום רפרטואר, לשום בית-מחסה". אוהב האמת אינו שייך לשום שיח רחב, לא פסיכולוגי, לא דתי, לא מרקסיסטי. אין לו שום שיטה פילוסופית להשתייך אליה. הוא מנותק לגמרי. הוא חורג מכל סדר קיים. הוא גבר על החיה הרעה.

* * *

(16.4.15, תוספת קטנה) כתבתי לעיל על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה. אני לא מכיר המחשה טובה יותר לשני אלה, מהצילום הזה:

כאן אפשר לקרוא קצת על האיש, ואהבתו.

את הבסיס לאהבתנו אנחנו רוכשים לרוב כבר כפעוטות. כיצד נאהבנו בימינו הראשונים מעצב כיצד נאהב, או כיצד נבקש לא לאהוב, כבוגרים. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'.

כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אההבה היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם.

האוהב הטוב-דיו, אפשר לומר, באמת תופס, קולט (Realizes) –

הפילוסוף סורן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב". כשאוהבים, אוהבים תמיד את האדם, לא את תכונותיו. "מי שאוהב תכונות טובות שהוא רואה באדם, אינו רואה את האדם, ולכן יפסיק לאהוב אותו, כאשר התכונות ישתנו".

אהבה כובלת, נהוג לחשוב. קשר, כשמו, הוא משהו שקושר. "חופשי זה לגמרי לבד", כתב יעקב גלעד.

אבל אולי יש גם אהבה אחרת. אהבה שמוציאה לחופשי, ולא מגבילה או סוגרת. אהבה שהיא חירות. המיתוס העברי המכונן הוא של יציאת מצרים, של שחרור משעבוד ויציאה לחירות. למה מצרים? בשמה של המדינה מרומזת צרוּת, צרוּת אופקים, צרוּת תפיסה. מצרים היא מדינה רחבת-ידיים, אבל כמעט כל אוכלוסייתה מרוכזת ברצועה צרה מאוד ומפותלת סביב הנילוס. זו מדינה של צמצום, הצרה. המקום של השעבוד הוא אפוא מקום של הצטמצמות, היצרות. הנילוס שבכל אדם הוא הוא עצמו, הוא תפיסת האני שלו. סביב ה'אני' הזה אנו מבלים כמעט את כל חיינו – רוב מאמצינו, תקוותינו, פחדינו מאכלסים את הרצועה הצרה הצמודה ל'אני' זה. זהו השעבוד. שעבוד לעצמנו, למה שאנחנו רוצים. זהו מקור הסבל. החכם הבודהיסטי בן המאה ה-8 שנטידווה כתב:

כל האושר שבעולם מגיע מהמחשבה על איךְ לעשות אחרים מאושרים
וכל הסבל והאומללות שבעולם, מגיעים מהמחשבה על איךְ לעשות את עצמי מאושר.

או במילים אחרות: כל האושר שבעולם מגיע מאהבה, וכל הסבל והאומללות שבעולם מגיעים מהיעדרה. החירות היא בהתייחסות לאחר, השעבוד בהתמקדות בעצמי. היציאה לחירות היא יציאה מצינוק האנוכיות בו אנו מתבוססים כל ימינו, צינוק חומרי-חומרני של חומר ולבנים, של "בצלים ושומים". רק יציאה מצינוק זה, היפתחות לאחר, אהבת אמת, היא חירות. חופשי זה לגמרי ביחד. כמו שכתב שלמה גרוניך: "רק אתך אני חופשי".

מהרג'ה הודי אחד היה עורך לעצמו מדי בוקר טקס לוויה מושלם, עם פרחים ומוזיקה, ובמשך כל הטקס היה מזמר "חייתי חיים מלאים, חייתי חיים מלאים". הוא היה מזכיר לעצמו שהוא בן-תמותה, כדי שיחיה כל יום כאילו זה יומו האחרון עלי אדמות, כדי לזכור שהזמן לחיות את החיים במלואם אינו מחר כי אם היום, ורק היום.

המורה ואיש החינוך האמריקאי סטיבן לוין ניסה אף הוא לחיות כך, במשך שנה שלמה. חוויותיו מתוארות בספר A Year to Live. המודעות למוות מחדדת את חשיבות החיים. חיים במובנם המלא. מחדדת את ההבנה מה חשוב בחיים. לוין כתב: "אהבה היא הכל. אחד הדברים שראינו במהלך השנה הזו היא שלחזור לדת או אפילו לתרגול רוחני זה פשוט אבסורד. כאשר אתה רואה את הריק המוחלט של הדברים כולם, אתה באמת שב. אהבה היא הפעולה הרציונלית היחידה בחיים".

בקליפ: שנה של אהבה. ויש גם חתולים חמודים! – בדקה 4:37

כל אדם רוצה להיות נאהב. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב. קיים מיתוס רב-השפעה שטוען כי ההפך הוא הנכון, אבל הדרך שבה אני רואה את הדברים בכל-זאת נכונה, ואפשר לבחון זאת באמצעות תצפיות ארוכות טווח". והסופרת ג'ורג' אליוט העירה במידלמארץ': "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. היוונים הקדמונים, שׂגיבי ההבנה, ידעו זאת. אנו נוטים כיום לראות את ההפך מאהבה כשנאה, אולם לגבי היוונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. ואולי יפה מכולם תיאר זאת המשורר, וו.ה. אודן, בשירו "זה שאוהב יותר":

אם חיבה שווה לא תתאפשר אבקש להיות זה שאוהב יותר.

(“If equal affection cannot be, let the more loving one be me”)