באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית שעד כה היתה מכוונת בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

 

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

מודעות פרסומת

אמת אהבה אמונה

אני שמח ונרגש לספר על צאתו לאור של ספרי השני, "אמת אהבה אמונה".

אמת אהבה אמונה - עטיפההספר הוא על משמעות החיים, או ליתר דיוק – החיים המשמעותיים, ואיך אפשר להשיגם. ההצעה היא כי ערכי היסוד האנושיים – אמת, אהבה ואמונה – הם המקנים לנו סיפוק ופשר וכי על כן ראוי לחתור לחיים בהם שלושת אלה באים לידי ביטוי ומימוש. הספר כולל תיאורים של טיפולים קליניים, וגם לא מעט התייחסויות ורעיונות מתחומי הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, המדע, והספרות. בימים הקרובים הוא יגיע לחנויות וכבר עכשיו אפשר להזמינו מהוצאת כרמל.

לכבוד הספר פתחתי בלוג ועמוד פייסבוק בשם "השראה טיפולית". כל מי שמתעניין בנפש – מצד המטפל, מצד המטופל, או מצדו של האדם החי חיי התבוננות, למידה והתפתחות עצמית – מוזמן/ת לקרוא, להירשם לבלוג ולעשות חיבוב לעמוד הפייסבוק. וכמובן גם הלאה להעביר, להגיב ולהעיר.

ובלי קצת "דברי אהבה" אי-אפשר. הנה קטע קצר מהספר, הדן באופן בו מסייע הטיפול הנפשי להתמודד עם קשיים ביחסים:

כבר פרויד דיבר על אהבה (לצד עבודה) כיעד של הטיפול. אלא שבעידן הפוסט-מודרני הציפייה היתה לא סתם לזוגיות, אלא למערכת-יחסים 'טהורה', בה יכול כל אחד מבני-הזוג לבטא ולממש את עצמו. בני-זוג בעידן זה הסתמכו זה על זה ודיברו והתרועעו זה עם זה במידה גדולה בהרבה מאשר זוגות בעידנים קודמים, בעלים ונשים אמורים היו להיות 'הכול' אחד עבור השני. הציפייה למצוא בזוגיות אושר, מימוש ואפילו חוויה תרפויטית הפכה את הלבבות הפוסט-מודרניים לכבדים מתקווה – ואכזבה.

ההתמודדות מול שאיפות וקשיים אינטימיים אלה ניצבה במוקד המטרות של הפסיכואנליזה בתקופה הפוסט-מודרנית. ספרו האחרון של האנליטיקאי סטיבן מיטשל, מייסד האסכולה ההתייחסותית, הוקדש לחקר הרומנטיקה. בהקדמה הוא כתב:

החיים המודרניים, לאורך כל הרמות בסולם הסוציו-אקונומי, הם קשים, מרוקנים ומבלבלים. מה מקנה לחיים תחושת חוסן, ייעוד והתרגשות, תחושה כי החיים הם בעלי ערך, לא רק לחיותם אלא גם להתפתחות ולהתענגות? הרומנטיקה, לדעתי, קשורה בזה במידה רבה.

בספר אחר, שכתב עם אשתו, טען מיטשל שיותר מאשר דרך לטיפול בפסיכופתולוגיה, התהליך האנליטי הוא חוויה מובנית שמטרתה לאפשר למטופל לשנות היקשרויות קונפליקטואליות. תפיסה זו קשורה להנחה כי הבעיות האוניברסליות עמן מתמודדים בני-אדם מקורן בקיבעונות הנובעים מהתאמה ליחסים מוקדמים, הפוגעים ביכולת ליצור קשרים בבגרות. יחסים בהווה נתפסים כמוּבְנים לפי דפוסים של יחסים מוקדמים, וכך המנגנון העיקרי של שינוי אנליטי הוא יצירת שינוי במבנה הבסיסי של עולמו ההתייחסותי של המטופל.

שינוי זה מושג באמצעות הקשר הטיפולי עצמו, שמספק 'חווית אובייקט' חדשה. המפגש עם אובייקט [כלומר, אדם אחר, זולת] חדש ונטול-אגרסיות (המטפל), שהוא כה שונה מהאובייקטים שהפציינט היה עמם בקשר בילדותו, מאפשר לו לזהות את הדפוסים המוקדמים ולגבש דרכים חדשות להתייחס לאובייקטים חיצוניים וכן לעצמי.

