שש בעיות עם אפליקציות היכרויות (והערה אחת)

1. הן לא מספקות את הסחורה. אפליקציות ההיכרויות התחילו דרכן כהבטחה גדולה לפתרון שתיים מהבעיות שמטרידות את האנושות מראשית ימיה – איך להשיג סקס ואיך למצוא אהבה. אולם עשור אחרי השקת אֵם כל האפליקציות, טינדר, החרמנות והבדידות נותרו פחות או יותר כפי שהיו מאז ומעולם. לפי מחקר נורווגי על טינדר, מי שלא מצא סטוצים מחוץ ליישומון כמעט שלא זכה לכאלה גם בעזרתו. מאידך, מי שהיו לו יחסים מיניים מזדמנים בלי טינדר, מצא כאלה דרך האפליקציה – בערך באותה תדירות.

גם כשמדובר במציאת קשר רציני ומחייב – היעד שרוב המשתמשים עדיין מקווים להגיע אליו – לאפליקציות למיניהן אין הישגים מרשימים. הן אמנם מועילות מאוד לביישנים כרוניים או לאנשים עם נטיות מיניות ספציפיות, אך בסך הכל, לפי הערכות, רק אחד מכל שלושה אנשים שמשתמשים באפליקציות היכרות יכיר באמצעותן לבסוף בן זוג איתו יקיים קשר קבוע ויציב.

2. הן מחסלות את האלטרנטיבה. סיכויי הצלחה של אחד משלושה – לפחות – סיפקו בעבר חברים, קרובים, מקומות עבודה, מוסדות לימוד, שירות צבאי או שדכנים בשר ודם, בלי מאמץ גדול ועם פחות חוויות של השפלה ופגיעה, ולעתים אפילו נוכלות, שהן מנת חלקם של לא מעט משתמשים ובעיקר משתמשות באפליקציות. כמובן, גם היום אפשר להכיר כמו פעם, אבל הפופולריות הנוסקת של האפליקציות מקשה על מי שרוצה בכך ואפילו מערערת את הלגיטימיות של היכרות פנים-אל-פנים. ככל שיותר אנשים בוחרים באופציה הווירטואלית, קטֵן הסיכוי למצוא פרטנר מחוץ לרשת, מה שמגדיל את מספר המשתמשים, מפחית עוד את הסיכוי להיכרות מסורתית, וכן הלאה.

לא סתם הלופ הזה נשמע מוכר. דבר דומה קרה בעבר למשל עם חקלאות, פלסטיק, רכבים פרטיים, טלפונים ניידים. שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, רעיונות שנראו כמו אופציה מוצלחת שמרחיבה את טווח האפשרויות שבידי האדם, שיעבדו תוך זמן קצר את המשתמשים, שכבר לא יכלו להסתדר בלעדיהם, והיתרון הפך לחיסרון. איך כתב יובל נח הררי – "זהו אחד מחוקי הברזל של ההיסטוריה, שמותרות נוטים להיפך מבלי משים לכורח".

חוק הברזל הוכיח את עצמו שוב עם האפליקציות. לפני עשור היה נראה שהן מציעות בחירה מדויקת יותר מתוך כמות גדולה הרבה יותר של אנשים מכפי שאפשרו דרכי היכרות מסורתיות. שימוש בהן במקרה הצורך, לצד הדרכים המסורתיות, נראה מתבקש. אולם ככל שיותר אנשים נרשמו לאפליקציות, כך איבדו האפשרויות הוותיקות כוח. בעוד שב-1995 כמחצית מהזוגות הכירו דרך חברים או קרובי משפחה, ב-2017 רק רבע מהם הכירו כך. היכרויות בעבודה ירדו בתקופה זו מ-19% ל-11% ובלימודים מ-19% ל-9%. לעומת זאת, 39% אחוז מהזוגות ההטרוסקסואליים ו-65% מהזוגות ההומוסקסואליים שנפגשו בארה"ב ב-2017 עשו זאת ברשת. מאז עוד גדל מספר המשתמשים באפליקציות ב-34% והגיע ל-323 מיליונים, והכנסותיהן קפצו ביותר מפי שלושה והגיעו ל-5.61 מיליארד דולרים. אם ללמוד מההיסטוריה, נראה שלא רחוק היום בו כמעט כל ההיכרויות יעשו אונליין.

