על אהבות פרק ב'

אחד ממאפייני הזוגיות בימינו הוא חלופיותה. אנשים מוקסמים מאדם אחר ומבקשים לחלוק עמו את כל חייהם, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה הם מצאו בו. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. אבל זה לא פשוט. כי הזמן גם מציב את האויבת הגדולה ביותר של האהבה – השחיקה. כך מגיעים אנשים רבים למצב שבו אותו אדם שאהבו יותר מכל, הופך למאוס ומשעמם. משם הדרך לפרידה קצרה.     

כאשר ניצבים בפני קשר חדש, אחרי פרידה, כואבת יותר או פחות (אין הכוונה כאן לפרידות אחרי מעשה חמור ובלתי נסלח של אחד הצדדים), התקוות למשהו חדש לגמרי, לתיקון, לאהבה שהפעם תחזיק מעמד עד קץ הימים, מלבלבות בלבבות. אבל כאן יעזור לדעת שלפי תיאוריות פסיכולוגיות, משנה מקום בדרך כלל לא משנה מזל.     

אמנם בבחירה כעת יש לנו את ניסיון הפרק הקודם, ותובנות ממה שהשתבש בו, כך שנדמה שהסיכויים להצלחה גדולים יותר. אבל הנקודה שחשוב להבין היא שהרגשות הקשים שהתעוררו מול בן הזוג הראשון – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה – היו קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מה שנתפס בילדותנו המוקדמת כמצבי סכנה. כאשר הדפוסים הרגשיים מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בצורה כזו, שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. וזה קורה בעיקר מול אנשים קרובים מאוד.     

כך למשל מול בן זוג שמתנהג בקור, למשל, יש מי שמרגישים כמו שהרגישו כילדים קטנים כשאחד ההורים לא היה נוכח מספיק, או התעלם ממצוקה. בילדות היינו חלשים וחסרי אונים, והדבר נתפס כבעל השלכות קיומיות קשות, דבר שהוביל לגיבוש דפוס תגובה חריף. בבגרות, אף שכבר איננו חסרי אונים, הסכנה נתפסת כזהה לאופן שבו נתפסה בילדות.    

העניין הוא שהתהליך הזה קורה בתוך קשרים זוגיים לעתים תכופות, ובאופן הכרחי, בשל עובדה פסיכולוגית קשה אך מוצקה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל. ביחסים הזוגיים הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך כזה: אנחנו סובלים מאומללות בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים את אותה סיטואציה – זאת כיוון שבן-הזוג בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו (היפוך תגובה הוא מנגנון הגנה נפשי הפועל באמצעות הסתרת דחפים ורגשות בלתי נסבלים על-ידי התנהגות הפוכה מהם; אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים). כעבור כמה שנים, כשמזהים את אותה תכונה x אצל בן הזוג, מתאכזבים ומתייאשים. אלא שלעתים קרובות גם המועמד הבא לאהבה יפגין את אותן תכונות – אליהן אנחנו נמשכים מראש שלא במודע. 

אפשר להתאכזב מכך, אבל אפשר גם לראות את התהליך הכואב הזה כהזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. בקשר הזוגי אנחנו נמשכים בבלי דעת לשחזר את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. רק אם נתמודד עם הקשיים, לא אם נברח מהם או נעקוף אותם, נוכל לעשות באמת תיקון.

מה עוד עוזר להשגת התיקון? מחקרים על זוגות שהצליחו לשרוד שנים רבות באהבה עמוקה מצאו שמה שאפיין אותם הוא התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה זמן של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. ועוד נקודה מעניינת: עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

(חלק מהמאמר התפרסם השבוע ב"מקור ראשון")

מספרים כי כאשר היה פיקאסו בן 24, הוא הציע לידידתו הטובה, הסופרת היהודייה האמריקנית גרטרוד שטיין לציירה. עשרות פעמים היא ישבה לפניו כמודל, אך פיקאסו לא היה מרוצה. "איני יכול לראות אותך כאשר אני מתבונן בך", אמר ברוגז. כעבור מספר חודשים צייר את שטיין מזיכרונו. מכריה של שטיין טענו כי אין כל דמיון בין הציור לבין המודל, ופיקאסו ענה: "אל דאגה, בסוף היא תיראה כמוהו". גרטרוד שטיין שמרה את הציור כל חייה. כאשר נפטרה הבחינו מכריה בדמיון יוצא דופן בינה לבין הציור.

