לרפא את הלב

אהבה פירושה להביט על עצמך
בדרך שבה מישהו מביט על דברים רחוקים
משום שאתה רק דבר אחד מיני רבים
ומי שרואה כך מרפא את לבו
מבלי לדעת זאת, מתחלואים שונים.
("
אהבה", צ'סלב מילוש)

 כבר כתבתי על כך שאהבה גדולה, אההבה, אינה חיזיון נפוץ, שכן היא טעונה לימוד, אימון. אבל גם הרצון ללמוד את האהבה אינו תמיד מספיק. שכן כדי לאהוב, כדברי המשורר, עלינו להיות מסוגלים לראות עצמנו בשוויון-נפש, כדבר אחד ותו לא, מתוך רבים. זה לא קל. חלק מהקושי הכרוך בכך מוסבר על-ידי מדע הנוירולוגיה. כאשר הדפוסים הרגשיים שלנו מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בכזו צורה שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. בנסיבות כאלה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לראות עצמנו בפרספקטיבה הנחוצה כדי לאהוב. גירויים שהם מסוכנים במהותם (כמו לחישת נחש בשיחים), כמו גם גירויים שלמדנו לקשר לסכנה רגשית (רמזים התנהגותיים מחוויות משפחתיות מוקדמות) גורמים לפעילות מוגברת באמיגדלה במוח לזמן ממושך. או אז אנו הופכים תגובתיים, בצורה שמעוותת את המודעות הערה הרגילה שלנו. נוירולוגים הראו שעוררות רגשית היא בעלת השפעה עצומה על תהליכים קוגניטיביים כמו תשומת לב, תפיסה, זיכרון וקבלת החלטות. הסיבה פשוטה: עוררות רגשית מארגנת את פעילות המוח ושולטת בה.

רשמי עבר שולטים אפוא בתגובות שלנו בהווה והדבר משפיע בצורה עזה על יחסינו האינטימיים. כמו שכתב אוקטביו פאז, בעקבות פרויד: "התשוקות הן מראות; אנחנו מאמינים שאנחנו אוהבים את א', את גופו ונשמתו, אבל למעשה אנחנו אוהבים בא' את הדמות של ב'". ואילו קרל גוסטב יונג כתב:

כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג! בחיים יש מספיק קשיים גם בלי זה; עלינו לפחות לנסות לחסוך מעצמנו את הטיפשיים שבהם.

ואכן, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט, זהו אחד הדברים העיקריים שקורים בטיפול נפשי: אנו מעוררים, מזהים ואז מנסים לפרק את אותם דפוסים רגשיים עמוקים "החוסמים את חירותנו לאהוב בעמקות".

הדפוסים החוסמים הללו הם אולי גם מי שגורמים לנו לראות כאהבה, את מה שאינו בדיוק אהבה. הם היוצרים את אותן מראות מתעתעות שתיאר פרויד, שמקשות עלינו להבחין כראוי בין אהבה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. יאנג-אייזנדרט כתבה: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד".

מודעות פרסומת

אהבה ושנאה

אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?

אוהב טוב-דיו

את הבסיס לאהבתנו אנחנו רוכשים לרוב כבר כפעוטות. כיצד נאהבנו בימינו הראשונים מעצב כיצד נאהב, או כיצד נבקש לא לאהוב, כבוגרים. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'.

כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אההבה היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם.

האוהב הטוב-דיו, אפשר לומר, באמת תופס, קולט (Realizes) –

הפילוסוף סורן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב". כשאוהבים, אוהבים תמיד את האדם, לא את תכונותיו. "מי שאוהב תכונות טובות שהוא רואה באדם, אינו רואה את האדם, ולכן יפסיק לאהוב אותו, כאשר התכונות ישתנו".

מוטב לאהוב

כל אדם רוצה להיות נאהב. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב. קיים מיתוס רב-השפעה שטוען כי ההפך הוא הנכון, אבל הדרך שבה אני רואה את הדברים בכל-זאת נכונה, ואפשר לבחון זאת באמצעות תצפיות ארוכות טווח". והסופרת ג'ורג' אליוט העירה במידלמארץ': "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. היוונים הקדמונים, שׂגיבי ההבנה, ידעו זאת. אנו נוטים כיום לראות את ההפך מאהבה כשנאה, אולם לגבי היוונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. ואולי יפה מכולם תיאר זאת המשורר, וו.ה. אודן, בשירו "זה שאוהב יותר":

אם חיבה שווה לא תתאפשר אבקש להיות זה שאוהב יותר.

(“If equal affection cannot be, let the more loving one be me”)