3. הן חסרות סבלנות. הזמינות המוחלטת והמבחר הכמעט לא מוגבל של בני זוג פוטנציאליים שמציעות האפליקציות סותרים באופן מהותי היבט חשוב באהבה ובחיפוש אחריה. כדי להשיג משהו גדול – ומה גדול מאהבה – צריך לרצות אותו מאוד. כמיהה כזו צומחת כמעט תמיד מתוך התמקדות פנימה, המאפשרת הכרה והבנה עצמית טובות יותר, מהן עולה יכולת להכיר ולקבל את האחר. בעבר, מעגל ההיכרויות היה מוגבל יחסית, ואם אדם לא היה בתוך קשר, היה פשוט ומקובל יותר להיות לבד, עד שתגיע ההזדמנות הבאה, מי יודע מתי. כיום, כדי להישאר בשקט, עם עצמך, יש לקבל החלטה אקטיבית להתנתק, שהאפליקציות עושות כל שביכולתן להקשות עליה. קל הרבה יותר לצאת לעוד דייט מאשר לעשות עבודה פנימית ולנסות להבין למה עד עכשיו זה לא עבד. הפילוסוף ולדימיר סולוביוב כתב שנגד הכוחות המפריעים לאהבה יש לו לאדם "רק נשק הגנתי – סבלנות עד הסוף" (תרגום: חמוטל בר-יוסף). נראה שאין תכונה אנושית שהאפליקציות מחלישות יותר מסבלנות.

4. הן מטפחות אשליות. בזכות הזמינות הגדולה של בני זוג פוטנציאליים, היום הקל יותר לעזוב קשרים לא מוצלחים במקום להיתקע בהם לשנים ארוכות או אפילו כל החיים. זה נהדר. יחד עם זאת, תחושת השפע הזמין בקצות האצבעות מגדילה גם את מספר המקרים בהם אנשים מוותרים על קשרים מוצלחים.

כמעט כל קשר אוהב וטוב כולל שני שלבים הכרחיים. ראשית יש למצוא בן זוג מתאים, ואז – אולי אחרי תקופה של התאהבות נלהבת – נדרשת עבודה זוגית רצינית ומודעת שתתמיר את הקשר לאהבה עמוקה. השלב השני אינו מסתיים לעולם.

האפליקציות אולי מקלות על הצעד הראשון, אך הן פגעו קשות במוטיבציה לבצע את השני, שכן הן מטפחות את האשליה, המתוקה אך חסרת השחר, לפיה יש אי-שם מישהו שלא יהיו איתו קשיים, שלא יעלה מולו צורך בעבודה ומאמץ – ורק צריך למצוא אותו. המשוררת רבקה מרים כתבה: "בתחושת האהבה יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת". אם בכל מקרה של קוצר נשימה היינו שוקלים ניתוח ריאות, לא היו לנו הרבה סיכויים לשרוד. זה בערך מה שמפתות האפליקציות לעשות.

5. הן הופכות אותנו למוצר. אחד הדברים הבולטים באפליקציות ההיכרויות הוא שהפעולה הפיזית שהן מחלצות מהמשתמש דומה מאוד לפעולה הנדרשת באתרי רכישת מוצרים. החוקרת רבקה היינו מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כינתה את התנהלות המשתמשים באפליקציות Relationshopping. אלא שכאן האדם לא רק רוכש, אלא גם נרכש. שיווק עצמי תמיד היה חלק מתהליך החיזור – אפילו יעקב הפגין ליד הבאר גוף שרירי שהרשים את רחל – אולם היום החזות הפכה להיות הכל.

לפי תיאוריית התפיסה העצמית של דריל בֶּם, עמדותינו ותפיסתנו את עצמנו נקבעות במידה רבה על פי פעולותינו, ולאו דווקא להיפך. אדם מביט בעצמו ורואה איך הוא מתנהג – ולומד מכך מיהו ומהן העדפותיו. אם האדם פועל ביחס לעצמו באופן קבוע בדרכים שיווקיות, הוא ילמד לראות את עצמו כמוצר, ואז יתפוס כך גם אחרים, וכן את האהבה.

