באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית שעד כה היתה מכוונת בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

 

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

מודעות פרסומת

עזה כמוות, גם מפחידה

איך קרה שמכל הרגשות בעולם, מי שמתלווה תמיד לאהבה הוא דווקא הפחד

אחד הרגעים הרומנטיים ביותר ב"אנה קרנינה" של טולסטוי הוא תיאור הפעם הראשונה שראה הגיבור, לוין, את מי שתהיה אהובת-לבו ואשת חיקו, קיטי:

הוא הרגיש שהיא כאן לפי החדווה והפחד שהציפו את לבו. היא עמדה לה בקצה האחר של שדה הקרח ושוחחה עם איזו גברת. דומה ששום דבר מיוחד לא היה לא בלבושה ולא בתנוחת גופה. אבל ללוין קל היה לזהותה בתוך ההמון, ממש כשושנה בין הסרפדים. אור נגה ממנה על הכל. היא עצמה היתה בת-צחוק שהאירה את כל סביבתה. (תרגום: נילי מירסקי)

במבט ראשון זה נראה כמו עוד תיאור בנאלי של אהבה ממבט ראשון. שושנה, אור, בת-צחוק. אולם מילה אחת מעידה שלא מדובר ברומן רומנטי אלא בספרות גדולה. פחד. מה פתאום פחד לוין? כי אהבה, וזאת ידע טולסטוי, היא דבר מפחיד מאין כמותו. בספרה A Natural History of Love כתבה המשוררת דיאן אקרמן על אהבה כי היא "רגש שמפחיד אותנו יותר מאכזריות, יותר מאלימות, יותר משנאה".

שני דברים ברורים אפשר לומר עליה, על אהבה. האחד הוא שהיא משאת הלב הגדולה ביותר של מרביתנו. היא נתפסת כמענה עמוק לכמיהותינו ותהיותינו, "כל מה שאנחנו צריכים". אבל, וזהו הדבר השני, למרות שבניגוד לשאיפות מסוגים אחרים אהבה מצויה בהישג-ידו של כל אדם, הרי שאהבת אמת, כמו זו שהמשוררים מתפייטים עליה – היא בהחלט לא שכיחה. הפער הזה, בין הערגה העזה לבין המימוש הזעום, הוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר שיש לפענח בכל הנוגע לאהבה. אחד הגורמים המרכזיים לפער הזה, הוא פחד.

אהבה היא מהדרכים המרכזיות שלנו לחיות במלואנו, להיות לגמרי מי שאנחנו. אפשרות זו מעוררת כמיהה חזקה, וגם חרדה רבה – שהרי, כמו כל דבר אחר, בהכרח נאבד את האהבה בסופו של דבר. עזה כמוות אהבה, אך גם מפחידה כמוהו. פתרון נפוץ לפחד הזה הוא להחליש את עצמת האהבה – שכן אז הכאב שיביא אבדנה יהיה קטן יותר. זו אחת הסיבות העיקריות לדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. אנחנו מייחלים לארוס, ובמקביל מרחיקים אותו.

07/01/05 alumni items
ויליאם אדולף בוגרו, נערה מתגוננת מפני ארוס (1880)

לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, פירושו לקחת סיכון. כמו שכתב איימן סיכסק: "זהירות היא אויבתה הגדולה ביותר של האהבה". לאהוב פירושו להתמסר, למסור עצמך, בידי האהוב או האהובה, יותר ויותר בכל יום, ובלי שום ביטחון בנוגע לתוצאות. אהבה דורשת מאתנו להיות חשופים לחלוטין, וזה, במהותו, דבר מסוכן. המשוואה פשוטה: אם איננו פגיעים, אין אהבה. אקרמן כתבה: "אנחנו מציידים מישהו בסכינים שלהביהם הושחזו זה עתה; מתפשטים ערומים; ואז מזמינים אותו לעמוד קרוב ככל הניתן. מה יכול להיות מעורר אימה יותר?".

