אהבות (3)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

פילמון ובאוקיס. אחד מסיפורי האהבה היפים במיתולוגיה היוונית הוא זה של פילמון ובאוקיס.

האלים זאוס והרמס ירדו לארץ מחופשים לבני-תמותה ועברו מבית לבית, כדי לבדוק מי יהיה מוכן לארחם. שני האלים "באלף בתים ביקשו מחסה ומנוח, אלף בתים ננעלו בפניהם". באמת, כל כך הרבה סוגרים לבם בפני האהבה, למה? רק פילמון ובאוקיס הזמינו אותם פנימה. שני האלים העניקו לזוג משאלה, בתמורה לנדיבותם, ומה הם ביקשו? להיות כוהנים במקדש האהבה ולמות יחד. אלה משאלות אוהבי האמת.

2

אהבה וחירות. השבוע חגג הוד קדושתו הדלאי למה יום-הולדת 80. משהו שהוא אמר על אהבה:

HH quote33

כוחה של האהבה. אבן חזם האנדלוסי, החכם בן המאה ה-11, תיאר את כוחה של האהבה:

"דע שדין האהבה על הנפשות נחרץ, ושלטונה נמרץ: מצוותה לא תיעבר, איסורה לא יוּתר, ממשלתה לא תימוט ומשמעתה לא תופר. פסק דינה תקף, אין עליו עוררים, ובידה להתיר גם את ההדוק שבקשרים. היא מפוררת כל מוצק, מקעקעת כל איתן, חודרת עמקי לבב וכובשת כל משגב".

וגם כמעט אלף שנה אחרי זמנו של אבן חזם, כוחה במותניה –

It’s strong and it’s sudden
and it’s cruel sometimes

But it might just save your life

 

4

לקרוא את הקושי של עצמך בעיני האחר. רוברט לואיס סטיבנסון ידוע בזכות ספר ההרפתקאות "אי המטמון", אבל הוא כתב גם על ההרפתקה והמטמון הגדולים יותר, אהבה:

"אהבה צריכה לרוץ לפגוש אהבה בזרועות פתוחות. אכן, הסיפור האידיאלי הוא של שני אנשים הפוסעים אל תוך אהבה צעד לצד צעד בתודעה נרגשת, כמו שני ילדים המעזים יחד להיכנס לחדר חשוך. מהרגע הראשון שהם רואים אחד את השני, וחשים צביטה של סקרנות, ואז דרך שלב אחר שלב של שמחה ומבוכה גוברים, הם יכולים לקרוא את הביטוי של הקשיים של עצמם אחד בעיני השני. אין כאן שום צורך בהצהרה לשמה; הרגש נחלק בצורה כה פשוטה, שברגע שהגבר יודע את שמתרחש בלבו, הוא בטוח במה שמתרחש בלבה".

5

ארבעת הקונפליקטים של האהבה. לאהבה גם דרישות, לא פשוטות. הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדראת פירטה אותן: שנהפוך לאחראיים לחוויות הסובייקטיביות שלנו ונפסיק להאשים בהן את הזולת; שנוותר על תשוקותינו והפנטזיות שלנו לשליטה מוחלטת ונכבד את האוטונומיה של בן-הזוג; ושנהיה מודעים לקונפליקטים של שליטה-כניעה (dominance-submission), נטישה-היבלעות (abandonment-engulfment), היצמדות-היפרדות (attachment-separation) ותלות-עצמאות (dependence-independence) שלוקחים חלק בכל מערכת-יחסים אוהבת.

6

השפעת הבחירה באהובה. האהבה לא רק דורשת, היא גם מעצבת אותנו, בדרכים וצורות שאיננו תמיד מודעים להם. בחירת מושא אהבה היא אחת החשובות בחיינו, אם לא החשובה ביותר. אורטגה אי גאסט כתב על כך נפלא, כדרכו:

"דומני שאין אנו נותנים את הדעת על ההשפעה העצומה הנודעת לאהבותינו על מהלך-חיינו. ההתעלמות הזאת נובעת אולי מכך שברגיל אנו חושבים רק על ההשפעות השטחיות ביותר, גם אם בעלות המימד הדרמטי יותר – אותם 'מעשי שיגעון' שגבר עושה בגלל אישה, או להפך. ומכיוון שחלקם הגדול של חיינו, ושמא חיינו בכללם, חופשי ממעשי-השיגעון הללו, אנו נוטים להמעיט בממדיה של ההשפעה הזאת. אך האמת היא שהשפעה זו יודעת ללבוש צורה מעודנת ביותר, בייחוד כאשר מדובר בהשפעתה של האישה על הווייתו של גבר. האהבה מאחדת את בני-הזוג באיחוד כה הדוק וכה מקיף, עד שלא נותר עוד המרחק הדרוש לתפיסת התמורה שמחולל כל אחד מבני-הזוג במשנהו".

7

לכל דבר יש תכנית. ולסיום, שיר של וילקו, שהיא הלהקה שאני הכי אוהב בעולם, שתרגמתי.