תעשיית הפרסום מטבעה אינה דוגלת באמת, וכך גם הפרסום העצמי. 53% מהמשתמשים באפליקציות היכרויות מודים ששיקרו בעת יצירת הפרופיל האישי. המאמץ לתחזק פרסונה מושכת ברשתות ובאפליקציות הופכת אותנו דומים לגיבורי שירו היפה והעצוב של של סילברסטיין "מסכות": "היה לה עור כחול, / שלא חשפה לאור. / כחול היה עורו, / גם הוא הקפיד להסתירו. // הם חיפשו כחול / כל יום שבת וחול / וכשאחת ליד שני חלפו / הם לעולם זאת לא ידעו".

העניין הוא שעבור פרסומאי, מכירת כמות גדולה של מוצרים היא קנה המידה להצלחה. בשדה האהבה, לעומת זאת, יש לאדם רק "מוצר" אחד. לכן מידת העניין שמעורר הפרופיל אינה העניין החשוב, אלא רק השאלה האם הוא הגיע לקהל הנכון. בעולם האפליקציות רבים פועלים לפי כללי המשחק של הרשתות החברתיות שמקדשות כמה שיותר לייקים, אף שלמעשה כל שאנו זקוקים לו הוא לייק אחד, הלייק הנכון.

6. הן נטולות קסם. האפליקציות מאפשרות לקבל מידע רב על כל פרטנר פוטנציאלי ומסננות מועמדים ומועמדות לפי אלגוריתם המותאם להעדפות המשתמשים. יש לכך יתרונות רבים, אולם הגישה השכלתנית-תועלתנית הזו עשויה להבריח גורם חשוב אך חמקמק שאפשר לקרוא לו 'קסם'. אנסה להסבירו.

פריט שנמצא בשוק הפשפשים לרוב מעורר היקסמות רבה יותר מאשר אובייקט זהה שנמצא בקטלוג של איקאה. בדומה, צפייה בחיה נדירה בטבע תרגש יותר מאשר ראייתה בגן החיות. אפשר לטעון שמדובר בהטיה קוגניטיבית, שהרי מדובר בדיוק באותו פריט או אותה חיה. אבל העולם עצמו, וקיומנו בו, אינם דבר, אינם חפץ נטול חיים. במובן עמוק, העולם והחיים הם משהו שאנחנו יוצרים. מראהו של הפריט הוא עובדה אובייקטיבית, אבל האם הוא יפה או לא, האם הוא גורם לשמחה או לא, האם יש לו משמעות – אלה דברים סובייקטיביים לחלוטין. חלק חשוב ומהותי מהקיום שלנו שייך לממד הסובייקטיבי. רומן גארי כתב ב"עפיפונים": "דבר שאינו בראש ובראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו ים – רק מים מלוחים ותו לא  … אני, למשל, כבר חמישים שנה אני ממציא ללא הרף את אשתי" (תרגום: אביטל ענבר).

לא כל פריט שנמצא בשוק יעורר התרגשות. לרוב עליו להיות מעוצב, שימושי, עמיד וכולי – היבטים אובייקטיביים שבלעדיהם אולי לא ימשוך את תשומת לבנו, ולא נייחס לו ערך. אבל גם להיקסמות תרומה גדולה למתן הערך. כך כמובן גם בשדה ההיכרויות. ההיבטים האובייקטיביים-פרקטיים עליהם מושתת השידוך שמציעים האלגוריתמים הם בעלי חשיבות מסוימת, אבל לבדם הם לא מאפשרים אהבה. ה'קסם' הוא דלק שמניע את לבנו. שמעתי על מישהי שעצרה פעם אחת ויחידה בחייה טרמפ למישהו – והיום הם נשואים. הייחוד של הסיפור – ולכל אהבה יש ייחוד – נותן לקשר כוח, שהוא חיוני כדי לקיים את העבודה על העמקתו, כדי להתגבר על אכזבות, קשיים ותסכולים, שהם בלתי נמנעים.

ובכל זאת, טינדר. הפקדת משימת החיים החשובה מכולן, מציאת אהבה, בידי אלגוריתמים שפיתחו מתכנתים שמטרתם אינה אושר אנושי אלא עושרם האישי כנראה לא היתה רעיון טוב. אבל כבר אין לנו אפשרות של נסיגה. כך יראה העתיד של חיפושי הזוגיות – לפחות עד שיגיע רעיון חדש, שעשוי בהחלט להיות גרוע יותר, אותו תאמץ האנושות, כדרכה, בלהיטות של תינוק שמכניס לפיו כל דבר לא מוכר.