עצם החוויה החדשה והאינטימית הזו, שחווה המטופל עם המטפל, חוויה שמעורבת בתחושות של הומור רענן, אחווה, משחקיות, חמלה, פלירטוט בריא, קסם וכדומה, נחשבת לעתים לדבר המרכזי באנליזה. מה שמושג דרך סיפוק חוויית האובייקט החדשה היא יכולת ל"היקשרות בריאה" גם מחוץ לחדר הטיפולים, יכולת המתבטאת בעמדה יותר סקרנית, אופטימית ושמחֵה, ופחות כועסת, חרדה או מלאת-אשמה. הקשר הטיפולי נתפס, בפשטות, כקשר של אהבה, והדיאלוג הטיפולי כשיח של אהבה שנועד להרחיב את מקומה בחיי המטופל. (עמ' 104-103)

על החיכוך

walk on fire - dan carlson
Photo: Dan Carlson

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

Arguing - Hidde Rensink
Photo: Hidde Rensnick

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

אהבות (10)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות

rising - Austin Ban
צילום: אוסטין באן

1

"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר." (אוה קילפי)

2

ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).

יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.

3

אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.

4

כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.

5

"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)

6

אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.

לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.

7

בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.

מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
לא טהורות
וממחשבות
לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.

השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!

(התרגום שלי, המקור כאן)

אהבה אידיאלית

שנה חדשה מתחילה היום. מה אפשר לאחל לקראתה, מלבד אהבה? ישנן שמחה, בריאות, הצלחה. אך כל אלה זמניות הן, חולפות. רק אהבה היא ממשית. או ליתר דיוק, רק אההבה. מי אינו מכיר אהבה שנגוזה? שתהיה אפוא שנה של אההבה.

אבל מהי אההבה? מהי אותה אהבת אמת, שלא תתפוגג כחלוף השנים או ההורמונים? שרק אותה יש טעם לאחל? זו שאלה חשובה. כולם רוצים אהבה כזו, אבל הדימוי שיש לנו ממנה הוא לרוב שטחי. ואם לא נדע מהו בדיוק שאנו רוצים – כיצד נשיגו? כיצד ישיגנו? את תשובתי המפורטת לשאלה אפשר למצוא בספר "אההבה", שנולד השנה (תשע שנים של כתיבה ואז עוד תשעה ירחי לידה היו לו, ובחודש התשיעי של שנת התשע"ה בא לעולם).

לקראת השנה החדשה, הנה עוד תיאור יפה של אותה אהבה שלמה, אידיאלית, מאת הפסיכואנליטיקאי מרטין ברגמן, שהלך לעולמו לא מכבר, בגיל 100:

אהבה אידיאלית היא חופשית משנאה, מרצון להשפיל ומקנאה. היחסים מבוססים על תיאום הדדי ותחושה מתמידה שבני הזוג מבינים זה את זה ורוחשים זה לזה הערכה ואהבה. האהוב נחווה כיחיד שביכולתו לגרום סיפוק, ללא צורך במושאי אהבה משלימים. רגשות כלפי מושאי אהבה קודמים הועברו בהצלחה אל מושא האהבה החדש, אך העברה זאת איננה כוללת את הצורך לחזור על אכזבות קודמות ולשחזר טראומות מן העבר. קיים איזון המאפשר לבן הזוג האחד לענות על צרכיו הבוגרים של בן הזוג האחר, תוך סיפוק צרכים שנותרו בלתי מסופקים בילדותו.

בן הזוג מצטייר כיחיד סגולה בעיני האוהב, אך אינו משמש מטרה לאידיאליזציה בלתי מציאותית במידה המביאה בהכרח לידי אכזבה. ההזדהות ההדדית משחקת תפקיד חשוב, אך אף לא אחד מבני הזוג מוותר על תחושת העצמי שלו למען האחר, כמו באהבה מזוכיסטית. בני הזוג דומים באישיותם ובתפיסת עולמם במידה רבה מכדי שהעולם החיצון יגרום לקונפליקטים תמידיים ביניהם. עם זאת, אין הם חווים את עצמם כתמונת מראה של בן הזוג.

יש באהבה האידיאלית תחושות סימביוטיות של התמזגות, התאחדות ועונג – אך הנאהבים אינם מוותרים על גבולות עצמי עצמאיים, חוץ מאשר בעת קיום יחסי מין. אין הם נסוגים לנקודה שבה גבולות העצמי משתבשים.

באהבה האידיאלית, עז הוא הסיפוק המיני ששיאו באורגזמה של שני השותפים. ההזדווגות המינית כרוכה ברגשי עדנה ורוך ובהתחשבות בבן-הזוג. משאלות פרה-גניטליות נחוות ברוח הרמונית, כשהן משוחררות מתוקפנות במהלך משחק האהבה.

האהבה שמעורר בן הזוג שמה סייג לאהבה עצמית יתרה. נאהבים כאלה שמחים ללמד זה את זה, אך הצורך ללמד אינו מרחיק לכת עד לצורך לשנות את האהוב כמו באהבת פיגמליון. אידיאליזציה, הזדהות ונסיגה אל הילדות שותפים כולם בחוויית האהבה בלי שיורשו לעבור גבול מסוים.