בעצם כולנו פיקאסו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו את מהותו של אדם אחר, אף אם טרם התגלמה בהופעתו. אם אתם אמנים דגולים יקראו לכך 'גאונות'. במקרים אחרים קוראים לזה, בזלזול לא מוצדק, 'אשליה רומנטית'.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו אמר: "להיות מאוהב משמעו להגזים בפראות בהבדל בין אישה אחת לאחרת" (או בין גבר אחד לכל היתר). כל בני-האדם, כך מראים מחקרים פסיכולוגיים, נוטים להגזמות כאלה ביחס לבני הזוג. כידוע לכל, בשלבים הראשונים והנלהבים של ההיכרות אנו הופכים אדם כמעט זר לנו לחלוטין למושא הערצה ותשוקה, בלי שום ביסוס. אבל הממצא המעניין הוא שגם כעבור שנים רבות של זוגיות נוטים בני שני המינים לדרג את הפרטנר שלהם כיותר אטרקטיבי, יותר טוב לב או יותר אינטליגנטי מאיך שידורג על-ידי אנשים אחרים ואפילו על-ידי בן הזוג עצמו.

על פי "סיינטיפיק אמריקן", החוקרים משערים שהגזמות כאלה רווחות כל-כך שכן הן יעילות מבחינה אבולוציונית. האידיאליזציה לבן הזוג, אם הוא מצדו עושה את אותו הדבר, מאפשרת להשקיע מאמצים ומשאבים רבים בשימור הקשר ובגידול הצאצאים. מחקר אורך שפורסם בכתב העת Personality & Social Psychology Bulletin בחן 168 זוגות במשך 13 שנים מרגע הנישואין. נמצא שבני זוג שהיללו והעריצו זה את זה כנשואים טריים היו צפויים פחות לדעיכת האהבה ביניהם בחלוף הזמן (אם כי מידת האידיאליזציה בעת החתונה לא ניבאה את הסיכוי לגירושין).

אבל הממצא הכי מעניין – אפשר אולי לקרוא לו "אפקט פיקאסו" – הוא שהאידיאליזציה של בן הזוג אינה סתם אשליה, אלא יכולה לפעול כנבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, תפיסת בן הזוג כבעל תכונות חיוביות ורצויות עבורנו, אף אם אין לו אותן בפועל – עשויה להביא להיווצרותן של תכונות אלה. לפי מחקר של סנדרה מוריי מאוניברסיטת מישיגן, כאשר אחד מבני הזוג מגזים תכונות טובות של השני, הדבר משפיע על האופן בו יתפוס הפרטנר את עצמו והאופן בו הוא מתנהג, כך שבסופו של דבר הוא הופך אכן להיות דומה יותר לתפיסה האידיאלית מכפי שהיה בתחילה.

בספר "אההבה" כתבתי: באהבה אמיתית, אין רצון לשנות את בת-הזוג, אוהבים אותה "בדיוק כפי שאת". אבל בכל זאת ישנו שינוי, כי למעשה אוהבים "בדיוק כפי שאני חושב שאת". באהבה, זה תמיד יותר ממה שבן-הזוג הוא בפועל. האוהבת בעצם אוהבת את האהוב "בדיוק כפי שאתה באמת", היא אוהבת אותו כפי שהוא יכול להיות, אמור להיות, אם יצליח להיות, ולכבוד האהבה הזו, בהשראתה ובאמצעותה, הוא נהיֶה כזה.

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")