עבור רוב בני האדם השאלה כבר אינה האם להחזיק בטלפון חכם או לא – למרות הנזקים והחסרונות המוכחים – אלא כיצד לנצל את המכשיר לטובה בלי להשתעבד לו. באותו אופן, האתגר המהותי בתחום הזוגיות אינו כיצד להסתדר בלי אפליקציות היכרות, אלא איך למצוא דרך לעשות בהן שימוש בלי לוותר על סבלנות, התבוננות עצמית, כנות והערכה לזולת; איך לזכור, גם בעולם טכנולוגי קר המבוסס על שיקולים כלכליים בסופו של דבר, שרומנטיקה זה העיקר. כי אם אחרי שלל מעלליה ההרסניים תצליח האנושות גם להוציא את הקסם מהאהבה, זה יהיה החטא האחרון, שאין לו כפרה.

הכתבה פורסמה במקור ב"מוסף הארץ", תחת הכותרת "צריך אהבה חדשה", 7.10.2022

אהבות (15)

שש הערות קצרות על אהבה

אלבר קאמי, 1945

החובה המוסרית היחידה

"אם מישהו היה אומר לי לכתוב ספר על ענייני מוסר, הייתי מגיש כרך ובו מאה עמודים, מהם תשעים ותשעה ריקים. בעמוד האחרון הייתי כותב: 'אני מכיר רק חובה אחת, והיא לאהוב'. בכל הנוגע לכל היתר, אני אומר 'לא'". (אלבר קאמי)

דרישה

"האהבה דורשת הכל, ויש לה הצדקה מלאה לכך." (בטהובן במכתב לאהובתו).

1

"אני עדיין חושב ש-2 הוא ה-1 היחיד שאפשר להעלות על הדעת". (רומן גארי)

טירוף, אבל נפוץ

"אהבה זה רק סוג של טירוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטירוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים." (ויליאם שקספיר)

תשוקה

"היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש." (לה-רושפוקו)

שכבה דקיקה

"אהבתנו קורצה ברובה מחומר דהוי, אך תמיד נשארת שכבה דקיקה של זהב טהור, חלקת אהבה טהורה שבה תלוי השאר – ואשר גואלת את השאר." (איריס מרדוק)

– – –

וזו הזדמנות להזכיר-להחזיר אהבות קודמות

אהבות 14 (רוברט לואיס סטיבנסון, ארסמוס מרוטרדם, דינו בוצאטי, מארי אוליבר)

אהבות 13 (קפקא, לאונרד כהן, אנדרו שון גריר)

אהבות 12 (רמאנה מהרשי, ניסרגדתא מהרג', סרן קירקגור, פנחס שדה)

אהבות 11 (אמילי דיקינסון, בלז פסקל, אליזבת בארט בראונינג)

אהבות 10 (אוה קילפי, וילפרד ביון, אוקטביו פאס, דיוויד בואי)

אהבות 9 (רומי, קורט וונגוט, לוסאנג פאלמו)

אהבות 8 (אריך פרום, עמנואל לוינאס, פיליפ ק' דיק)

אהבות 7 (רוברט נוזיק, יצחק מנינוה, אנטוניה פונט)

אהבות 6 (ריינר מריה רילקה, מייקל בלינט, סטיבן מיטשל)

אהבות 5 (בלזק, חאפיז, רולאן בארת)

אהבות 4 (יהודה עמיחי, סטיבן פולדר, רבקה מרים, סימון וייל)

אהבות 3 (הדלאי למה, חוסה אורטגה אי גאסט, וילקו)

אהבות 2 (אורסולה ק. לה גוין, יאן פיליפ סנדקר, ויטה סקוויל-וסט)

אהבות 1 (חוסה אורטגה אי גאסט, סרן קירקגור, פנחס שדה)

לעזוב או לא לעזוב, זו השאלה

מחקר חדש מציע רמז חשוב לתשובה

two bowls

זהו עידן הבחירה. אם בעבר נולדו בני האדם לתוך זהות וקהילה ברורות וידועות מראש, הרי שכיום זהותנו העצמית ואורח חיינו מתבססים במידה רבה על בחירותינו: מקום המגורים, סגנון התזונה, משלח היד, כתובות הקעקע. אחד הערכים העליונים בחברה המערבית בת ימינו הוא חופש הבחירה, והדבר משתקף כמובן גם במרחב האינטימי. אנחנו בוחרים זהות מינית מתוך תפריט מתרחב, ופרטנרים מתוך אפליקציות המציעות כמות מהממת של אפשרויות.

