אהבות (6)

שבעה הרהורים על אהבה

1

באנר דברי אהבה

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

אטמוספרה, אוגוסט 2015, 1(אטמוספרה, אוגוסט 2015, 2אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)

פתאום היא מתפרצת, כמו להבה

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח. את המיתוס אפשר למצוא בכתבים העתיקים של כמעט כל תרבות, כולל בסיפור הבריאה של חוה מצלעו של אדם.

ב"המשתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה שלפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה היו כה חזקים, שהאלים חשו מאוימים על ידם ולכן החליטו לחתוך את בני האדם לשניים. זהו מצבנו הנוכחי. מאז שנחתכנו לשניים, אין לנו תשוקה גדולה יותר ממציאת אותו אדם שהוא חציינו השני. תשוקה זו נקראה על-ידי היוונים בשם ארוס. תכלית החיים אינה אלא שיחזור מצבנו המקורי, המושלם, להתחבר שוב אל האהוב, "עד שמשניים ייעשה אחד".

אולם האם מימוש תשוקה זו הוא בכלל בגדר האפשר, או שמא מדובר בפנטזיה בלתי מציאותית שממררת את חיינו? המשורר ריינר מריה רילקה טען שמיזוג של שני אנשים אינו אפשרי, שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים. במקום שבו נדמה שמיזוג כזה מתקיים, כך כתב, אין זו אלא הגבלה, הסכמה הדדית שגוזלת מצד אחד או משניהם את החופש המלא שלהם. נישואין טובים לפי רילקה הם מצב שבו כל צד ממנה את השני להיות השומר של בדידותו ובכך מפגין כלפיו את האמון הגדול ביותר. גם אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב, ב"אדמת אנוש": "החיים לימדו אותנו שאהבה אין פירושה להביט זה בזו, אלא להסתכל יחד החוצה באותו כיוון".

יש אמת בדבריהם של רילקה וסנט-אכזופרי, אבל לא את כולה. בין שני אוהבי-אמת אכן יש מרחק אינסופי, אבל אין מרחק כלל; הם מביטים יחד באותו כיוון, אבל גם זה בזו. אלה הם שני פניה של האהבה הגדולה – מצד אחד עצמאות, עצמיות – זה לצד זו, מן השני אחדות, התמזגות – זה עם זו. כל אחד מהשניים יכול להיות בסיס לקשר: זוגיות של שניים המצויים כל אחד בבדידותו המוגנת, או יחסים סימביוטיים המפצים על תחושת ריקנות ופחד מחופש. אבל אהבת-אמת, אותה אני מכנה "אההבה", היא אחיזת החבל בשני קצותיו, היא שניים ההופכים לאחד, מתמזגים, בלי לאבד את עצמיותם.

בין שני הקצוות האלה אין סתירה. נהפוך הוא: התמזגות אוהבת מתאפשרת הודות למימוש שלם וחופשי של העצמי, כשם שמימוש עצמי מושלם מתאפשר לעתים קרובות בתוך קשר אוהב. אבל איך אפשר בו-זמנית להביט החוצה ופנימה? צריך להסתכל לאו דווקא עם העיניים. כמו שאמר גיבורו הידוע ביותר של סנט-אכזופרי, הנסיך הקטן: "אין אנו רואים היטב אלא באמצעות הלב".

מבט מהלב הוא אולי גם זה שיאפשר לנו למצוא את חציינו השני, את הנפש התאומה. לכאורה אין משימה קשה ומייאשת יותר. הסיכוי למצוא את האחת בערימת השחת של האנושות נראה קלוש. אף על פי כן איתור תאום אינו משימה אבודה. אם נודע לאדם שיש לו אי שם תאום ממנו הופרד בלידתו, והוא מקדיש את חייו לחיפוש אחריו, יש סיכוי סביר שימצאנו. ואיזה עניין ראוי יותר שנקדיש לו את החיים? לרוב, גם אם מפרידים בין תאומים הם נמצאים באותה ארץ, עובדה המְקילה את החיפוש. וכשניתקל בתאום, ולו בחטף, ולו במקרה, משהו בפנים יֵדע וירעד. אולי כפי שצליל בתדירות מסוימת מביא לרטט של מיתר בעל תדירות תואמת בכלי נגינה מרוחק (תופעה המכונה בפיזיקה "תהודה אקוסטית"), כך גם מזהות זו את זו נפש תאומות עם לב קשוב.