אהבה פורחת בעירום הדדי. אך כל השלה של פריט ביגוד, כל חשיפה של עוד טפח ממי שאנו – מגדילה את החרדה מפני אבחת הסכין. היא לא תאהב אותי. או: אני לא אוהב אותה. ההזמנה של אחר להתפשט בפנינו מביאה עמה גם אחריות לשלומו, וחשש – מפגיעה, כמו גם מהיפגעות. ככל שחשופים יותר, האבחה אישית יותר, כואבת יותר. הפחד מכאב זה מביא רבים לחיות חיים שלמים עוטים סמרטוטים. הפחד קטֵן, גם האהבה.

אולם הפחד העמוק יותר הוא אולי לא מפני חיתוך, אלא דווקא מפני תסריט אחר. אתם מסירים בגד אחר בגד, עד שהערמה מכסה את הסכין. הקשר מתמיד חודשים ואף שנים, אתם חולקים את חייכם, מביאים יחד לעולם מעשים טובים, אולי גם ילדים. אבל עם חלוף הזמן מתברר שאף שחום וחיבה ישנם בשפע, הגעתם למבוי סתום ששום מאמץ לא פותח. גרם המדרגות של הזוג שאתם מוביל גבוה, אך לא לרקיע. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה". לטפס יחד, מדרגה אחר מדרגה, שנה אחר שנה, לתת את החיים, פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספכם, כל רכושכם, כל החסכונות, הפנסיה, הכל, והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו משמעותי הרבה יותר מכסף.

אצל רבים הימור דומה כבר נלקח, ונכשל. הרִקמה הרגישה ביותר שלהם, הלב, כבר מצולקת, אם כי אינם זוכרים מתי בדיוק קרה הדבר, וכיצד. פילופוביה (כן, יש מונח כזה) קיימת בעיקר אצל אנשים בוגרים שנפגעו בעבר מאהבה. והפגיעות שקשה במיוחד להשתחרר מהן, כך מעידים, שלא במפתיע, מחקרים פסיכולוגיים, הן אלה שנחוו בסיפור האהבה הראשון, שלעתים נשאר הראשי, עד אחרית הימים. מי שלמד בילדותו לקשר קשר קרוב עם פגיעה ואכזבה, יחוש באופן לא-מודע בבגרותו פחד מכניסה לקשר קרוב ומשמעותי. הוא יעדיף להישאר במים רדודים – אולי אי-אפשר לראות שם את האלמוגים הכי יפים, אבל גם סכנת הטביעה נמוכה מאוד.

פחד לאהוב נעוץ אפוא במקרים רבים בדפוסי קשרים שהופנמו בגיל צעיר. אך נדירותה של אהבת אמת עמוקה ומאריכת ימים מעלה תהייה: הרי רוב האנשים מדווחים על ילדות טובה בסך הכל, בהחלט לא 'טראומתית'. לא כיבו עליהם סיגריות, לא שכחו אותם במכונית סגורה, דאגו לכל מחסורם. הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן כתב כי הצורך הגדול ביותר של הילד הוא להשיג ביטחון מלא בשני דברים: בכך שהוריו באמת ובתמים אוהבים אותו כאדם ובכך שהוריו באמת ובתמים מקבלים את אהבתו. תסכול של צורך זה, ציין פיירברן, "הוא הטראומה הגדולה ביותר שילד עלול לחוות". הרוב המוחלט של ההורים אכן אוהב את ילדיו, אך זוהי בדרך כלל אהבה של "הילד שלי" ולא אהבה של "אדם" בפני עצמו. וכי כיצד יוכלו לאהוב 'באמת ובתמים' אדם זר, שלא בחרו, שצעיר מהם בכמה עשרות שנים, אם את עצמם ואת בן זוגם אין הם מצליחים לאהוב כך, מפחדים לאהוב כך?