אלא שכל בחירה פירושה צמצום חופש הבחירה. אין פלא שפרידות, גירושין ובגידות הופכים נפוצים כל כך, ויחסים פוסט-מונוגמיים זוכים לעדנה. המגוון הגדול של בני זוג פוטנציאליים, ושל סוגי קשרים פוטנציאליים, מפתה לזנוח או לפתוח ברגע שצצים קשיים ביחסים. האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים לשדרגו.

סמארטפון, מכונית, צבע שיער, אף אף, אפשר לשפץ, להחליף, לעתים גם לשפר. אולם כשמדובר בקשר אינטימי יש אלמנט מרכזי שלא ניתן להחליפו. כמה שלא נִפתח, נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו תמיד נהיה שם.

על פי התיאוריה הפסיכודינמית, אנחנו בוחרים בן זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של יחסים מוקדמים. לא משנה מה נקליד בתוכנת הניווט הפנימית, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה מוכרת. המיאוס, הקנאה, הביקורתיות, הטינה, הזעם או החרדה, המתעוררים מול הפרטנר, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבים בינאישיים שנתפסו על ידינו בילדותנו כמסוכנים. למעשה אנו מחפשים מישהו שאיתו נוכל לשחזר מצבים אלה, נמשכים לטיפוסים הדומים לאלה שהיו קשים עבורנו, שפגעו בנו, שלא סיפקו את צרכינו, שלא הצלחנו לשאת. הטענה הפסיכולוגית כואבת אך ברורה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל.

הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זו המציאות? מחקר חדש וראשון מסוגו ניסה לבחון בדיוק את זה.

במשך שמונה שנים עקבו חוקרים מאוניברסיטת אלברטה אחר למעלה מאלף אנשים בגרמניה וחיפשו אחר כאלה שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסנו לקשר ממושך אחר. את מי שאיתרו הם בדקו בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. בנקודות אלה נבדקו היבטים שונים של זוגיות, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, יכולת להיפתח בפני בן הזוג, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר. כפי שצפתה תיאוריית דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).

ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם, אייפון xxx לעומת נוקיה yyy. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילתם  קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מגלים שאין הבדל מהותי בין מערכות היחסים. "בין השלבים יש שינויים", אמר החוקר הראשי, מתיו ג'ונסון, "אולם באופן עקרוני אנו נוטים להיות יציבים מבחינת האופן בו אנו מתפקדים במערכות יחסים".

אפשר להתאכזב ולהתייאש, אך אפשר גם לראות בכך מאמץ הרואי של הנפש לאפשר לנו הזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. "תדעו שהגעתם כמעט לפתח גן העדן דווקא כאשר תרגישו שאתם נמצאים על עברי פי פחת", כתב המטפל הזוגי הארוויל הנדריקס. בקשר זוגי שמרגיש לנו טוב דיו אנו מתירים לעצמנו לשחזר בבלי דעת מצבים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.

אין זאת אומרת שכל קושי בהכרח מצמיח. יש פגיעות שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך יחד את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות מאוד פרידה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לא לחולשת הקשר כי אם לעוצמתו.

לא טוב היות האדם לבדו, ראה האלוהים. החליט אפוא לעשות לו עֵ֖זֶר – אולם לא לצדו, כי אם כנגדו. ומניין לקח את חומר הגלם כדי לעזור לאדם שיהיה לו טוב? מן הצלע, כלומר מהמקום הצולע, הפגוע, הלקוי – משם אנו בוראים את בן הזוג שאיתו נוכל להשיג תיקון.

"מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת", כתב רומן גארי. "הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה".

 

פורסם לראשונה ב'אלכסון', 14.11.2019

Photo: Elizabeth Explores, Unsplash

תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד

אנוכיות אלטרואיסטית

למה (ממש) טוב לאהוב, מי המפסיד הגדול במקרי בגידה ומה בין לב שבור ולב מדוכא. שלושה מחקרים חדשים