ניתן אפוא לראות כיצד האהבה האידיאלית מורכבת ממכלול גדול ורב גוני של משאלות, מאוויים וצרכים, סיכם ברגמן, והוסיף: המפתיע, על כן, איננו בכך שלעתים אין האהבה מגיעה לכלל האידיאל, אלא דווקא בכך שלמרות שפע המעצורים והמעקשים למיניהם, מצליחים נאהבים רבים להפוך את ההתאהבות למשהו המתקרב לאהבה האידילית.

מי ייתן ונצליח השנה.

שנה טובה - באנר

נספח: סוגי האהבה לפי ברגמן
התאהבות
אהבה מזוכיסטית (בה מוותר אחד מבני הזוג על תחושת העצמי שלו למען האחר)
אהבה במשולש (אנשים שלא יכולים לאהוב שלא בתוך משולש)
אהבת פיגמליון (המשתקפת בצורך ליצור את בן-הזוג, על-ידי חינוכו, הדרכתו, שינוי לבושו, היגויו, התנהגותו וכו')
אהבה נרקיסיסטית (אוהבים את בן-הזוג כי הוא מייצג משהו בעצמי – זו יכולה להיות גם אהבה לילד "כשלוחה של ההורה")
אהבה הרמפרודיטית (הצורך הוא בהשלמה, להיות יחד עם בן-הזוג שני המינים גם יחד)
מיניות משוללת אהבה (מעניין שהוא מכליל אותה ברשימת האהבות)
אהבה מתלבטת (אנשים שחייבים תמיד עוד מושא אהבה, להתלבט עליו)
אהבה ראשונית ותלותית/אנקלטית (הצורך הוא שבן-הזוג יספק את כל הצרכים, בלי שיהיו לו כל דרישות משלו)
אהבה מאושרת, או "אידיאלית".

אהבות (6)

שבעה הרהורים על אהבה

1

באנר דברי אהבה

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

אטמוספרה, אוגוסט 2015, 1(אטמוספרה, אוגוסט 2015, 2אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)

בלא תכלית

חלק ממבוכות ומִשגי האהבה כרוכים בבלבול בינה ובין חבריה הקרובים – רומנטיקה, תשוקה, אידיאליזציה, הערצה וחמלה. הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדרט הבחינה ביניהם: "אני מאמינה שאהבה נוסעת באותו אוטובוס יחד עם ידידיה אלה, אבל הם יורדים בתחנות שונות, ואילו האהבה נשארת, כי אין לה יעד. אין לה יעד במובן זה שאהבת אמת אינה מבטיחה לנו שום תגמול או עונג; זהו טבעה של אהבת אמת להתמיד גם כאשר רומנטיקה, רגשות חיוביים, תשוקה, הערצה ותחושות נעימות נוטשים אותנו".

זהו אחד ממאפייניה המהותיים של אהבת האמת, אההבה, מהדברים היחידים שניתן לומר עליה בבטחה. שאין לה יעד. המשורר זוכה פרס נובל, אוקטביו פאז, כתב: "מיניות היא השורש, ארוטיות היא הגבעול ואהבה היא הפרח. והפרי? פירות האהבה הם בלתי מוחשים. זה חלק מהמסתורין של האהבה". ועוד כתב: "אהבה אינה החיפוש אחר רעיון או מהות; היא גם אינה דרך לעבר מצב שמעבר לרעיון או אי-רעיון, טוב או רע, קיום ואי-קיום. האהבה אינה מחפשת דבר מלבד עצמה – לא טוב כלשהו, לא גמול כלשהו. היא אינה מחפשת מטרה סופית שמעל לאהבה עצמה. היא אדישה לכל סוג של התעלות (טרנסצנדנציה); היא מתחילה והיא מסתיימת בעצמה".

ופנחס שדה כתב: "האהבה אינה שפחתה של תאוות הקניין; האהבה היא אהבה; מה היא רוצה? היא רוצה להיות אהבה, היא רוצה רק לאהוב. היא קיימת לשם עצמה, אין לה, באמת, שום מטרה מחוץ לעצמה, היא אינה צריכה לבקש לעצמה שכר ופרס, היא אינה צריכה אלא את עצמה. אפילו אם יש מחוצה לה משהו שהיא כאילו מכוונת אליו [מושא האהבה, אדם מסוים], בכל זאת די לה בעצמה; כמוה כאלוהים, אשר אף כי ברא את העולם, אין הוא (כביטויו של פילון האלכסנדרוני) זקוק לו, ודי לו בעצמו".