חיבור החיבורים (על הנשיקה)

Kiss - Nathan Walker.jpg
Photo: Nathan Walker

בכל הקשור בביטוייה הפיזיים של האהבה, בחברה שלנו נוטים להתמקד באברי המין. אבל הדבר הסקסי יותר, האוהב יותר, המרגש יותר ומרתק יותר, הוא לא חיבור פין ופות, אלא פה ופה. אם את רוצה לדעת אם הוא באמת אוהב אותך – זה בנשיקה שלו.

שלמה המלך ידע זאת. את שיר השירים שלו, אותו קוראים בפסח, הוא פתח בשלוש המילים הללו: "ישקני מנשיקות פיהו". וזה לא שהמלך חשש לתאר איברים מוצנעים יותר. על הפסוק הזה דרשו כך: "שאין אהבה של דבקות רוח ברוח אלא נשיקה, ונשיקה היא בפה, שהוא מבוע הרוח ומוצאה, וכשמנשקים זה לזה מתדבקות הרוחות אלו באלו והיו לאחת, ואז אהבה אחת".

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשף פיה, מעוות בשיתוק מחריד. כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר.

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשקה. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.

מודעות פרסומת

אהבות (10)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות

rising - Austin Ban
צילום: אוסטין באן

1

"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר." (אוה קילפי)

2

ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).

יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.

3

אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.

4

כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.

5

"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)

6

אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.

לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.

7

בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.

מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
לא טהורות
וממחשבות
לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.

השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!

(התרגום שלי, המקור כאן)

חופשית

אהבה כובלת, נהוג לחשוב. קשר, כשמו, הוא משהו שקושר. "חופשי זה לגמרי לבד", כתב יעקב גלעד.

אבל אולי יש גם אהבה אחרת. אהבה שמוציאה לחופשי, ולא מגבילה או סוגרת. אהבה שהיא חירות. המיתוס העברי המכונן הוא של יציאת מצרים, של שחרור משעבוד ויציאה לחירות. למה מצרים? בשמה של המדינה מרומזת צרוּת, צרוּת אופקים, צרוּת תפיסה. מצרים היא מדינה רחבת-ידיים, אבל כמעט כל אוכלוסייתה מרוכזת ברצועה צרה מאוד ומפותלת סביב הנילוס. זו מדינה של צמצום, הצרה. המקום של השעבוד הוא אפוא מקום של הצטמצמות, היצרות. הנילוס שבכל אדם הוא הוא עצמו, הוא תפיסת האני שלו. סביב ה'אני' הזה אנו מבלים כמעט את כל חיינו – רוב מאמצינו, תקוותינו, פחדינו מאכלסים את הרצועה הצרה הצמודה ל'אני' זה. זהו השעבוד. שעבוד לעצמנו, למה שאנחנו רוצים. זהו מקור הסבל. החכם הבודהיסטי בן המאה ה-8 שנטידווה כתב:

כל האושר שבעולם מגיע מהמחשבה על איךְ לעשות אחרים מאושרים
וכל הסבל והאומללות שבעולם, מגיעים מהמחשבה על איךְ לעשות את עצמי מאושר.

או במילים אחרות: כל האושר שבעולם מגיע מאהבה, וכל הסבל והאומללות שבעולם מגיעים מהיעדרה. החירות היא בהתייחסות לאחר, השעבוד בהתמקדות בעצמי. היציאה לחירות היא יציאה מצינוק האנוכיות בו אנו מתבוססים כל ימינו, צינוק חומרי-חומרני של חומר ולבנים, של "בצלים ושומים". רק יציאה מצינוק זה, היפתחות לאחר, אהבת אמת, היא חירות. חופשי זה לגמרי ביחד. כמו שכתב שלמה גרוניך: "רק אתך אני חופשי".