חברה טובה סיפרה לי על חתונה שהלכה אליה. החתן הקריא בחופה שיר אהבה שכתב. היא אמרה שהשיר נשמע כאילו נכתב בערב הכלולות, לכבוד הנישואים. אחרי שסיים להקריא, סיפר החתן שהשיר נכתב ביום שבו ראה את אהובתו לראשונה – הם לא הכירו כלל, ואף היה לה חבר, אך הוא ידע שהיא נועדה להיות אשתו.

ועוד דבר אחד, לפני שפותחים את הלב לקראת האהבה. עיקר העיסוק בתרבות שלנו הוא בחיפוש אחר האהבה – כך בסרטים, בספרים, בשירים. רוב האנשים מוצאים בסופו של דבר אהבה, זה דבר שכיח. אבל אז נגמר מבחינתם הסרט, עולות הכתוביות, זהו מצאנו, התחתנו. אלא שזה הצעד הראשון, לא האחרון. יש לזכור שאהבה אינה דבר שמוצאים, אלא משהו שעושים, תמיד יחד.

ליוונים עוד מיתוס, קצת פחות מוכר, על אודות ארוס. מסופר כי אחרי לידתו של אל האהבה הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה. עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאנו בו כיעור. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה. אבל כשמצליחים לאההוב מתחלף הספק בוודאות, החיכוך נעלם, משניים נעשה אחד.

(פורסם בגיליון יולי של הירחון לנשים "מגזינה")

מגזינה, יולי 2015 - קטן

שני פניה של האהבה

היום יום-הולדתו של אנטואן דה סנט-אכזופרי. על אהבה הוא כתב: "אהבה אין פירושה להביט זה בזו, אלא להסתכל יחד באותו כיוון". אבל אולי אההבה פירושה גם וגם. גם זה בזו גם יחד באותו כיוון.

באופן דומה לדה סנט-אכזופרי, כתב המשורר ריינר מריה רילקה שמיזוג של שני אנשים אינו אפשרי, שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים. נישואין טובים לפי רילקה הם מצב שבו כל צד ממנה את השני להיות השומר של בדידותו ובכך מפגין כלפיו את האמון הגדול ביותר. לדבריו, אם בני-זוג מצליחים לאהוב את המרחב שביניהם, כלומר מוותרים על פנטזיית המיזוג הבלתי אפשרית לדעתו, יכולים לצמוח עבורם חיים נהדרים, חיים "שנותנים להם את האפשרות תמיד לראות את הזולת כשלֵם ולפני שמים עצומים".

ב"אההבה" כתבתי על כך: "יש אמת בדבריו של רילקה, אבל זוהי אמת חלקית. בין שני אוההבים יש מרחק אינסופי, אבל אין מרחק כלל; כל אחד מהם רואה את הזולת כשלם, אבל כך גם את הזוגיות. אלה הם שני פניה של האהבה – מצד אחד עצמאות, עצמיות, מן השני אחדות, התמזגות. כל אחד מהשניים יכול להיות אהבה: זוגיות של שניים המרוכזים כל אחד בעצמו בבדידותו המוגנת, או קשר סימביוטי המפצה על תחושת ריקנות ופחד מחוֹפש. אבל אההבה היא אחיזת החבל בשני קצותיו, היא שניים ההופכים לאחד, מתמזגים, בלי לאבד את עצמיותם". היא שניים המביטים זה בזה, בלי להפסיק להביט יחד באותו כיוון. איך עושים זאת? מביטים לאו דווקא עם העיניים. כמו שאמר הנסיך הקטן: "אין אנו רואים היטב אלא באמצעות הלב".

little prince