המוכשרים לאהבה

Picou, Henri Pierre - Romeo and Juliet
"רומיאו ויוליה", אנרי-פייר פיקו

אהבה נמצאת בכל מקום, בשירים בספרים בסרטונים, נראה שהיא מה שכולם רוצים ומחפשים. אבל כל המהומה הזו אינה אלא כסות למצב העניינים האמיתי. לפחות שליש מהזוגות היציבים והחזקים בימינו, כלומר של כאלה שהתחייבו לחיות חייהם יחד, יחליטו כעבור כמה שנים להיפרד. גם מתוך שני השלישים הנותרים נראה שאצל לא מעטים מה שמותיר את הקשר על כנו אינה אהבה גדולה אלא שיקולים כלכליים, פחד מבדידות, הרגלים שבשגרה. הפער שבין הרצון העז שמביעים כה רבים, ובין העובדה שבפועל רק מעטים מצליחים לחיות חיי אהבה טובים, ממושכים, מתפתחים עם בן זוג שמצא חן בעיניהם מספיק כדי לכרוך חייהם בחייו – הוא כנראה הסוגיה המטרידה והחשובה ביותר בחקר האהבה בימינו.

חוסה אורטגה אי גאסט, אולי גדול הכותבים על אהבה בעת החדשה, הדגיש: "אם מבקשים להבין היטב את תופעת האהבה, הכרחי, קודם כל, להשתחרר מן התפיסה המקובלת הרואה בה רגש נפוץ, שהכול או כמעט הכול מסוגלים לו". וכי מדוע שהמצב יהיה שונה? הפילוסוף הבריטי בן זמננו סיימון מיי כתב: "מעטים מסוגלים להצטיין באהבה, כפי שמעטים מסוגלים להצטיין כמהנדסים, או מוזיקאים או שחקני גולף או טייקונים או פוליטיקאים או גננים או סופרים". נראה שאהבה היא בין הכישרונות הנדירים ביותר. אך כמו עם כל כישרון אחר, לא מדובר רק במתת גורל, במשהו שישנו או אינו. יש חשיבות רבה גם למאמץ שמוכנים להשקיע בפיתוחו.

לכישרון לאהבה כמה היבטים. היבט אחד הוא היכולת לתת לאהוב או לאהובה "את כל כולך", כדברי מיי. זוהי יכולת נדירה, אבל לא מספיק להיות מסוגלים להתמסר. יש גם לדעת לבחור היטב למי לתת את כל כולנו. היבט נוסף הוא אפוא היכולת לזהות את המעטים שיאפשרו לנו לאהוב ולהיות נאהבים, עד הסוף.

נראה שישנם שני סוגי מפגש, שני אפיקי אהבה. האחד מקורו בהימשכות, שקשה להסבירה אך קל להרגישה. לנוכח אנשים מסוימים אנו יכולים לחוש לפתע התרגשות עזה, רצון שוקק לשהות במחיצתם, תחושה של בית, שייכות, דיוק, תחושה שעם אדם זה אנו ממוקמים, שלמים, נכונים. מסורות רבות ניסו לאורך ההיסטוריה להסביר הימשכות, או התמגנטות מסתורית זו, תוך שימוש במטפורות כמו "נשמות תאומות" או מיתוסים כמו זה היווני על בני האדם כפולי הראשים ומתומני הגפיים שנחצו לשניים על-ידי האלים. התמגנטות זו אינה מינית במהותה – זוהי הימשכות לישותו של האחר, רצון נטול פשר אך חסר פשרות להיות במחיצתה. באפיק השני אנו אוהבים, מעריכים ומכבדים אדם בשל תכונותיו, פעולותיו, אופיו ואף יופיו. עם-זאת אותה התמגנטות נעדרת. בעוד שהאפיק הראשון הוא בינארי למדי, או שישנו או שלא, הרי שהשני מתקיים על רצף. שני המסלולים יכולים להיות עצמאיים לגמרי זה מזה, אך במקרה האידיאלי הם משתלבים, אצל שני המעורבים.

בחירה רומנטית מוטעית נובעת אפוא מהסתמכות על 'אפיק' אחד בלבד. השגיאה מן הסוג הראשון היא במקרים בהם אנו מסתמכים רק על אותה הימשכות ישותית, אף שאינה מלווה בהערכה מלאה – מצב המצביע על כך שאותה הימשכות מסתורית יכולה להטעותנו. זוהי שגיאה שמשקפת את הבלבול הנפוץ בין אהבת אמת והתאהבות. השגיאות מן הסוג השני נובעות מהסתפקות בתחושות כבוד, הערכה, משיכה כדי לייסד עליהן קשר, למרות שאותה התמגנטות ישותית חסרה. אנחנו מעריכים את האדם, נהנים מחושניותו, מתרגשים לשמע תוכניותיו ורעיונותיו, שגשוגו והצלחתו חשובים לנו מאוד. בקשר אין כל מחסור באמפתיה הדדית. אלה מערכות-יחסים עדינות ונעימות, ממושכות וטובות, אלא שגם כאן יש בלבול – הפעם בין אהבת אמת ובין חיבה. ההתמסרות המלאה לבן-הזוג, הכניעה המוחלטת בפניו, שהן מרכיבים הכרחיים במה שאי גאסט מכנה "האהבה הצרופה", חסרים. ביחסי חיבה שהם נטולי היכנעות "כל אחד מבני הזוג פולט מתוכו קרינות עדינות של כבוד, נדיבות ותודעת-שותפות", אבל עושה זאת תוך שהוא "חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת".

