ברית אהבה

מיליוני אנשים לבד. מאשימים את המילניאלז, הקפיטליזם, תרבות הצריכה, האינדיבידואליזם הפרוע, אפליקציות ההיכרויות – אבל טקסט קטן ומקסים מלפני 1,500 שנה מעיד שהסיפור הזה של שני אנשים יחד תמיד היה מורכב, ונפלא

brown brick wallאם ננסה לתאר את התפיסה החברתית של אהבה בימינו, שני דברים בולטים לעין. הראשון הוא שאהבה היא מוקד הכמיהות הנפשיות והרוחניות של רבים מאוד. חיפוש אחר חיים מלאים, מספקים, משמעותיים, מקודשים אפילו, כרוך בימינו בדרך כלל בשאיפה למציאת אהבה זוגית. את מקומה של הדת כמארגנת את חיי האדם וכמושא לכמיהותיו הגבוהות ביותר, תפסה בתרבות הרחבה הרומנטיקה, אותה ניתן לראות כדת המערבית העכשווית הנפוצה והמשגשגת מכולן. הנקודה הבולטת השנייה היא שעל אף היותה כה מוערכת ורצויה, אהבה היא נדירה למדי. אנשים רבים יותר מאי-פעם חיים לבדם, וגם אלה שנדמה שמצאו אהבה, לעתים קרובות מתגרשים, או מכלים את ימיהם בשגרה נטולת שמחה.

שתי תופעות אלה, קידוש האהבה מחד, ונדירותם של קשרים מספקים וממושכים מאידך, נתפסות כמייחדות ובמידה רבה אף מגדירות את עידננו. סוציולוגים והיסטוריונים טוענים שהאהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה מודרנית יחסית. לדבריהם, בחברות מסורתיות נשים וגברים לא חיפשו אהבה, אלא זיווג הולם, שיאפשר להם להוליד צאצאים ולקיים תא יציב מבחינה כלכלית. הם לא שאפו להתעלוּת בתוך הקשר הזוגי, ולכן הסתפקו בחיי משפחה פשוטים ושמחו בהם. חלק ניכר מהזוגות נקשר באמצעות שידוך, שהיה חלק ממערכת תרבותית שתפסה את הזוגיות בצורה ריאלית ולא אידיאלית, אמצעי מוכח למציאת קשר שיאפשר חיים נטולי סערות, ייאוש, בדידות ודיכאון – תופעות שהפכו כה נפוצות בימינו מוכי האהבה.

אולם התפיסה הסוציו-היסטורית הזו כנראה שגויה, או לפחות לא שלמה. קריאה במדרש האגדה בראשית רבה למשל, שנכתב בסביבות המאה החמישית לספירה, מראה שאהבה הייתה גם בימים הרחוקים ההם מושא לכיסופים עזים, ומקור לתסכולים מאמללים. מסופר שם (סח ד) על שיחה בין מטרונית אחת לתנא הנודע רבי יוסי בר חלפתא. שאלה זו "כַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ?". השיב לה: "שֵׁשֶׁת יָמִים". תהתה: "מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו?". אמר לה: "יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים". השתוממה: "אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן". אמר לה: "אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן? מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן".

אפשר לומר שלפי המדרש האמוראי כולנו משתתפים בהפקת ענק של "חתונה ממבט ראשון", עם אלוהים בתפקיד הבמאי, המפיק, ודני פרידלנדר. אם לשבת ולזווג היא המלאכה שהועידו החכמים לאל אחרי שברא את העולם (ובכך סיים את החלק הקל בקריירה), משמע גם לפני 1,500 שנים נתפסה האהבה כעיקר. ואם נדמה לנו כי בעבר, בהיעדר טינדר, שררה הרמוניה בבתים, הרי שמתוך הדברים עולה כי הזוג הממוצע בימי "בראשית" לא שונה היה במאוד מאלה שנמצא בימינו על ספות היועצים. כאשר אומר בר חלפתא, בן המאה השנייה, כי אלוהים מזווג את הבריות "בעל כרחן שלא בטובתן", אין לראות בכך תיאור של מה שאכן עושה האל, דבר עליו אין לאיש ידיעה כלשהי, אלא תיאור של האופן בו חיו זוגות לפני שני אלפי שנים. גם אז, מסתבר, העניין הזה של שני אנשים שמנסים לחיות יחד היה מסובך עד ייאוש.

בכל זאת, גם אנשי הדור ההוא, הקדמון, לא ויתרו על הסיכוי לאהבה גדולה. אהבה שכזו אפשרית, אומר המדרש, אולם היא מאורע נדיר, "כקריעת ים סוף" – אולי הנס הגדול והחשוב ביותר במקרא. מה שמעורר את השאלה: מדוע תואר זיווג קוסמי שכזה דווקא בעזרת דימוי של קרע?