אם לא נאהבנו כילדים באמת ובתמים, בלי תנאים, נבין מכך שאנחנו לא מספיקים. שאהבה כרוכה בוויתור על משהו יקר לנו מאוד, שהיא דורשת שנהפוך להיות אחרים ממי שאנו. בבגרות עשויה הבנה זו להתבטא בפחד לאו דווקא מפגיעה או מאכזבה, אלא מאובדן חופש, מאובדן 'עצמיות'. הפחד הזה גדול כל-כך, שהוא עשוי להכתיב את כל בחירות האהבה בחיינו. כמובן, אהבה אמיתית רק מעצימה את העצמי, ואת החופש. כפי שכתב שלמה גרוניך: "אתך אני יודע, שרק אתך אני חופשי … שרק אתך אני עצמי". אבל אפילו הדובר בשיר הבין זאת רק "אחרי שנסעת".

גם ברמה הביולוגית אהבה ופחד שזורים זה בזה. ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בנסיבות דומות בעתיד. מסתמן אפוא שמהות פעולתו של ההורמון היא חיזוק הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) ובין אם שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה). הדבר מסביר בדרכו ההורמונלית את הפחד שמעוררת האהבה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות מופרש ההורמון במידה מוגברת – ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. ומי משמעותית יותר מסיטואציה של אהבה? *

אהבה ופחד, אהבה ופחד, כמו סוס וכרכרה באים ביחד; כך אומַר לך בני – אין אחד בלי השני. או בקיצור, בארמית: דחילו ורחימו. יראה ואהבה. צמד חמד. בשלבים הראשונים של הקשר, לבטח בתקופת החיזור, היראה כמעט תמיד שולטת ללא עוררין, השוט בידה. התחושות הפיזיות שחווה המאוהב מקבילות לצמרמורת המזוויעה-מתוקה שמעורר סרט אימה מוצלח. כך אומר המלך לאחות, במחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין:

את מעיקה עלי, מפחידה אותי,
זרה לי, מאיימת, לא מובנת,
מצמררת, פנייך מעבירים בי
חלחלה, קור, רצון להסתתר
מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ
מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות
במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מלים…
אני אוהב אותך.

אולם אפילו אחרי שנים טובות של זוגיות, הצמד המוזר הזה, אהבה ופחד, ימשיך ללכת יחד, שהרי זה לזה נועדו. חיוני ללמוד לשלוט בפחד, להעביר את המושכות לידיה של ידידתו – אחרת יביא פעם אחר פעם לבחירה בבני זוג שמידת ההתאמה עמם מוגבלת, או שיכלֶּה את המשאבים הנפשיים שמוטב היה להפנותם להעמקת ההיכרות בקשר עם פוטנציאל לאהבה רבת עצמה. אולם להעלים את הפחד לחלוטין כנראה שאי-אפשר. גם אהבה יציבה, שלווה, עמוקה, מאריכת ימים, מערבת פחד, במעין מינון הומאופטי. או כמו פלפל חריף – שכמות גדולה ממנו יכולה לגרום להשתנקות והקאה, אבל קמצוץ ממנו הופך את התבשיל לטעים הרבה יותר. מה שאינו מפחיד אותנו כלל הוא רק מה שכבר ידוע לגמרי, מוכר לנו על בוריו. אהבה היא תמיד מעבר לנו, היא מפגש עם אדם אחר, סובייקט בפני עצמו, שלעולם לא יוכל להיות ידוע לחלוטין, שתמיד מתפתח ומשתנה. היא אמורה לקחת אף אותנו למקומות חדשים, לגלגל אותנו לגרסה אחרת, טובה יותר, של עצמנו, מדי יום ביומו. אם אין בלב פירור פחד לפני מפגש, שיחה או מעשה אהבה עם בן הזוג, משמע שום דבר חדש ומפתיע לא יכול לקרות שם. ואז, מה הטעם?

* אגב, פירוש הדבר הוא שאנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב בעצמה אך גם יהיו פגיעים במיוחד.

פורסם באלכסון, 22.2.2017.

