אהבות (8)

שבעה הרהורים על אהבה

Photo: Julia Caesar
Photo: Julia Caesar

 1

אם נרצה לאהוב, זה חייב לכלול גם את עצמנו. יש מי שעסוקים מדי בעצמם, ולא משאירים מקום לאחר. אחרים מכוונים כל כך לחיפוש אחר אהוב, שלא נותר להם מקום לאהבת עצמם. אלה ואלה חוסמים את האהבה. אריך פרום ציין שמי שמסוגל לאהוב, אוהב גם את עצמו. אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. "אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".

אבל הדרישה 'לאהוב את עצמנו' אינה פשוטה למימוש. עלינו להיות ראויים לאהבה הזו. אריסטו כתב נפלא: "מי שהוא גרוע, אינו רוחש רגשי ידידות אף לא לעצמו, כיוון שאין בו דבר הראוי לחיבה. ואם מצב כזה הוא אומלל מאין כמוהו, עלינו לאמץ את כל כוחנו כדי להימלט מן השחיתות, ולהיות מהוגנים. שרק כך יוכל אדם להיות שרוי בידידות עם עצמו, ולהיות גם ידיד לזולתו".

 2

אהבה היא מצב בו שני האוהבים עוזרים זה לזה להשתנות, להפוך שלמים יותר. מכאן מתברר אותו דבר הידוע לכל, אך שצריך להזכירו מדי פעם: אנחנו בני-אדם, עם פגמים וחולשות, שמתבטאים גם ביחסי האהבה שלנו. קשר טוב הוא קשר בין שני אנשים המבקשים להשתפר, להשתנות, להפוך משוחררים יותר מאנוכיות ומעיוורון. שאול התרסי כתב: "האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב רעה". אם נזכור שהאחר מבקש, כמונו, להשתנות, להשתפר, נוכל להשתחרר מהביקורתיות, הפחד, האגואיזם, שמאפיינים את יחסינו איתו. לא נתמרמר ולא נחשוב רעה, וכך נעזור לאהוּב להשתנות, ובכך גם (אפילו בעיקר), נעזור לעצמנו להשתנות. וזו הלוא מטרת היחסים, מטרת החיים. ב"ספר קטן על אהבה" כתב הפילוסוף ג'ייקוב נידלמן: "הניסיון לראות את האחר בעצמו כמחפש, משיב את החמימות כלפיו שנעלמה בהשפעת התגובות הרגשיות. ולבסוף, עבודת האהבה הזאת כלפי האחר, במוקדם או במאוחר תעורר בנו את אותו סוג אהבה". במובן הזה האהבה היא חלק מדרך רוחנית. היא מניחה שבן-הזוג רוצה להכיר עצמו טוב יותר, כפי שגם אנחנו רוצים. אנחנו לא שלמים, אבל אם נזכור תמיד, כל יום, כל שעה, שגם בן הזוג מודע לאי-שלמותו, ושואף לתקנה, נוכל לעזור לו בדרכו הרוחנית (והוא – יוכל לעזור לנו).

 3

הנזירה הבודהיסטית לוסאנג פאלמו (ריטה) אומרת שאהבה היא מצב בו יש רצון שמישהו אחר (או אתה עצמך) יהיה שמח, וההבנה שזה לא מתרחש מאליו, שזה דורש מאמץ.

לעומת אהבה מציב הבודהיזם היצמדות (attachment). גם כאן יש שאיפה לאושרו של האחר, אלא שהרצון הוא שאני אהיה גורם האושר. גם רצון להיות עם מישהו בגלל שהוא עושה אותי מאושר הוא ביטוי להיצמדות. לעומת זאת, "אהבה רק רוצה לתת". אם אנחנו נפגעים מבן הזוג, אמרה אני לוסאנג, כנראה שבקשר מעורבת היצמדות.