Couple - Selvan Tamilmani.jpg
Photo: Selvan Tamilmani

1. כולם רוצים להיות בריאים. אנחנו אוכלים ירקות ופירות, קונים אורגני, עושים כושר, יוצאים לחופשות, ישנים טוב. אבל אפשר להגיע לבריאות טובה בצורה הרבה יותר פשוטה, ומשמחת – במלוא מובן המילה. מחקר חדש מאוניברסיטת מישיגן, שבחן לאורך שש שנים קבוצה גדולה של בני 50 עד 94, גילה שהאנשים הבריאים ביותר הם אלה שיש להם בני זוג מאושרים. מחקרים קודמים הראו שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, אך כעת נמצא כי אושרו של בן הזוג משמעותי לבריאות האדם הרבה יותר מאושרו שלו עצמו. הפסיכולוג ויליאם צ'ופיק, שעמד בראש המחקר, אמר שהממצאים החדשים והמפתיעים נובעים אולי מכך שבן זוג מאושר צפוי להיות תומך יותר, וכן מכך שפשוט יותר כיף להיות עם אנשים מאושרים. במחקר לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין נשים וגברים. בקיצור – אם אתם רוצים להרגיש טוב, תחשבו איך לגרום למי שלצדכם להרגיש טוב. או כמו שכתב רומן גארי ברומן "לאור אישה": "אני אנוכי. האנוכיות, מה שנקרא אנוכיות, זה גם לחיות למען אדם אחר, מה שמעניק לך טעם לחיות".

2. הכי טוב כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לגרום לאושר אצל הפרטנר, וכך נהנים שניהם במקביל מבריאות גדולה. אבל גם אם זה חד צדדי, עדיין מוטב לחשוב על הזולת לפני שחושבים על עצמנו. כמו שכתב ו"ה אודן: "אם חיבה שווה לא תתאפשר, לו אהא זה שאוהב יותר".

לאהוב יותר ממה שנאהבים זה כואב. אבל מחקר חדש מאשר שזה אכן עדיף, גם כאשר נאהבים הרבה פחות ממה שאוהבים.

כאב הלב הנגרם מבגידה של הפרטנר הוא אחד הגדולים שישנם, אבל מסתבר שנשים שאיבדו כך את בן זוגם יצאו נשכרות, בעוד הבוגדים הם לרוב המפסידים הגדולים בסיפור. ד"ר קרייג מוריס מאוניברסיטת בינגהמפטון, ביצע סקר בקרב למעלה מ-5,000 נשים מ-96 מדינות בנוגע לפרידות שחוו. לפי הממצאים, גילוי בגידה של בן זוג הוא תמיד בעל השפעה שלילית לטווח קצר, אך בטווח הארוך דווקא שיפר את מצבן של נשים. לדברי מוריס, נשים שנבגדו עוברות תקופת אבל, אך לאחריה הן יודעות לבחור בני זוג אמינים בצורה טובה יותר. ה'אישה השנייה', לעומת זאת, נמצאת במערכת יחסים עם פרטנר שהוכח שנוטה לרמאות וחוסר נאמנות.

3. קשיים בזוגיות, ובטח שבגידה, מובילים לא אחת למצב רוח ירוד. אך מצב כזה אינו תואם להגדרה הקלינית של דיכאון. עם-זאת, כך מגלה מחקר חדש שלישי, מרבית הפסיכיאטרים רושמים תרופות אנטי דיכאוניות למטופלים שמתלוננים על קשיים באהבה ובזוגיות, במיוחד מאז צאתן לשוק של תרופות כמו פרוזאק. המחקר בחן רשומות רפואיות במרכז הרפואי האמריקאי מידווסטרן לאורך תקופה של 20 שנה, מ-1980 ועד 2000. לדברי החוקר הראשי, פרופ' ג'ונתן מצל, קשיי נישואין הם בעלי קשר קלוש לקריטריונים המקובלים הנדרשים לאבחון דיכאון, וקשורים הרבה יותר לאופן שבו החברה חושבת שגברים ונשים צריכים להתנהג. עם-זאת, הדפוסים החברתיים הללו מובילים פסיכיאטרים לאבחן דיכאון אצל אנשים שבורי לב ולרשום להם תרופות פסיכיאטריות. יותר מהיר לקחת כדור, מאשר לעבוד על שיפור דרכי התקשורת הזוגיות. אלא שהכדור הפסיכיאטרי, מסתבר, פשוט לא רלבנטי למקרים הללו.

