לעלות למרום באמצע היום בשוק

אהבה במקורות יהודיים

Jacob and Rachel, Furich 1836.jpg
Josef von Führich. Jacob Encountering Rachel (1836)

נכון שיש את שיר השירים, וגם את ספר הזוהר יש הקוראים כמעט כהגות טנטרית. ובכל זאת, היהדות לא נתפסת כדת חושנית או רומנטית במיוחד. חבל שכך. בסופו של דבר, כולנו בני ישראל – אותו איש ששבע שנות עמל בפרך עברו עליו כימים אחדים, בשל אהבתו. אין הרבה אוהבים, בכל ההיסטוריה של האנושות, שאפשר לומר עליהם דבר כזה.

יש גם מצאצאיו שלא סטו מדרך הלב.

הבעש"ט, למשל, אמר לאחר פטירת אשתו: "אם היתה לי זוגתי, הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק של מעזבוז לעיני כל, ולא כמו אליהו שעלה במדבר. עתה, שאיני אלא פלג גוף, שוב אין הדבר בגדר האפשר". ורבי נחמן מברסלב לימד כי בימי אברהם אבינו היתה השכינה נקראת בשם שרה, ובימי יצחק בשם רבקה, ובימי יעקב בשם רחל ולאה.

רבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אישה אינו קרוי אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם'" – וכמובן כך גם כל אישה שאין לה איש. ידוע המיתוס של אריסטופנס, לפיו בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכולי. במצב זה "נוראים היו ברוב כוחם וחוזקתם" ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. לכן, הסביר אריסטופנס, "כל אחד מאתנו הריהו חלקו השני של אדם אחר, ובשעה שיפגוש אדם בעצם מחציתו שלו, אזי לפלא יהי שיעור הזעזוע שיזדעזעו בשל ידידות, השתייכות ואהבה, ואם לומר את הדבר בפה מלא: לעולם לא יסכימו להיפרד זה מזה אף לזמן קצר" (תרגום: י. ג. ליבס).

המיתוס הזה, בשלל גרסאות, עומד בבסיס תפיסת האהבה של האנושות. והיהדות אינה יוצאת דופן. בתלמוד הבבלי נכתב: "שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו אחד מאחריו, וצלחו (=ניסרו) לשניים … שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן". ובמדרש בראשית רבה מצוטט רבי ירמיה בן אלעזר שאמר, "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב): 'זכר ונקבה בראם'". ענה לו רבי שמואל בר נחמן: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן".

רבי יצחק אייזיק אפשטיין מהומל כתב בחיבורו "שני המאורות" שלבדו, האדם "חסר מכל". בכוחות עצמו אין האדם יכול להפוך שלם, אלא עליו למצוא את אותו בן זוג שנשמתו "היתה מיוחדת עמו בשורש הנשמות". אם וכאשר יימצא, הרי שבמעשה הזיווג בין אלה, הסביר אפשטיין, "מתחברים הנשמות דאיש ואישה בכריתת ברית חיבור בל ימוט, כדרך שהן בשורשן. והיא תכלית שלמות הנשמה שבגוף, שנעשית גם בגוף בשלמותה שבשורשה, ואז תוכל להביא גם בעולמה שלמות המכוון בירידתה לגוף, בענייני עבודת הבורא".

והיה גם אותו יהודי מנצרת, שייסד דת שלמה סביב אהבה, דת שכמו שאמר הכומר והפילוסוף יוזף טיכנר (Józef Tischner), יש לה רק דוֹגמה אחת, אותה דוגמה שניסח יוחנן: "אלוהים הוא אהבה".

ויש לזכור את דברי רוּמי: "בדת יש אהבה, אבל לאהבה אין קשר לדתות".

ט"ו באב שמח.

