ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה זוגית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל-חיים, לקבוצה, למקום, לעיסוק. למרות השם הזהה, כל אחד מסוגי האהבה הללו מרגיש אחרת ומספק צרכים אחרים. מחקרים נוירולוגיים מראים שאהבות מסוגים שונים מפעילות אזורי-מוח שונים. אך לכולן אותו שם. "לאסקימוסים 52 מילים לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות לפחות מספר דומה של מילים לאהבה".

סוג מעניין במיוחד של אהבה הוא אהבת המטפל או המטפלת למטופליהם. אהבה זו מזכירה לעיתים אהבת הורים, ברגעים אחרים אהבת אחים, אהבה חברית וכן הלאה, אולם היא לא בדיוק אף אחד מאלה, אלא סוג עצמאי של אהבה. הפסיכואנליטיקאי סשה נאכט כתב כי שהעמדה הפנימית של המטפל "צריכה להיות ספוגה באהבה למטופל שלו", והוסיף שזוהי אהבה שלא דומה לאף אהבה אחרת, "זה סוג של אהבה שבו אין מעורבות אישית, אף שהרגש עצמו עמוק ביותר".

השילוב הזה, של רגש עמוק ומידה של ריחוק, עשוי להיראות סותר, ובכל זאת הוא המאפיין המובהק ביותר של אהבת המטפל. יש לו השפעה גדולה מאוד, שמאפשרת שינוי נפשי אצל המטופל.

בשתי הרצאות שיתקיימו בשבועות הקרובים אדבר על הרגש הייחודי הזה. הרצאה אחת תתקיים ביום ראשון הקרוב (2.6) בבית ציוני אמריקה, בהזמנת האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי. אדבר שם על אהבת המטפלים וכיצד היא עשויה להיות רלוונטית למצב הפוליטי והחברתי שאנו מצויים בו. ההרצאה השנייה תתקיים ביום חמישי 20.6 בזום, מטעם פורום של כתב העת "שיחות". אדבר שם על המרכזיות של הכרת הזולת לאפשרות אהבתו, הן בקשר טיפולי והן בקשרים אחרים.

פרטים בקישורים. מוזמנות ומוזמנים.

מאמר שלי על אהבת המטפלים שהופיע בגיליון האחרון של "שיחות" אפשר לקרוא כאן.