לאחרונה השתתפתי בפודקאסט המצוין של מעיין זוסמן שעוסק בחיים ובמוות והקשר ביניהם. נושאים קטנים. דיברנו שם על אהבה ואבל.
גם הרציתי בכנס של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה. דיברתי שם על פסיכואנליזה כתרגול רוחני ועל אירועים מוזרים שמתרחשים בחיי היומיום שלנו ונושאים איתם משמעות סימבולית – ומה אפשר אולי להבין מהם.
ולבסוף, התארחתי במפגש "שלישי עם משמעות" של רוני שרף. איתו שוחחתי על חידת התודעה, חידת החיים ביקום ומשמעות הקיום. אפשר לראות כאן.
בעולם הנוצרי מציינים היום את יום האהבה. זה קורה כאשר נראה שאנחנו נכנסים, שוב, לעידן שבו הכוחות המניעים העיקריים של רבים מאוד ברחבי העולם הם שנאה, אגואיזם, ביטול האחר – ולא אהבה. עננים כהים וקודרים מתחשרים. ובכל זאת, אהבה נותרת בשורש הדברים כולם. בשיחה שהיתה לי עם תומר אביטל ואמיר הררי ניסינו לדבר על כך. רוב השיחה נסב על הרמה הקוסמית המופשטת ביותר: מהו היקום, והאם ייתכן שיש לו תודעה? לקראת סוף השיחה, נקשרו הדברים לאהבה. מוזמנות ומוזמנים להקשיב לכל השיחה – נראה לי שהיא יצאה מעניינת. ואפשר גם לדלג לדקה ה-58:00, שם מתחיל שיח האהבה בצורה ישירה יותר.
האפי ולנטיינז
צילום: נאס"א
בפוסט הקודם כתבתי על מחקר מוח שניסה לזהות את הבסיס הפיזיולוגי של האהבה. למחקרים מסוג זה, ולמדע בכלל, מקום משמעותי בהבנתנו את העולם ותופעותיו. אולם לעתים המבט המדעי תופס את כל שדה הראייה, ודוחק ממנו נקודות הסתכלות אחרות, חשובות. כך גם בהקשר של אהבה. הפילוסוף הספרדי הנפלא חוסה אורטגה אי גאסט טען שהחשיבה המודרנית על אהבה איבדה את ההשראה הקוסמולוגית, שהיתה מקור להגות הקדומה. לאהבה יש היבטים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים, כתב, אבל יש לה גם היבט קוסמי, שנותן לה את "מעמדה בין איתני הטבע". הפילוסוף המשיך: "אל לנו לשכוח שתולדותיהן המגוונות של אהבותינו, על כל סיבוכיהן ומקריהן, כולן נובעות מאותה עוצמת-איתנים קוסמית אשר נפשנו הייחודית רק מנחה ומנהלת ומעצבת בדרכים שונות ומשונות. המנועים והטורבינות שאנו מניחים בתוך הזרם אינם צריכים להשכיח מאיתנו, שהעוצמה הראשונית של הזרם עצמו היא המניעה אותנו, ברוב מסתוריותה".
יש באהבה מסתורין. בשיחה עם המשוררת ואשת הרדיו ענת שרון-בלייס דיברנו עליו, וגם על כמה מכשולים בדרכה של האהבה. דיברנו גם על השירים של רומי, תפיסת האהבה הרדיקלית של פרויד, גאונות הלב של אתי הילסום והרומן שבעיניי מתאר בצורה השלמה ביותר את האהבה השלמה. מוזמנות ומוזמנים להקשיב.
ורד גלקטית, צילום: NASA, ESA, and the Hubble Heritage Team
ספר הילדים "מאיפה באה האהבה" מתעד את מסעם של סנאי, ברווזה ואייל לחפש את המקום בו נמצאת האהבה בגוף. מדענים לרוב מנסים מחפשים אותה במוח. בניסוי שנערך לאחרונה הושמעו למשתתפים סיפורים קצרצרים שנועדו לעורר רגשות אוהבים משישה סוגים שונים – לבן זוג, לצאצא, לחבר, לאדם זר, לבעל חי ולטבע (למשל: "את רואה את התינוק שלך בפעם הראשונה, הוא בריא ושמח, הפלא הגדול של חייך, את חשה אהבה כלפיו"). כביקורת, הושמעו סיפורים ניטרליים, למשל תיאור של צחצוח שיניים. לאחר שהושמעו הסיפורים, התבקשו המשתתפים לדמיין את הרגש המתואר בהם, בזמן שמוחם נסרק באמצעות מכשיר fMRI.
נמצא שבכל סוגי האהבה לאנשים אחרים הופעלו אותם אזורי מוח – אזורי תגמול וכן אזורים בקליפת המוח, שלפי החוקרים מעורבים בעיבוד חברתי. עוצמת ההפעלה היתה חזקה במיוחד למשמע תיאור אהבה לילד ולבן זוג. כאשר התיאור היה של אהבה לא לבן אנוש הופעלו אזורי התגמול אך האזורים בקליפת המוח כמעט ולא הופעלו.
האם נמצא המקום ממנו באה האהבה? לא כל כך מהר. בשיחה עם ד"ר שיר אציל מהאוניברסיטה העברית היא הסבירה שהמחקר אמנם הראה שהפעלה מוחית דומה עומדת בבסיס חוויות אהבה שונות, אולם לדבריה אזורים אלה מאפיינים גם תופעות אחרות, כמו דמיון או יצירתיות. גם גירוי שאינו אנושי אבל הוא מאוד חשוב, כמו אוכל, יגייס את אותן מערכות תגמול במוח. דבר דומה קורה גם עם האזורים בקליפת המוח, שמעורבים באינטגרציה וניבוי של מידע ברמות שונות. ככל שמערכת היחסים מורכבת וקרובה יותר, כך המוח יגייס יותר אזורים בקליפת המוח, שמאפשרים לנו להבין את האחר, ולהתאים את עצמנו אליו באופן מפורט ודינמי. אך אותו סוג של עיבוד יתרחש גם אם מדובר בקשר מורכב עם אדם שנוא.
אהבה, לדברי אציל, היא מקרה קצה של חוויה שהיא גם חשובה מאוד לרווחת האדם וגם מאוד מורכבת, רב-ממדית ודינמית. מבחינה קוגניטיבית ומוחית, זהו שילוב שדורש עוצמה חישובית גבוהה. ייתכן אפילו שהדרישה הזו היא שהניעה את התפתחות המוח האנושי. לפי תיאוריית המוח החברתי של פרופ' רובין דנבר ריבוי קשרים אינטימיים הוא למעשה הנישה האבולוציונית של פרימטים. מה פירוש "נישה אבולוציונית"? "כמו שדבורים מייצרות דבש, בני אדם מייצרים קשרים אינטימיים", הסבירה אציל. "זה אחד הדברים הכי חשובים ואופייניים שהמוח שלנו התפתח לעשות. אולי לכן אהבה מרגישה כמו משהו כל כך מיוחד – זאת אסטרטגיית ההישרדות שלנו".
אפשר לחשוב שהתפיסה לפיה אהבה היא בסך הכל אסטרטגיית הישרדות מקטינה את האהבה. החשיבה המדעית היא אמנם מוגבלת כאשר דנים בנושאים קיומיים, אבל היא יכולה גם להיות מאירת עיניים. המדע מצביע על כך שהטענה לפיה אהבה היא הדבר שבני אדם נועדו מטבעם לעשותו אינה סתם אמירה פואטית, רומנטית או אשלייתית. מה שקורה כאשר אנחנו לא מתמקדים במה שאנחנו עושים הכי טוב, ועושה הכי טוב לנו – אפשר לראות מהעולם דל האהבה שבו אנו חיים היום. איך לתקנו? פשוט לשוב לנישה שלנו.
האיור לקוח מהספר "מאיפה באה האהבה" מאת דניאלה קולוט (הוצאת אגם)
כתבתי על המחקר המוזכר כאן בידיעה שפורסמה במדור המדע של "הארץ"
המשורר ג'ון קיטס טבע את המושג "יכולת שלילית". יכולת זו, טען, היא מה שעושה אמן לדגול. וגם מה שמזין ומחזק את האהבה
לכל אדם יש צורך בוודאות ובתחושה של ביטחון. צורך זה הוא המקור לכל האמיתות, מערכות המחשבה, הפילוסופיות, האמונות. כל אלה הן הכרחיות ואוניברסליות, אבל כדי לחיות חיים עמוקים, ראויים, שלמים, צריך עוד משהו, צריך גם את ההיפך. המשורר ג'ון קיטס קרא להיפך הזה "יכולת שלילית". אם היכולת הרגילה, ה"חיובית", מאפשרת לחבר בין דברים, למצוא בהם פשר, לגבש רעיונות ולהאמין בהם, הרי שהיכולת השלילית מתנערת מכל עמדה ומערערת כל אמונה.
את המושג טבע קיטס במכתב שכתב בדצמבר 1817 לשני אחיו, ג'ורג' ותומאס. הוא הסביר שם שב"יכולת שלילית" כוונתו לאפשרות של אדם "לשהות באי-ודאות, מסתורין, ספקות" מבלי שהדבר יעורר בו מתח וישלח אותו לחפש עובדות או הסברים. זוהי יכולת לשאת את הכאב והבלבול של אי-הידיעה, במקום לכפות ודאויות על מציאות שהיא עמומה או מאתגרת מבחינה רגשית.
עבור קיטס, יכולת שלילית היא מה שהופך אמן לדגול. היא מאפשרת לאדם כמו לצאת מעורו, לחרוג מהגבולות הצרים של עצמיותו ושל שיפוטיו. ת"ס אליוט כתב ברוח זו: "התפתחות של אמן היא תהליך מתמיד של הקרבה עצמית, הכחדה מתמדת של אישיותו". זניחה מוחלטת של כל נטייה אישיותית, כל פילוסופיה, כל אמונה, מותירה את היופי כשיקול היחיד של היוצר.
היכולת השלילית חיונית לא רק בשדה היצירה. אפשר לומר שיכולת זו היא מה שתורות המזרח מכוונות אליו. כאשר מורה הזן שונריו סוזוקי כתב על אימון המדיטציה הוא טען שמטרת האימון היא לשמור על "שושין" (shoshin) או "תודעת המתחיל". בתודעת המתחיל יש תמיד אפשרויות רבות, כתב, בעוד שאצל המומחה יש מעטות. ככל שאנחנו יודעים יותר, כך מרחב הפעולה שלנו מצטמצם, כי הדבר ה"נכון" הופך ברור יותר. מדיטציה מכוונת לשמירה על תודעה ריקה וחקרנית, הסביר סוזוקי. רק כך אפשר לזהות את מה קורה, מה שבאמת ישנו.
המורה ההינדי שרי ניסרגדתה מהרג' אמר: "החלון הוא היעדר הקיר, והוא מאפשר לאוויר ולאור להיכנס כי הוא אינו". אפשר לומר שחלון הוא "יכולת שלילית" של קיר. איך נראה "חלון" בנפש? ניסרגדתה אמר: "אם תוכלו להישאר שקטים, נקיים מזיכרונות וציפיות, תוכלו לזהות את הדפוס רב היופי של ההתרחשויות".
כך הדבר גם ביחסי אהבה. בשיר האהבה היפהפה “Absolute Beginners” שר דיוויד בואי "אני מתחיל מוחלט", ומכאן גם "אני אוהב אותך באופן מוחלט". אין דרך אחרת לאהוב באמת. אם איננו מתחילים מוחלטים, הרי שבאהבתנו כרוך רעיון מסוים שיש לנו על האהוב, או פנטזיה על מי שנרצה שיהיה, שבאים על חשבון האהוב החי שמולנו. הפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל כתב: "כאשר אנחנו אוהבים בלהט, זהו תמיד חידוש לראות את האדם האהוב". אלתרמן הסתפק בשתי מילים, שמתארות בצורה הטובה ביותר את האהובה, כל אהובה שהיא: "פתאומית לעד". אם לא נראה את בן-הזוג בעיניים נקיות, סקרניות, כאדם שלם, מסתורי, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, האהבה תדעך.
הטקסט לקוח ממאמר שלי שפורסם היום ב"מוסף הארץ"
ט"ו באב הגיע, חג לאהבות.
בשבועיים האחרונים התראיינתי לשני פודקאסטים, דיברנו בעיקר על אהבה. השיחה עם רונה שפריר במסגרת "מסע בארץ פראית" היתה קצת יותר אישית, השיחה עם עירית שדות ב"מחוץ לקופסה – שעה על פסיכולוגיה" התמקדה בספר "אההבה" וכן במקומו של הטיפול הפסיכולוגי במציאת אהבה ובמקומה של אהבה בתוך הטיפול עצמו. מוזמנות ומוזמנים לשמוע.
ובהזדמנות זו, מי שמצויים בזוגיות ומוכנים להקדיש חמש דקות כדי לסייע גם לאחרים, בודדים, למצוא זוגיות ואהבה, מוזמנות.ים למלא את השאלון בקישור הבא. זהו חלק ממחקר שאני שותף לו, בו אנחנו מנסים למצוא דפוסים שמאפיינים זוגות, כדי להבין מה מחבר בין שני אנשים. אם נצליח בכך, הדבר ישמש להקמת מרחב להיכרויות עבור פנויים ופנויות, שיהיה עדין ואנושי. אחרי מילוי השאלון תקבלו קישור להעברה לבן או בת הזוג, כדי שימלאו גם כן. השאלון אנונימי לגמרי, די חביב נדמה לי והמטרה טובה.
ואגב פעולות של אהבה (כמו הקדשת כמה דקות כדי לעזור לאנשים אחרים, לא מוכרים), ציטוט קצר מ"אההבה", לרגל החג, והמצב, ובכלל:
"כדי לאהוב, כדי לגבור על החלק הלא-אוהב, יש לעשות פעולות של אהבה. אם עושים מעשי אהבה, תהיה אהבה. טעות היא לאדם להמתין לוודאות בהירה, בטרם יבטא אהבתו במעשים. אם יפעל וידבר באופן אוהב גם על סמך רגעים של רגש חם העולה בלבו – האהבה תגיע. וככל שימשיך לפעול כך – תוסיף ותגדל."
מה עושים עם החיים האלה? כל כך הרבה סבל, קושי, מכאוב, אכזבות. והסוף הרי ידוע מראש. איך מתמודדים? אלפי שנות ציביליזציה הולידו בגדול שתי תשובות. האחת היא לשפר. זו המטרה העליונה של תרבות המערב ושל המדע המודרני – לשכלל עוד ועוד, את הרפואה, את הפנאי, את הטכנולוגיה, כדי לנסות להפוך את החיים האלה לכמה שיותר ארוכים, מעניינים, נעימים. התשובה הגדולה השנייה היא להתעלם. זו המטרה הגדולה של הדתות – להקטין את חשיבותם של חיי היומיום תוך מתן דגש על משהו שמעבר ליומיומי, לאנושי, לארצי.
אבל יש גם דרך שלישית, צדדית, שלא מרבים לפסוע בה או לדבר בה – לקבל את החיים כמו שהם. לא להאמין במשהו שמעבר להם, לא לשאוף למשהו טוב יותר. פשוט להיות עם מה שיש. הגישה שהכי מזוהה עם התשובה הזו לבעיית החיים היא הזן.
סרטו של וים ונדרס, "ימים מושלמים", הוא ביטוי מזוקק של דרך הזן. הגיבור, היראימה (קוג'י יאקושו), הוא מנקה שירותים בטוקיו, שחי חיים של שגרה טוטלית. מדי יום הוא מתעורר באותה שעה לפני עלות השחר, שוטף פנים, גוזז את השפם, מצחצח שיניים, מנקה את אותם תאי שירותים, באותו אופן דקדקני, אוכל בהפסקת הצהריים את אותו הסנדוויץ' באותו הפארק. מה שעשוי להיראות משמים ועלוב הוא עולם ומלואו עבור הגיבור. אלה ימיו, והוא שמח בהם שמחה גדולה, נדירה. מבט עיניו, מדי בוקר כשהוא יוצא מפתח ביתו ורואה פיסת שמיים בינות לבניינים העלובים, מדי צהריים כשהוא מביט במשחק האור והצל בעלי העץ – הוא מבט של השתאות ורוממות רוח.
"הגוף כולו נטול אבק. אם כן, מדוע יש לשים מבטחנו באמצעי מירוק?", שאל מורה הזן דוגן. אם לא יוצרים הבחנה שיפוטית בין מלוכלך ונקי, בין המנה המעודנת במסעדה ובין הצואה שהיא הופכת לה, אין מקום לתרעומת, לאכזבה, לביקורת, אין מקום שאליו יכול לחדור סבל מיותר. "הדבר אינו נפרד מהמקום הזה ממש. מה הטעם לתור אחריו במרחק?", המשיך דוגן. את השלווה שאנו מייחלים לה, את השמחה, את הסיפוק, אפשר לחוות רק "כאן", ובתוכנו, אף פעם לא בחוויה, קשר, הישג, או מקום שנמצאים "במרחק", יהיו החוויה, הקשר ההישג או המקום מופלאים ונהדרים ככל שיהיו. זוהי טעותם החוזרת של בני האדם, וכך גם של זוגות רבים.
מאמר שלי על הסרט התפרסם היום ב"מוסף הארץ".
ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה זוגית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל-חיים, לקבוצה, למקום, לעיסוק. למרות השם הזהה, כל אחד מסוגי האהבה הללו מרגיש אחרת ומספק צרכים אחרים. מחקרים נוירולוגיים מראים שאהבות מסוגים שונים מפעילות אזורי-מוח שונים. אך לכולן אותו שם. "לאסקימוסים 52 מילים לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות לפחות מספר דומה של מילים לאהבה".
סוג מעניין במיוחד של אהבה הוא אהבת המטפל או המטפלת למטופליהם. אהבה זו מזכירה לעיתים אהבת הורים, ברגעים אחרים אהבת אחים, אהבה חברית וכן הלאה, אולם היא לא בדיוק אף אחד מאלה, אלא סוג עצמאי של אהבה. הפסיכואנליטיקאי סשה נאכט כתב כי שהעמדה הפנימית של המטפל "צריכה להיות ספוגה באהבה למטופל שלו", והוסיף שזוהי אהבה שלא דומה לאף אהבה אחרת, "זה סוג של אהבה שבו אין מעורבות אישית, אף שהרגש עצמו עמוק ביותר".
השילוב הזה, של רגש עמוק ומידה של ריחוק, עשוי להיראות סותר, ובכל זאת הוא המאפיין המובהק ביותר של אהבת המטפל. יש לו השפעה גדולה מאוד, שמאפשרת שינוי נפשי אצל המטופל.
בשתי הרצאות שיתקיימו בשבועות הקרובים אדבר על הרגש הייחודי הזה. הרצאה אחת תתקיים ביום ראשון הקרוב (2.6) בבית ציוני אמריקה, בהזמנת האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי. אדבר שם על אהבת המטפלים וכיצד היא עשויה להיות רלוונטית למצב הפוליטי והחברתי שאנו מצויים בו. ההרצאה השנייה תתקיים ביום חמישי 20.6 בזום, מטעם פורום של כתב העת "שיחות". אדבר שם על המרכזיות של הכרת הזולת לאפשרות אהבתו, הן בקשר טיפולי והן בקשרים אחרים.
פרטים בקישורים. מוזמנות ומוזמנים.
מאמר שלי על אהבת המטפלים שהופיע בגיליון האחרון של "שיחות" אפשר לקרוא כאן.
אחת ההחלטות החשובות בחיי אדם היא האם להאמין באהבה או שלא. הסרט "אנטומיה של נפילה" מציג את ההכרעה הגדולה הזו כדרמת בית משפט
אהבה היא משאת הנפש הגדולה ביותר, הדבר הכי חשוב בחיינו, זה שממלא אותם בערך ומשמעות. כל מה שאנו צריכים, כמו ששרו הביטלס. אבל אהבה היא גם לעתים קרובות מקור האכזבה, התסכול והקושי הגדולים ביותר בחיי אדם. מי שתקרע אותנו לגזרים, כמו ששרו ג'וי דיוויז'ן. זוהי האמת הגדולה שמסתירים מצעירים: שההבטחה הגדולה הזו – אהבה – לעתים קרובות מתפוגגת, דוהה, בתהליך מענה ומייסר של עלבון, ניכור, ניוון, הידלדלות. גם אשף שירי האהבה, יהודה עמיחי, כתב: "שוב נגמרה אהבה. וכמו אחר שהרסו / בית גדול ופינו את ההריסות, אתה עומד / במגרש הריק והמרובע ואתה אומר: כמה קטן / היה השטח שעליו עמד הבית / עם כל הקומות והאנשים".
מה נכון יותר – "כל הקומות והאנשים" או "כמה קטן היה השטח"? האם מוצדק להשליך יהבנו על אהבה בתור האידיאה הגבוהה ביותר או שמא מדובר במבנה שסופו למוט?
השאלה הזו ניצבת במרכז "אנטומיה של נפילה", שזכה בפרס דקל הזהב ובפרס האוסקר על התסריט, אותו כתבו בני הזוג ז'וסטין טרייה (שגם ביימה) וארתור הררי. עלילת הסרט פשוטה. זוג סופרים מתגורר עם בנם לקוי הראייה בן ה-11 בבקתה מבודדת באלפים הצרפתיים. כבר בתחילת הסרט חוזר הבן מטיול בשלג עם כלבו, ומוצא את גופת אביו שרועה מחוץ לבית. חוקרי המשטרה קובעים שלא היה מדובר בתאונה, והסרט כולו מתמקד בדיון המשפטי שנועד לקבוע האם היתה כאן התאבדות, או שמא אשתו של המת רצחה אותו.
על פניו, מדובר בדרמת בית משפט סטנדרטית, אינטליגנטית מאוד אמנם, עם כל האובג'קשנז והפיתולים המאפיינים את הז'אנר. אבל הגאונות של הסרט טמונה בכך שמי שיושבת על ספסל הנאשמים, מי שנשפטת, אינה רק האישה, אלא גם האהבה עצמה. התסריט יצר אלגוריה מושלמת למשפט הזה – משפט שכמעט כל זוג ותיק מגיע אליו. חבר המושבעים, והצופים עמם, צריכים להכריע: האם האהבה היא שמתה כעבור זמן, ומשום כך תהיה זו טעות פטאלית לייסד עליה את חיינו? או שמא בכל המקרים של דעיכת האהבה, מי שאשם הוא תמיד האדם הפרטי, הוא זה שמת מוות נפשי, לבו קופא, וזאת משום שלא הצליח להתמודד עם המורכבות הגדולה של חיי זוג, חיים המחייבים גם פשרות, ויתורים, אובדנים כואבים, שרק במחירם זוכים בהמשכיות האהבה?
בני הזוג בסרט הם סנדרה (סנדרה הולר) וסמואל (סמואל תאיס). היא סופרת מצליחה, הוא מורה שכותב רומן ולא מצליח לסיימו. בעדותה מגוללת סנדרה סיפור של אהבה גדולה – ההתאהבות במפגש הראשוני, הקירבה האינטלקטואלית, התשוקה והלהט של החודשים והשנים הראשונים. הם זוג משמיים. יפים, חכמים, יצירתיים, מתאימים מאין כמותם זה לזה. לא בכדי הם גרים במרומי האלפים, הכי קרוב לשמיים. גם אחרי שהיא מואשמת ברצח, סנדרה ניגשת למיטתו של הבן, דניאל (מילו מצ'אדו גרנר המצוין), ואומרת לו: "כל מה שנאמר במשפט מעוות. [אבא] היה הנשמה התאומה שלי, החבר הכי טוב שלי, בחרנו אחד בשני, אהבתי אותו".
אבל לאורך השנים חלה התרחקות. סמואל שקע בדיכאון, סנדרה הפכה מתוסכלת. היא פתחה באופן חד צדדי את הנישואין ובהמשך גם בגדה בסתר בבעלה. תקופה ממושכת לפני מותו של סמואל הם ישנו בחדרים נפרדים.
באחת הסצנות החשובות בסרט, המושבעים נחשפים להקלטה של ריב שאירע יום לפני המוות. סמואל מאשים את סנדרה שהרסה את חייו. היא משיבה בתוכחות משלה. הטונים עולים עוד ועוד, והיא לבסוף מכה אותו ומטיחה כוס בקיר. הוא מגיב באלימות כלפיה, מנפץ תמונות. נראה שהאהבה התרסקה. ולמחרת הוא מת.
אבל אולי סדר הדברים הפוך? אולי הוא זה שדעך ראשון, ורק אז האהבה? לצד הראיות להידלדלות האהבה בין בני הזוג, נחשפת גם דמותו של סמואל. אדם אמביציוזי אך נטול הישגים, שלא מצליח לממש את עצמו בגלל תכונותיו האישיות. הוא מסרב להכיר באחריותו על חייו ובמקום להתמודד עם קשייו מאשים את סנדרה בכישלונותיו. הפסקול שנשמע בזמן ההתאבדות/רצח הוא גרסה אינסטרומנטלית לקטע P.I.M.P. של 50 סנט, שסמואל השמיע בלופ, בווליום מחריש אוזניים. הסרסור הוא אויב האהבה, מי שמוכר אותה תמורת כסף, ובכך מעקר אותה ממהותה.
בתום שמיעת העדויות מודיע בפתאומיות הבן דניאל שברצונו להוסיף עוד עדות אחת. עיוור כמו הנביאים והאוראקלים, ברור שמבטו הפנימי הוא זה שיכריע – האם האהבה הכזיבה או שמא האדם הוא שכשל? ערב עדותו, הוא יוצא לטיול בהרים עם נציגת בית המשפט, ששומרת עליו כך שלא יוטה בעדותו על ידי האם. הוא תוהה כיצד ניתן לדעת את האמת. אשת החוק אומרת לו: "כאשר חסר לנו מידע כדי להגיע להכרעה, וכאשר החוסר הזה הוא בלתי נסבל, הדבר היחיד שביכולתנו לעשות הוא להחליט. לבחור בצד אחד ולא אחר". דניאל מקשיב לה מרותק. הוא תוהה: "זה אומר שעלינו להעמיד פנים?". והיא משיבה ברצינות רבה: "לא בדיוק. עליך להביא את עצמך להאמין באיזו אמת". והוא מביא את עצמו.
זהו אולי הדבר הגדול ביותר שכל אדם נדרש לעשות בחייו. לבחור בצד זה או בצד זה. להביא את עצמו להאמין, או לא להאמין. את המשפט הכי חכם על אהבה שאני מכיר אמר הפילוסוף סרן קירקגור: "האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה".
אין זה כה פשוט להאמין באהבה. כמו שהסרט מבהיר, האהבה שאנו יכולים לבחור להאמין בה היא לא רק נשגבת, מרוממת, מלבבת. עדיין, די בה. "אהבתנו קורצה ברובה מחומר דהוי", הודתה איריס מרדוך. "אך תמיד נשארת שכבה דקיקה של זהב טהור, חלקת אהבה טהורה שבה תלוי השאר – ואשר גואלת את השאר".
איך מונעים מהחומר הדהוי לכסות כליל את שכבת הזהב הדקיקה? עמיחי, מודע לקשיים העצומים שמציבה האהבה, כתב את "עצות האהבה הטובה". עצתו הטובה ביותר היא "אהב גם בתוך ההרוס". אם לא נאהב גם שם, כנראה לא נאהב כלל. כלומר, ניפול, נמות.
פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ"
בתוך כל אחד מאתנו ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים למשל כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הרצויה רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שכן אלמלא היתה קיימת – כיצד היינו יכולים לחוש אותה? וכך גם עם אהבה.
בימינו מרובי ההסחות, רבים מתנתקים מגרעין החיוּת הפנימי הזה, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. זה יכול להיות דרך התמכרות לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, להופעות מוזיקה. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, לחיים, לאוהבים. אבל שמחה וחיים ואהבה לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.
כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי לשהות בה, בשמחה. הרי להיות בן-אדם פירושו להיות בודד.
טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. בעוד שבדידות חיונית כדי להיות ביחד, ניכור הוא האויב הגדול של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.
רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, וגם את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".
אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולת ההמון. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, להתגבר על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".
אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב, טוב עמוק, עם אחר. כדברי נתן זך: "כְּשֶׁבְּדִידוּת אֵינָהּ פַּחַד/ נוֹלֶדֶת שִׁירָה". רק אז.
הוגים ומשוררים יודעים מזה שנים את כוח הבדידות. רק בשנים האחרונות החלו מצטרפים אליהם גם מדענים. במוסף "הארץ" היום התפרסם ראיון שלי עם חוקרת כזו, שכתבה ספר בשם Solitude: The Science and Power of Being Alone.
על תפיסת האהבה של יהודה עמיחי
היום מציינים מאה שנה להולדתו של יהודה עמיחי, מי שכתב כמה משירי האהבה היפים ביותר בשפה העברית, ובכלל. באחד מהשירים הוא מציג את מה שאפשר להבין כתפיסת עולמו, תפיסת אהבתו, תפיסת האדם שלו. השיר נקרא "עצות האהבה הטובה". וכך הוא מייעץ שם:
אַל תֹּאהַב
הָרְחוֹקוֹת. קַח לְךָ מִן הַקְּרוֹבוֹת,
כְּמוֹ שֶׁבַּיִת נָכוֹן לוֹקֵחַ לוֹ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם
שֶׁסָּבְלוֹ בַּקֹּר וְלָהֲטוּ בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִצְרְבוּ.
קַח אֶת זוֹ עַם זֵר הַזָּהָב
סְבִיב הָאִישׁוֹן הָאָפֵל, שֶׁיֵּשׁ לָהּ
יְדִיעָה מְסֻיֶּמֶת עַל מוֹתְךָ. אֱהַב גַּם
בְּתוֹךְ הֶהָרוּס, כְּמוֹ הַדְּבַשׁ
בְּמַפֹּלֶת הָאַרְיֵה שֶׁל שִׁמְשׁוֹן.
העצה מעוררת תהיות. היא מתחילה בצורה סטנדרטית למדי – לקחת מישהי קרובה, מישהי דומה. אבל הנימוק לכך הוא שהיא סבלה בקור ונצרבה בשמש. עמיחי כמו אומר שיש לבחור ביודעין מישהי פגומה, ושפגמיה דומים לפגמיך (היא "מן הקרובות"). הוא ממשיך ומתאר את האהובה המומלצת: יש לה "זר זהב" אבל במרכזו אישון אפל. היא לא זוהרת ומאירה כולה. ומה חשוב שתדע עליך? רק את דבר סופיותך, מותך. ולבסוף מגיעה העצה החשובה ביותר: "אֱהַב גַּם בְּתוֹךְ הֶהָרוּס".
השיר מציג תפיסה אנטי-רומנטית לכאורה. האהובה למודת סבל, צרובה, במרכז הווייתה קיימת אפלה, ומה שהיא רואה בך הוא את הסופיות. האהבה הטובה היא זו שמתקיימת "בְּתוֹךְ הֶהָרוּס" – כי שם מתקיימים חיינו האמיתיים, כבני אדם שהם תמיד מוגבלים, פגומים, מצולקים. אין מקום אחר בו נוכל למצוא דבש.
ב"כאן תרבות" שודרה תוכנית לכבוד יום ההולדת המיוחד הזה של עמיחי, בהנחיית המשוררת ענת שרון בלאייס. לצד המשוררים רוני סומק ועומר ולדמן והעיתונאית אילת נגב זכיתי גם אני לדבר שם, על ארבעה שירי אהבה של עמיחי שאני אוהב במיוחד. מוזמנות.ים להאזין
דברי אהבה 