(מבוסס על מאמרים שפורסמו לראשונה ב"מגזינה" וב"נשים")

לאור אישה

Sun and Light woman - Julia Caesar
Photo: Julia Caesar

ספרים על אהבה יש המון. אין נושא שכתבו וכותבים עליו יותר. אההבה זה כבר עניין אחר. "לאור אישה" של רומן גארי הוא מהספרים הבודדים שאני מכיר שמתארים אותה. יאניק ומישל חיו חיי אההבה, שמתקרבים לסופם – יאניק לקתה במחלה חשוכת מרפא. היא מבקשת ממישל לצאת מדירתם ללילה, כדי שתוכל לעזוב בשלווה, והספר מתאר את קורותיו בליל זה.

אבל סיפור המסגרת אינו העיקר, אלא האפשרות שהוא נותן לגארי, שידע בחייו שתי אהבות גדולות וסוערות, להרהר על מהות האהבה. יש לו כמה תובנות עמוקות.

על אהבה וזמן

אהבה מתקיימת בתוך הזמן, מתגלמת בחייהם הפיזיים של שני בני-אדם. אבל היא יכולה לחרוג גם מעבר לזמן. אולי רק היא. מישל מספר על כך: "כאשר היינו אצלנו בבְּרִיאַק, הזמן לא נכנס הביתה, הוא נשאר בחוץ בצנעה, וכל-כך מאולף היה שלא נבח אלא כאשר היא הלכה לכפר ובוששה לשוב" (התרגום היפה של אביטל ענבר). החרדה הגדולה, מהזדקנות, התבלות, התרחקות, אינה רלבנטית באההבה, כעולה מהשיחה הבאה:

"ובגיל שישים, כשאהיה זקנה?"
"את מתכוונת לבטן, לשדיים, לישבן, לדברים האלה?"
"כן, בהחלט. זה מפחיד, לא?"
"לא."
"מה זאת אומרת, לא? כשאהיה זקנה בלה?"
"זקנה בלה? מה זאת אומרת? זה לא קיים. ואם כן, אז רק בסיפורים בלי אהבה."

Clair_de_femme_(film)
כרזת הסרט שנעשה על-פי "לאור אישה"

מה שמפרק, מלכד

אין לטעות, אההבה אינה דבר המושג בקלות. אלמלא הקשיים, וההתגברות המשותפת עליהם, לא היתה זו אההבה. גארי כתב: "מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת. הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה…". בלעדי הקשיים, בני הזוג זרים במקצת זה לזה, הססניים, לא בטוחים בעצמם. נדרשים "סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות, גילוי פגמינו, חסרונותינו ופנינו הקטנוניות, כל נקודות אי-ההתאמה שתאפשרנה לנו להיטיב ולעצב את עצמנו זה בזה, ללטש את קשרינו".

בעיות-הזוג

אבל, בסופו של דבר, אההבה היא פשוטה, קלה, הרמונית. ה'סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות' מאפיינים רק את ראשית הדרך. "בעיות-הזוג", לעומתם, רק הולכות ומחריפות עם הזמן, ומבדילות בין מה שאני כיניתי 'אהבה חלקית' ובין אההבה. הדו-שיח הבא בין יאניק ומישל מעט ארוך, אבל נהדר:

 "יאניק, איך זה אפשרי, אחרי שנים רבות כל-כך, איך ייתכן שזה עדיין קיים, ושלם, בדיוק כמו בימים הראשונים? הרי אומרים: הכול עובר, הכול נהרס, הכול נמאס…"
"זה קורה רק אצל מי שרק עוברים, רק הורסים ורק מואסים…"
"ומה קורה איתנו, איתך ואיתי? מה עם בעיות-הזוג וכיוצא בזה?"
"מה זה בכלל, בעיות-הזוג? או שיש בעיות, או שיש זוג, זה הכול".
"טוענים שיש מקרים שבהם זה קשה מאוד, מכאיב מאוד, הכול נתלש, מתמוסס, מתפרק…"
"שמע, מישל, איזה מין רעיון זה להעיר אותי באמצע הלילה בשביל להרצות לי על בעיות-הזוג? הפַּאֵליָה מכבידה לך על הקיבה?"
"רציתי לדעת מדוע לנו אין בעיות-זוג, לכל הרוחות!"
"יש פגישות לא מוצלחות, זה הכול. גם לי זה קרה, כן. וגם לך. איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות? פוגשים מישהו. מנסים לשוות לו עניין, ממציאים אותו מאלף עד תו, מלבישים אותו במעלות מכף רגל ועד ראש, עוצמים את העיניים בשביל להיטיב לראות אותו. הוא מנסה קצת ליַפות את עצמו, וגם את מנסה, ואם הוא יפה ומטומטם מתרשמים שהוא נבון, ואם לדעתו את מטומטמת הוא חושב שהוא נבון, ואם הוא נוכח ששדייך נפולים הוא מייחס לך אישיות, ואם את מתחילה לחוש שהוא סתם מפגר את אומרת לעצמך שצריך לעזור לו, אם הוא חסר-השכלה, אז לך יש די והותר השכלה לשניכם, ואם רק את זה הוא רוצה כל הזמן את מספרת לעצמך שהוא מת עליך ואם זה לא מושך אותו במיוחד את אומרת לעצמך שזה בעצם לא העיקר, ואם הוא קצת קמצן אז זה בגלל שהיתה לו ילדות עשוקה, ואם הוא גס-רוח את אומרת אל לבך שהוא טבעי, וכך ממשיכים לעשות כל מאמץ אפשרי בשביל להתכחש למציאות, לוודאות המסנוורת, וזה הדבר שמכונה 'בעיות-הזוג', והבעיה בהא הידיעה של הזוג, זה כאשר שוב אי-אפשר לִבְדוֹת את זה, ואז יש צער, טינה, שנאה, מנסים ללקט את הרסיסים ולאחות את הקרעים בגלל הילדים, או פשוט בגלל שבסיכומו של דבר מבכרים את החרא הזה על-פני הבדידות."

לתת/להעז/לנשק

ועוד שלושה ציטוטים:

"…מה שרציתי להגיד לך הוא שכאשר נתת לאישה את כל מה שיש לך, זה נעשה בלתי-נדלה … לאהוב, זה הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר."

"לאהוב זה מסע-הרפתקאות בלי מפה ובלי מצפן, ושבו רק הזהירות מסיטה מן הדרך."

"למשמעות החיים יש טעם של שפתיים."

* * *

הספר שכתבתי אני לאור אישה, "אההבה", בן שנה עכשיו. לרגל שבוע הספר, הוא מוצע עד סוף החודש בהנחה של 50% באתר של הוצאת מטר (ואז הוא יחזור לחיק החוק להגנת הספרות ולמחיר המלא, אז כדאי). הנה טעימה – מה שכתבתי בו על עניין הסכסוכים-מחלוקות-התנגשויות:

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

* * *

וזכות המילה האחרונה בכל-זאת ליאניק ומישל. שכן צריך לזכור שגם עם כל הספרים, המאמרים והפוסטים, אף אחד – או לפחות, אני – לא יודע דבר.

"אני לא מבינה כלום באהבה."
"זה בגלל שהאהבה מבינה הכול, יש לה מענה לכל דבר, היא פותרת הכול ופשוט צריכים אנחנו למסור את עצמנו בידיה."

Romain Gary
רומן גארי

עוד ועוד ועוד ועוד

באנר דברי אהבה (3)
אהבה היא הדבר הגבוה ביותר שניתן לתת, כתב קירקגור. אבל, הוא הוסיף, דווקא כשאדם נותן את אהבתו הוא נכנס לחוב שהוא אינסופי. זהו מבחינתו המאפיין המהותי של האהבה: שהאוהב, בכך שהוא נותן בלא שיעור, הופך לבעל חוב שאין לו שיעור. כמובן, אם מישהו נותן כסף, אין הוא נכנס לחוב בשל כך, אלא מי שמקבל את הכסף. אבל כאשר האוהב נותן את מה שהוא במידה אינסופית הגבוה ביותר שניתן לתת, את אהבתו, הוא נכנס לחוב שהוא אינסופי. ורומן גארי כתב: "אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר". ההתרבות הזו נכונה לגבי אההבה. אהבה אמיתית, שבה יש נתינה אינסופית, אכן גדלה ככל שנותנים אותה. אם יש תחושה שישנה אהבה, אולם היא חלשה יותר מאשר בעבר, אם אדם חושב שהוא אוהב, אך פחות מאשר לפני שנה, או לפני עשור, הרי שאין מדובר באהבת-אמת. אהבה יכולה להישמר, להיות פחות או יותר יציבה, עם עליות ומורדות בנסיבות משתנות. אההבה, לעומתה, רק גדלה. ככל שמעניקים אותה – ותמיד מעניקים אותה, זו מהותה – היא מעצימה, מעמיקה, עוד ועוד ועוד ועוד.