4

עמנואל לוינאס טען כי "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה". הקדושה אינה קשורה בסגפנות, או בתפילות, או בקיום חוקים כלשהם, כי אם "בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר – החל מההצעה 'אחריך' בפני הדלת הפתוחה ועד לנכונות – שבקושי אפשרית אך היא נדרשת על-ידי הקדושה – למות בעבור הזולת". זו גדולת האהבה. פיליפ ק' דיק כתב כי אהבת אמת היא כה נהדרת כי בה "אתה מפסיק לחיות בשביל עצמך, אתה חי בשביל מישהו אחר". זה מנוגד לאינסטינקט ההישרדות, שמכתיב את כל פעולותינו. כדברי לוינאס, יש כאן, באהבה הקדושה הזו, "מהפך של הסדר הטבעי של הדברים, של התעקשות היש להתמיד בישותו".

ניתן לשאול מדוע זה טוב, לא להתעקש להתמיד בישותנו. התשובה ברורה: כי בסופו של דבר ניכשל, המוות יגבור על יצר ההישרדות. הדרך היחידה לנצח אותו היא לצאת מהמאבק – באמצעות אהבה.

5

לוסאנג פאלמו סיפרה על זוג חברים שלה שביקשו במשך שנים ארוכות להיכנס להריון. הם ניסו את כל השיטות, ובסופו של דבר, אחרי עשר שנים של מאמצים כבירים, הצליחו. הם היו מאושרים. פינו חדר בבית, ריהטו אותו, התכוננו בהתרגשות ללידה. אך בחודש השביעי העובר מת ברחם. לוסאנג שהתה בהודו באותה תקופה וסיפרה שהיא דאגה להם מאוד, חששה שיתמוטטו. כשחזרה לאירופה ונפגשה איתם, הופתעה לראות שהם כלל לא מדוכאים או מיואשים. היא שאלה כל אחד מהם איך הצליח להתמודד עם המשבר והאכזבה. הגבר אמר: אני כל כך דאגתי לה… האישה אמרה: אני כל כך דאגתי לו… כל אחד חשב על האחר ושכח מעצמו. יש להם היום זוגיות נהדרת, בלי ילדים, אמרה לוסאנג.

6

רבי עקיבא אמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". טוב ויפה. אך מה פירוש הדבר? קירקגור כתב קצת יותר בפירוט: "אהבה היא יחסים בין אדם-אלוהים-אדם, כלומר, אלוהים הוא הגורם המתווך". ובמקום אחר כתב: "ניתן לשער, ולרוב אנשים חושבים כך, שאהבה בין אדם לאדם היא של שניים. זה נכון, אבל גם לא נכון, שכן אלה גם יחסים בין שלושה. ראשית ישנו האוהב; אז יש את מי שהוא מושא האהבה; אבל שלישית, קיימת האהבה עצמה".

מכאן עולה משמעות הפרידה, כלומר 'התפכחות' מאהבה (falling out of love). כאשר שני אנשים מקושרים בקשר של אהבה, כל אחד מהם בפני עצמו גם מקושר לאהבה. הפרידה על כן היא איומה. "לפני שהם מגיעים לנקודת השבירה, לפני שכל אחד מהם מגיע לשבירת אהבתו ביחס לאחר, הוא חייב ראשית להיפרד מהאהבה". מכאן אפשר להבין את אמירתו הקיצונית של אבן-חזם האנדלוסי: "בין כל פורענויות תבל אין עוד אחת שתשווה לפרידה. אילו ניגרו בעטיה לא רק הדמעות אלא גם הנשמות, נקל היה הדבר. חכם אחד שמע אדם אומר: 'הפירוד הוא אחי המוות'. ענה החכם ואמר: 'לא כי, אלא המוות הוא אחי הפירוד!'".

 7

האהבה אינה מוותרת. לעולם לא תעבור בשתיקה על זיוף, ולו קליל, על פגיעה, אפילו מזערית – מצד בן-הזוג, ומצדך. היא דורשת הכל, ולא קמצוץ פחות.

האהבה אינה סולחת. לעולם אין לה על מה. אם ישנה סליחה, היא אולי הדרך חזרה לאהבה, אך אינה מצד האהבה.

* * *

גל גבאי ראיינה אותי בתוכניתה "עושים סדר". מוזמנות~ים לצפות:

(הראיון מתחיל בדקה ה-23:00, אם הלינק לא מוביל ישירות אליו)

אהבות (6)

שבעה הרהורים על אהבה

1

באנר דברי אהבה

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

אטמוספרה, אוגוסט 2015, 1(אטמוספרה, אוגוסט 2015, 2אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)