מאריכת ימים

Mature love - Lotte Meijer.jpg
Photo: Lotte Meijer

אחד ממאפייני האהבה בימינו הוא חלופיותה. אנשים נשבעים בשמה, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה מצאו באדם עמו ביקשו לחלוק כל ימיהם. אהבה בריאה, אההבה, נבדלת מאהבות אלה באריכות ימיה.

הפילוסוף אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. "ניתן לומר שאהבה היא הרפתקה עקשנית" (tenacious adventure), כתב. הצד ההרפתקני חיוני, אבל כך גם הצורך בעיקשות והתמדה. להתייאש במכשול הגדול הראשון, בחוסר ההסכמה הרציני הראשון, אינו אלא עיוות של האהבה. "אהבה אמיתית היא כזו שגוברת לאורך זמן רב, לעתים בכאב, על המכשולים שמציבים הזמן, המרחב והעולם".

התגברות כזו היא האתגר הגדול שבפני זוגות רבים, הנאבקים נואשות במי שנדמית כאויבת הגדולה ביותר של האהבה רבת השנים – השחיקה. אולם אהבה למעשה אינה יכולה להישחק, רק אנחנו. הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל הסביר שהחרדה הגדולה ביותר שלנו היא מפני אבדן האהבה. והלא זו תמיד אפשרות קיימת – אין שום ביטוח שאהובנו לא יפסיק לאהוב אותנו. דבר זה מציב אותנו בעמדה פגיעה מאוד והפתרון של רבים הוא הקטנת וצמצום בן הזוג. ככל שאנחנו נמצאים יותר זמן ביחד, כך גדלות התלות והפגיעוּת, ועמן גם החרדה והצורך לצמצם את בן הזוג – כדי להרגיש בטוחים. אם מישהו נערץ ונאהב עד מאוד יעזוב אותנו, נרגיש איום ונורא, הסבל הנפשי יהיה עצום. לעומת זאת, אם אישה משעממת ושתלטנית או גבר אפתי ומרוחק יעזבו – נתמודד עם הדבר בקלות יחסית.

מיטשל מציע היפוך גאוני: השחיקה היא הפנטזיה, האהבה העזה היא המציאות. שחיקה היא עמדה נפשית מתגוננת שהופכת את בן הזוג למוכר וצפוי, מכניסה אותו לתוך תבנית ידועה. זו פנטזיה, כי אף סובייקט אנושי אינו יכול להיות מוכר וצפוי. גם לא אנחנו. המפגש האוהב המקורי, לעומת זאת, הוא האמת, שכן בו ראינו את בן הזוג כפי שהוא. אם נצליח לשמור על בן הזוג כיצור שלם, מסתורי, מסקרן, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, שאהבתו אלינו לעולם אינה מובטחת, שאנו תלויים בו אף שלא נדע אם יאהב אותנו גם מחר – כלומר, כאדם שבו התאהבנו, לא תהיה שום שחיקה (עמליה רוזנבלום כתבה על זה יפה).

ועוד משהו. אריכות ימים אינה נמדדת רק בהצטברות השנים. כפי שדרש רבי נחמן מברסלב, זוהי גם חוויה קיומית של התארכות כל יום ביומו מתוך נוכחות מלאה בזמן. שתי ההתארכויות אינן נבדלות. באהבה גדולה, הימים הופכים ארוכים ועשירים מתוך נוכחות עמוקה ומלאה, וכאשר הימים הם כאלה, אין שום שחיקה, והם הולכים ומצטברים, ברצף מתוק ומתמשך של שנים, ככל שמותיר הגורל.

* * *

מתנה של אההבה.jpg


ולקראת חג האהבה – עשו משהו אקטיבי למלחמה בשחיקה, או למציאת אהבה שתוכל להיבנות לאורך ימים. הזמינו ספר של אהבה, לאהוביכם או לעצמכם. אפשר בחנויות הספרים או באתר ההוצאה (
עכשיו בהנחה גדולה).