בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.

מודעות פרסומת

אומרים אהבה יש

Sun in heart - Mayur Gala
צילום: מאיוּר גאלה

השאלה החשובה ביותר עבור האדם, טען קרל גוסטב יונג, היא האם הוא מקושר למשהו מוחלט או לא. זוהי שאלת השאלות. האם יש משהו שמעבר לחומר, שאינו מוגבל, שאינו נתון לחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, ואם כן, האם יש לנו יכולת להיות מקושרים אליו בצורה כלשהי. את השאלה הזו אפשר לנסח גם בצורות דרמטיות פחות. את המילה המופשטת 'מוחלט' אפשר למשל להחליף ב'אהבה' ואז לשאול האם אהבה היא אמיתית, האם ישנה אהבה בעולם.

אהבה היא אחד המצבים הנעלים ביותר שביכולתנו להגיע אליהם, גם בלי צורך להיות סגפנים, פרושים, נביאים או מיסטיקנים. היא המעוררת את כמיהותנו העמוקות ביותר, היא המניעה את הבחירות החשובות בחיינו. אך האם היא אמנם מצב נשגב? המשורר הרומי ורגיליוס תהה: "האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?". בן דמותו המודרני של ורגיליוס היה כנראה מנסח את השאלה כך – האם אהבה היא כוח שמימי או לא יותר מתוצר של הפרשת הורמונים?

התשובה הסקפטית בת-זמננו, לפיה אהבה אינה אלא תוצר של התפתחות ביולוגית שאנו מפריזים מאוד בערכו, הוצגה נפלא על-ידי ג'ון באנוויל בספרו "האינסופים". הוא תיאר שיחה בין שני אלי אולימפוס שירדו לארץ וניסו לתהות על טבעה של האהבה האנושית: "האהבה של בני התמותה היא המצאה שלהם … נתנו להם את הדחף הבלתי נשלט הזה בחלציים רק כדי שיוכלו לגבור על סלידתם זה מבשרו של זה ולהתאחד בחפץ לב במעשה הרבייה. אך שורו וראו, מה הם עשו ממהומת ההתחככות הזו! זה כאילו נתנו לילד פרוע כמה שבבי עץ ודלי של בוץ כדי שיישב בשקט ובן רגע הוא הקים קתדרלה שלמה עם אגף הטבלה, צריח, שבשבת וכל השאר".

בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו באמת קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לבני מיננו 'להתאחד בחפץ לב במעשה הרבייה'. מדענים מוצאים מתאמים בין שכיחות של הורמונים בדם או פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי ההורמונים או הפעילות הנוירונלית הם הם ה'אהבה'. עבור האדם המודרני, מה שלא ניתן לאומרו בשפה מספרית, שפה אמפירית, אינו קיים. גם את האהבה הוא מתאר בשפה זו, מצמצם אותה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו מוחלט או נשגב.

אך האם השפה המדעית המתמטית היא בהכרח נכונה יותר משפת המשוררים והאוהבים? אנו בוטחים בשפת הפיזיקה, שכן היא הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר ביצירת התפתחות טכנולוגית עצומה תוך זמן קצר להפליא במונחים היסטוריים. אולם האם היא אמנם מדייקת בתיאור העולם? מרגרט ורטהיים הסבירה שפירוש הדבר שמתמטיקה היא שפת הפיזיקה, הוא שפיזיקאים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. דפוסים אלה הם 'חוקי הטבע' שלנו. מכיוון שהדפוסים המתמטיים מושתתים על מספרים, רוב עבודתו של הפיזיקאי היא למצוא דרכים לחלץ מספרים מתופעות. זוהי ה'מדידה' שביסוד הפיזיקה. אפשר לראות במדע המודרני תהליך מתוחכם ומתמיד של כימות, שמגדיל ומגוון את הדרכים שבהן אנחנו מחלצים מספרים מהעולם בדרכנו למציאת דפוסים או 'חוקים'. זו אינה משימה פשוטה. ואכן, תולדות הפיזיקה נסובו סביב השאלות: מה אפשר למדוד, ואיך אפשר למדוד אותו? במידה רבה, ההתקדמות בפיזיקה נעשית על-ידי הרחבה אטית של טווח התשובות לשאלות אלה. דקארט חשב שאפשר למדוד ולכמת רק גופים נעים בחלל ובזמן. מאז נוספו עוד תשובות רבות. צבע למשל. במבט ראשון, אודם נראה כמו תכונה שאי-אפשר למדוד. אבל בסוף המאה ה-19 גילו הפיזיקאים שלכל אחד מצבעי הקשת, כשהם נשברים במנסרה, יש אורך גל שונה. כך הצליחו להתאים בין צבע למספרים – האורך והתדירות של הגל האלקטרומגנטי – והצבע נכנס לתחום הפיזיקה.

אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, טענה ורטהיים, לא ניתן להצמיד להם מספרים. חסד למשל. או מזל. או אהבה. כל אלה הם מחוץ להישג היד של הפיזיקה. לא כי הם לא אמיתיים, ולא כי היא לא אמיתית. אלא פשוט כי הפיזיקה היא מערכת של חילוץ מספרים מהעולם ומשום כך פועלת רק על מה שניתן לתארו באמצעות מספר. הטענה המדעית הפוזיטיביסטית הרדיקלית טוענת שהמציאות מוגבלת רק למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר שרק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים (ולכן 'חסד', למשל, אינו קיים). אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

זוהי נקודה שקשה להפריז בחשיבותה. אנחנו כה מורגלים בטענה הראשונה, לפיה כל מה שמציאותי ניתן לתיאור בצורה המדעית ורק מה שמתואר על-ידי המדע הוא אמיתי – שהיא נשמעת לנו אמת מוחלטת. המדע הפך לדת השלטת של ימינו וככזה, מחץ ומחק כל מה שמחוץ לתחומי שלטונו. אך אולי הפרזנו בכוח שנתנו לשיטה זו?

הפילוסוף עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו, ואפילו מחוץ לתחומן של התיאוריות המדעיות המפותחות ביותר שלנו. הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב בדומה על "שני מיני עולמות" ביניהם יש להבחין. ישנו העולם המוסדר של המדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות בחיינו יש בידינו לחוות את העולם הממשי. עם זאת, המדע אינו יכול לבחון עולם זה, שכן ניתן לתפוס אותו רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה", ולא באמצעות ניסוי.

לעולם המוסדר של המדע יש יתרון גדול: הוא מהימן, יש לו משך ורצף, והוא פתוח לסקירתנו. כפי שכתב ברגמן: "אנו יכולים לחזור אליו, הוא נמצא לנו בהקיצנו בבוקר כמו שעזבנוהו בלכתנו לישון עם לילה". כל התכונות האלה לא נמצאות בממשות שבפגישה – "אין הפגישות קשורות זו בזו, הממשות שבפגישה אינה 'מהימנה', אין לה משך ורצף ואין היא נתונה כולה לסקירתנו". אותה "פגישה" – עם אדם, עם בעל-חיים או עם הטבע – אותה עמידה ביחס זיקה של אני-אתה במונחיו של מרטין בובר, היא מהות האהבה. מכאן שלא ניתן לברר את האהבה, למודדה, להוכיחה מדעית, אפילו לא לנסחה או לבטאה בצורה מדויקת.

התפיסה המדעית היא שרק דיבור מדויק, אובייקטיבי, מדוד, הוא דיבור בעל ערך. הוא הרי זה שיימצא לנו בבוקר כפי שהיה כשהלכנו לישון בלילה. זו תפיסה שהפנמנו כה עמוק עד שהפכה לחלק מאתנו. חשבון הבנק, הדירה שלנו, חוקי הפיזיקה – כל אלה יציבים ומתמידים, אפשר לסמוך עליהם. הם שייכים לעולם המוסדר של המדע והמספרים, לכן הם מבחינתנו בעלי ערך, ורק הם בעלי ערך. אהבה לעומת זאת ניתן לבטא רק באופן אישי-חווייתי, חד-פעמי, שנתפס על ידינו לכן כלא מדויק, לקוי. אבל למעשה, הסובייקטיבי הטהור, אותו אנו חווים ברגעים של פתיחות, של צלילות, של התעלות – הוא כנראה הדבר בעל הערך הרב ביותר שאנו יכולים להגיע אליו. הוא שייך לעולם "הממשי". כמו שכתב יונג: "הרעיונות הסובייקטיביים ביותר הם האמיתיים ביותר, שכן הם הקרובים ביותר לטבע וליישות החיה". מתוך כלל הרעיונות הסובייקטיביים, נדמה כי אין חזקה מאהבה. אחרי ככלות הכל אולי אלה אכן האלים, הטומנים את האש בלבבות.

פורסם בגיליון מאי 2016 של "חיים אחרים – הירחון האלטרנטיבי הישראלי"