יתכן שהשמש היום תזרח
הענן מעל ראשי יברח.
אולי לא אפחד כל-כך.
אנסה להבין
לכל דבר יש תָּכנית
בין כך וכך.

יתכן שאת אוהבת
יתכן שלא
יתכן שתאהביני
ואולי אף פעם לא
אולי את רק צריכה קצת זמן לבד.
אנסה להבין
לכל דבר יש תָּכנית
בין כה וכה.
אשאר
נכון
עבורך.

(המקור כאן)

מודעות פרסומת

לרפא את הלב

אהבה פירושה להביט על עצמך
בדרך שבה מישהו מביט על דברים רחוקים
משום שאתה רק דבר אחד מיני רבים
ומי שרואה כך מרפא את לבו
מבלי לדעת זאת, מתחלואים שונים.
("
אהבה", צ'סלב מילוש)

 כבר כתבתי על כך שאהבה גדולה, אההבה, אינה חיזיון נפוץ, שכן היא טעונה לימוד, אימון. אבל גם הרצון ללמוד את האהבה אינו תמיד מספיק. שכן כדי לאהוב, כדברי המשורר, עלינו להיות מסוגלים לראות עצמנו בשוויון-נפש, כדבר אחד ותו לא, מתוך רבים. זה לא קל. חלק מהקושי הכרוך בכך מוסבר על-ידי מדע הנוירולוגיה. כאשר הדפוסים הרגשיים שלנו מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בכזו צורה שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. בנסיבות כאלה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לראות עצמנו בפרספקטיבה הנחוצה כדי לאהוב. גירויים שהם מסוכנים במהותם (כמו לחישת נחש בשיחים), כמו גם גירויים שלמדנו לקשר לסכנה רגשית (רמזים התנהגותיים מחוויות משפחתיות מוקדמות) גורמים לפעילות מוגברת באמיגדלה במוח לזמן ממושך. או אז אנו הופכים תגובתיים, בצורה שמעוותת את המודעות הערה הרגילה שלנו. נוירולוגים הראו שעוררות רגשית היא בעלת השפעה עצומה על תהליכים קוגניטיביים כמו תשומת לב, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות. הסיבה פשוטה: עוררות רגשית מארגנת את פעילות המוח ושולטת בה.

רשמי עבר שולטים אפוא בתגובות שלנו בהווה והדבר משפיע בצורה עזה על יחסינו האינטימיים. כמו שכתב אוקטביו פאז, בעקבות פרויד: "התשוקות הן מראות; אנחנו מאמינים שאנחנו אוהבים את א', את גופו ונשמתו, אבל למעשה אנחנו אוהבים בא' את הדמות של ב'". ואילו קרל גוסטב יונג כתב:

כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג! בחיים יש מספיק קשיים גם בלי זה; עלינו לפחות לנסות לחסוך מעצמנו את הטיפשיים שבהם.

ואכן, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט, זהו אחד הדברים העיקריים שקורים בטיפול נפשי: אנו מעוררים, מזהים ואז מנסים לפרק את אותם דפוסים רגשיים עמוקים "החוסמים את חירותנו לאהוב בעמקות".

הדפוסים החוסמים הללו הם אולי גם מי שגורמים לנו לראות כאהבה, את מה שאינו בדיוק אהבה. הם היוצרים את אותן מראות מתעתעות שתיאר פרויד, שמקשות עלינו להבחין כראוי בין אהבה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. יאנג-אייזנדרט כתבה: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד".

אהבה ושנאה

אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?

אוהב טוב-דיו

את הבסיס לאהבתנו אנחנו רוכשים לרוב כבר כפעוטות. כיצד נאהבנו בימינו הראשונים מעצב כיצד נאהב, או כיצד נבקש לא לאהוב, כבוגרים. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'.

כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אההבה היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם.

האוהב הטוב-דיו, אפשר לומר, באמת תופס, קולט (Realizes) –

הפילוסוף סורן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב". כשאוהבים, אוהבים תמיד את האדם, לא את תכונותיו. "מי שאוהב תכונות טובות שהוא רואה באדם, אינו רואה את האדם, ולכן יפסיק לאהוב אותו, כאשר התכונות ישתנו".

מוטב לאהוב

כל אדם רוצה להיות נאהב. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב. קיים מיתוס רב-השפעה שטוען כי ההפך הוא הנכון, אבל הדרך שבה אני רואה את הדברים בכל-זאת נכונה, ואפשר לבחון זאת באמצעות תצפיות ארוכות טווח". והסופרת ג'ורג' אליוט העירה במידלמארץ': "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. היוונים הקדמונים, שׂגיבי ההבנה, ידעו זאת. אנו נוטים כיום לראות את ההפך מאהבה כשנאה, אולם לגבי היוונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. ואולי יפה מכולם תיאר זאת המשורר, וו.ה. אודן, בשירו "זה שאוהב יותר":

אם חיבה שווה לא תתאפשר אבקש להיות זה שאוהב יותר.

(“If equal affection cannot be, let the more loving one be me”)