* * *

אגב, היום יתקיים בבית-הכרם בירושלים ערב
לכבוד ט"ו באב בהשתתפותי, מוזמנים/ות –

מודעה - אהבה ואכזבה2

https://www.youtube.com/watch?v=yqymrVpedas

(תודה לעמירם ברקת על הלינק)

מודעות פרסומת

מאריכת ימים

Mature love - Lotte Meijer.jpg
Photo: Lotte Meijer

אחד ממאפייני האהבה בימינו הוא חלופיותה. אנשים נשבעים בשמה, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה מצאו באדם עמו ביקשו לחלוק כל ימיהם. אהבה בריאה, אההבה, נבדלת מאהבות אלה באריכות ימיה.

הפילוסוף אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. "ניתן לומר שאהבה היא הרפתקה עקשנית" (tenacious adventure), כתב. הצד ההרפתקני חיוני, אבל כך גם הצורך בעיקשות והתמדה. להתייאש במכשול הגדול הראשון, בחוסר ההסכמה הרציני הראשון, אינו אלא עיוות של האהבה. "אהבה אמיתית היא כזו שגוברת לאורך זמן רב, לעתים בכאב, על המכשולים שמציבים הזמן, המרחב והעולם".

התגברות כזו היא האתגר הגדול שבפני זוגות רבים, הנאבקים נואשות במי שנדמית כאויבת הגדולה ביותר של האהבה רבת השנים – השחיקה. אולם אהבה למעשה אינה יכולה להישחק, רק אנחנו. הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל הסביר שהחרדה הגדולה ביותר שלנו היא מפני אבדן האהבה. והלא זו תמיד אפשרות קיימת – אין שום ביטוח שאהובנו לא יפסיק לאהוב אותנו. דבר זה מציב אותנו בעמדה פגיעה מאוד והפתרון של רבים הוא הקטנת וצמצום בן הזוג. ככל שאנחנו נמצאים יותר זמן ביחד, כך גדלות התלות והפגיעוּת, ועמן גם החרדה והצורך לצמצם את בן הזוג – כדי להרגיש בטוחים. אם מישהו נערץ ונאהב עד מאוד יעזוב אותנו, נרגיש איום ונורא, הסבל הנפשי יהיה עצום. לעומת זאת, אם אישה משעממת ושתלטנית או גבר אפתי ומרוחק יעזבו – נתמודד עם הדבר בקלות יחסית.

מיטשל מציע היפוך גאוני: השחיקה היא הפנטזיה, האהבה העזה היא המציאות. שחיקה היא עמדה נפשית מתגוננת שהופכת את בן הזוג למוכר וצפוי, מכניסה אותו לתוך תבנית ידועה. זו פנטזיה, כי אף סובייקט אנושי אינו יכול להיות מוכר וצפוי. גם לא אנחנו. המפגש האוהב המקורי, לעומת זאת, הוא האמת, שכן בו ראינו את בן הזוג כפי שהוא. אם נצליח לשמור על בן הזוג כיצור שלם, מסתורי, מסקרן, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, שאהבתו אלינו לעולם אינה מובטחת, שאנו תלויים בו אף שלא נדע אם יאהב אותנו גם מחר – כלומר, כאדם שבו התאהבנו, לא תהיה שום שחיקה (עמליה רוזנבלום כתבה על זה יפה).

ועוד משהו. אריכות ימים אינה נמדדת רק בהצטברות השנים. כפי שדרש רבי נחמן מברסלב, זוהי גם חוויה קיומית של התארכות כל יום ביומו מתוך נוכחות מלאה בזמן. שתי ההתארכויות אינן נבדלות. באהבה גדולה, הימים הופכים ארוכים ועשירים מתוך נוכחות עמוקה ומלאה, וכאשר הימים הם כאלה, אין שום שחיקה, והם הולכים ומצטברים, ברצף מתוק ומתמשך של שנים, ככל שמותיר הגורל.

* * *

מתנה של אההבה.jpg


ולקראת חג האהבה – עשו משהו אקטיבי למלחמה בשחיקה, או למציאת אהבה שתוכל להיבנות לאורך ימים. הזמינו ספר של אהבה, לאהוביכם או לעצמכם. אפשר בחנויות הספרים או באתר ההוצאה (
עכשיו בהנחה גדולה).