ההתמזגות היא אולי הנקודה המוקשה ביותר, והמכריעה, בכל הנוגע לאהבה הצרופה. נדרש כאן איזון עדין מאוד בין שכחת עצמי ופיתוח עצמי. ניתן לומר שבצורת הכזב הראשונה של אהבה – ההתאהבות הסוערת והדרמטית, יש חוסר איזון לכיוון של אובדן עצמי, התמוססות במקום התמסרות, בעוד שבצורה השנייה, החיבה השקטה והיציבה, הכף נוטה יתר על המידה לצד של שמירה על העצמי, יש אֶחַָדִיוּת במקום התאחדות.

כדי להשיג את האיזון המדויק, הנדיר, יש לעבור תהליך פנימי, לפתח את ההיבט השלישי, הבסיסי, של כישרון האהבה – להפוך להיות כל מה שאנו יכולים להיות. שהרי אם לא נהיה מי שאנו במלאות, איך ניתן את כל כולנו? אם לא נדע לעומקי עומקים מי אנו – כיצד נוכל לזהות מי מתאים לנו, למי להתמסר, עם מי להתאחד? במכתבו השביעי למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כתב ריינר מריה רילקה: "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם". להיות עולם נדמה כפסגת הישגי בן האנוש, ואהבה מדרבנת לשם. כל חיינו אנו קוראים, כותבים, נוסעים, לומדים, מתמודדים, רואים, שומעים, טועמים, משקיעים את מירב מאמצינו ומשאבינו בעצם בעצמנו, בהעשרת והרחבת נפשנו, בניסיון, שבדרך כלל אינו מודע, להכשיר עצמנו, להיות עולם. ועדיין, להיות עולם זה הרבה מאוד, אך לא הכל. שכן מטרת האהבה היא תמיד, ורק, "להיות עולם בפני עצמנו למען אדם אחר".

(פורסם לראשונה ב"אלכסון", בעריכת יורם מלצר)

מודעות פרסומת

גם אהבה טעונה לימוד

אהבות רבות יש בעולם, נבדלות זו מזו במושאיהן, בעוצמתן. "לאסקימוסים יש חמישים ושניים שמות לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות מספר דומה של שמות לאהבה". אבל יש לנו רק שם אחד. זהו אחד הבלבולים הגדולים של השפה.

בין שלל ביטויי האהבה, יש אחד נשגב, נשאף על-ידי כל. זוהי "אהבת האמת" (או "אההבה"). רוב האהבות אינן שלמות. הן מהולות גם ברגשות אחרים, בקנאה, בטינה, בשנאה. אהבה שלמה, מלאה, טוטלית, היא יקרת המציאות. אנשים צעירים, כתב ריינר מריה רילקה, מבולבלים ותועים באהבתם, בורחים לאחת מהקונבנציות הרבות שהחברה הציבה כמו מקלטים ציבוריים על הדרך הזו, המסוכנת מכל. "מכיוון שהחברה העדיפה להתייחס לחיי-האהבה כאל שעשוע, היא גם סיפקה להם צורה קלה, זולה, בטוחה, כמו ששעשועים-ציבוריים הנם".

אין כמעט אדם שחשב על אהבה ולא הגיע למסקנה דומה: אהבת אמת אינה דבר נפוץ. הרבה יותר פשוט להסתפק בשעשועים. אריך פרום כתב: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית, ושאת מקומה תפסו כמה צורות של פסבדו-אהבה שלאמיתו של דבר אינן אלא צורות שונות של התפוררות האהבה". והפילוסוף הבריטי סיימון מיי הבחין: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה".

כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל לאהוב, כך נדמה, היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אבל אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים. ניטשה הקביל את הדבר למוזיקה. הרי כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. הוא כתב: "תחילה חייב אתה בכלל ללמוד לשמוע צורה ומנגינה, שאזנך תייחד אותה מכלל הקולות, תתחום אותה ותבודד בבחינת יחידה חיה לעצמה; לאחר מכן נדרשים המאמץ והרצון הטוב לשאת אותה, למרות זרותה, יש ללמוד לנהוג באורך-רוח לגבי מבטה ומבעה, ובטוב-לב לגבי המוזר שבה: – ולבסוף מגיע הרגע, בו אנו כבר מורגלים בה, ומצפים לה, בו נרגיש, כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה; מעתה היא מטילה ללא הרפיה את אוכפה ואת קסמה עלינו, ולא תאמר די עד שניהפך למאהביה הכנועים והנלהבים, שאינם מבקשים עוד מן העולם דבר טוב ממנה, ושוב ושוב אותה בלבד. – אך לא רק במוזיקה זו דרכנו: ממש כך למדנו לאהוב את כל הדברים, האהובים עלינו היום. בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר: – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. גם מי שאוהב את עצמו, על זו הדרך למד לאהוב: כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד".