מה עושים עם החיים האלה? כל כך הרבה סבל, קושי, מכאוב, אכזבות. והסוף הרי ידוע מראש. איך מתמודדים? אלפי שנות ציביליזציה הולידו בגדול שתי תשובות. האחת היא לשפר. זו המטרה העליונה של תרבות המערב ושל המדע המודרני – לשכלל עוד ועוד, את הרפואה, את הפנאי, את הטכנולוגיה, כדי לנסות להפוך את החיים האלה לכמה שיותר ארוכים, מעניינים, נעימים. התשובה הגדולה השנייה היא להתעלם. זו המטרה הגדולה של הדתות – להקטין את חשיבותם של חיי היומיום תוך מתן דגש על משהו שמעבר ליומיומי, לאנושי, לארצי.

אבל יש גם דרך שלישית, צדדית, שלא מרבים לפסוע בה או לדבר בה – לקבל את החיים כמו שהם. לא להאמין במשהו שמעבר להם, לא לשאוף למשהו טוב יותר. פשוט להיות עם מה שיש. הגישה שהכי מזוהה עם התשובה הזו לבעיית החיים היא הזן.

סרטו של וים ונדרס, "ימים מושלמים", הוא ביטוי מזוקק של דרך הזן. הגיבור, היראימה (קוג'י יאקושו), הוא מנקה שירותים בטוקיו, שחי חיים של שגרה טוטלית. מדי יום הוא מתעורר באותה שעה לפני עלות השחר, שוטף פנים, גוזז את השפם, מצחצח שיניים, מנקה את אותם תאי שירותים, באותו אופן דקדקני, אוכל בהפסקת הצהריים את אותו הסנדוויץ' באותו הפארק. מה שעשוי להיראות משמים ועלוב הוא עולם ומלואו עבור הגיבור. אלה ימיו, והוא שמח בהם שמחה גדולה, נדירה. מבט עיניו, מדי בוקר כשהוא יוצא מפתח ביתו ורואה פיסת שמיים בינות לבניינים העלובים, מדי צהריים כשהוא מביט במשחק האור והצל בעלי העץ – הוא מבט של השתאות ורוממות רוח.

"הגוף כולו נטול אבק. אם כן, מדוע יש לשים מבטחנו באמצעי מירוק?", שאל מורה הזן דוגן. אם לא יוצרים הבחנה שיפוטית בין מלוכלך ונקי, בין המנה המעודנת במסעדה ובין הצואה שהיא הופכת לה, אין מקום לתרעומת, לאכזבה, לביקורת, אין מקום שאליו יכול לחדור סבל מיותר. "הדבר אינו נפרד מהמקום הזה ממש. מה הטעם לתור אחריו במרחק?", המשיך דוגן. את השלווה שאנו מייחלים לה, את השמחה, את הסיפוק, אפשר לחוות רק "כאן", ובתוכנו, אף פעם לא בחוויה, קשר, הישג, או מקום שנמצאים "במרחק", יהיו החוויה, הקשר ההישג או המקום מופלאים ונהדרים ככל שיהיו. זוהי טעותם החוזרת של בני האדם, וכך גם של זוגות רבים.

---

מאמר שלי על הסרט התפרסם היום ב"מוסף הארץ".