במסורות רבות, כולל הפיזיקה המודרנית, מתוארת הבריאה כולה כמעשה של קריעה, תהליך שבו אחד שלם התפצל לרבים. רגע הבריאה, רגע הקריעה, יוצר מצד אחד מרחק ובדידות, אך מן השני מאפשר משיכה וגעגוע. על פי המסורת היהודית, האל ברא עולם ובו יצור "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", וכך הפך לראשונה מושא להתבוננות. רק משיש גם מישהו חיצוני, דומה אך אחר, אותו ניתן לראות, ושיכול לראותנו בחזרה, ייתכנו הכרה והבנה.

מרכז ויניקוט בישראל אודות - מרכז ויניקוט בישראלדבר דומה קורה גם בתהליך הבריאה הפרטי של כל אדם ואדם. עד לידתנו, ובשבועות שלאחריה, כך מציעה התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו מצויים במצב של אחדות אומניפוטנטית עם אמנו ועם העולם כולו. זהו מצב נעים ונפלא, שכל חיינו נערוג אליו. אולם כדי להיות מסוגל להכיר ולהיות מוכר, על התינוק להתנתק ממצב זה, דבר הדורש את הפעלת כל כוחותיו, ובמיוחד אלה ההרסניים. לפי האנליטיקאי דונלד ויניקוט, רק אם יפגין התינוק את מלוא תוקפנותו כלפי הדמות המטפלת בו, וזו תשרוד את ניסיונות ההרס, תהפוך המטפלת בחווייתו של התינוק לנפרדת ממנו, והוא יוכל להפסיק לשלוט בה ולהתחיל להיות איתה בקשר של ממש.

הסופרת אייריס מרדוקבמצבים בבגרות בהם יש ניסיון לשחזר את עמדת השליטה, העולם והזולת נתפסים רק מבעד לצרכים שלי וכנתונים למרותי, כלומר כהשלכה שלי. במצב של קשר אמיתי, לעומת זאת, יש הכרה בכך שהעולם והזולת מצויים מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, יכולים לעמוד בפני ניסיונות ההרס שלי, ולכן הם יכולים להעניק לי ולקבל ממני. כל חיינו אנו נאבקים להגיע לאופן ראייה כזה. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק.

ניסיון להרוס, לקרוע, הוא הכרחי בדרך למצב של פירוד, שרק בו אפשרית אהבה, שמחברת, מְרַקַּעַת. אכן, בשפה העברית כאשר שניים נקשרים, הרי הם כורתים ביניהם ברית. האיחוד, הברית, מתאפשרים בעזרת כריתה, כלומר חיתוך והפרדה. מקור המילה ברית, אגב, אינו ידוע, אך יש המשערים כי הוא בשיכול האותיות של שורש ב.ת.ר, במשמעות חיתוך.

A way to speed up love-bonding? | WELLNESS OPTIONSמחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי PNAS מציע תמיכה אמפירית באינטואיציה הזו. החוקרים מדדו בנקודות זמן שונות את פעילות המוח של נברני שדה, שמשתייכים, יחד עם הומו סאפיינס, לקבוצה מצומצמת מאוד של יונקים שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים. נמצא כי בגרעין האקומבנס, "מרכז העונג" של המוח (מפעילות אותו למשל הסנפת קוקאין או הזרקת הרואין), התחוללה פעילות ערה ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות, או משחק משותף, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג – ואצו-רצו לקראתו. שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי שלפני הפרידה היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס יותר נרגש בעת התנועה לקראת מפגש. אין ספק, אהבה זקוקה לקרבה כדי להיווצר, אך מתברר שגם למרחק, כדי להישמר.

צמצום האפשרות למרחק יכול להיות בעל השפעות טרגיות על הזוגיות לא רק אצל נברנים, כך מציע הניסוי רב המשתתפים בהיסטוריה. במדינות רבות, מסין דרך ערב הסעודית ובלגיה ועד ארצות הברית דווח כי עם הסרת הסגר בתום הגל הראשון של מגפת הקורונה הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. אפשר לשער כי בימי המגפה פשוט לא היו לגרעין האקומבנס די הזדמנויות לספק את העונג המיוחד שלו, לחולל את נס האיחוי, שמותנה בקריעה.

בלי מרווחים בין המילים לא תיווצר משמעות; המלודיה ביצירה מוזיקלית נסמכת על רגעי השקט. בדומה, פרקי המרחק בתוך קשר הם אלה שיכולים, אם נושאים אותם, אם לא נותנים להם להרוס, לאפשר לקרבה להעמיק. המשורר גיא פרל כתב: "בָּרוּךְ אַתָּה בּוֹרֵא הַמֶּרְחָק, אֱלֹהֵי הַמִּתְרַחֲקִים לַמֶּרְחַקִּים, בּוֹרֵא הַגַּעְגּוּעַ". מאז ומעולם.

– – –

תודה לחברותא שלי עולש גולדברג

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ"

צילום: Connor Misset (אנספלאש)