תגלית מפתיעה בחקר המוח מאירה מחדש את פוטנציאל האהבה שטמון בנו

מחקר מרעיש מאוניברסיטת קיימברידג' שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Cell טוען כי זיהה סוג חדש של תאי עצב. 'נוירוני הסימולציה', כפי שכונו על-ידי החוקרים שגילו אותם, הם נוירונים שבאופן ספונטני מדמים תהליכי קבלת החלטות אצל זולת. הנוירונים מייצרים בתוך האורגניזם התופס את מצב תודעתו של האחר הנתפס, וכך מאפשרים לנבא את כוונותיו.

המחקר נעשה על קופי מקוק, שהחוקרים מדדו אצלם פעילות של נוירונים בודדים. הקופים ישבו בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע. על המסך הוקרנו תמונות שונות, שבחירה בכל אחת מהן הובילה לקבלת פרס (מיץ פירות) בהסתברות שונה. קוף אחד ביצע את הבחירות, והשני רק התבונן. באופן מפתיע, החוקרים מצאו שאצל הקוף המתבונן ביצעו תאי עצב באמיגדלה פעילות של חישוב וקבלת החלטות. תאי עצב אלה השוו את ההסתברויות השונות לפרס העומדות בפני הפרטנר לפי התמונות המוצגות לו, ולאחר מכן אותתו על הבחירה שצפו שיבצע. הנקודה החשובה היא שדפוסי פעילות עצבית אלה התרחשו באופן ספונטני, לפני שהפרטנר אכן ביצע בחירה ובלי שנדרשה מהקוף הצופה כל החלטה שהיא.

בעקבות גילוי הנוירונים מן הזן החדש, העלו החוקרים השערה כי תפקוד לקוי שלהם מגביל את יכולת החשיבה החברתית ועשוי להסביר קשיים בסיטואציות חברתיות, בין היתר כפי שקורה על הרצף האוטיסטי. תפקוד יתר של הנוירונים, לעומת זאת, יכול להוביל לעיסוק מופרז במחשבותיהם של אחרים, דבר שעשוי להיות בעל תפקיד בהתפתחות הפרעת חרדה חברתית.

אך מעבר לחשיבות הקלינית האפשרית של הגילוי, נוירוני הסימולציה יכולים להיות עוד שלב בסולם שהוא אולי החשוב מכולם – זה שבאמצעותו ניתן לנו להגיע אל מעבר לעצמנו.

כל מה שאנו חווים, כל התחושות, כל הרגשות, כל המחשבות – נחווים על ידינו. האדם נולד, חי ומת כשהוא כלוא בתוך בֵּיצַת עצמו. הסובייקטיביות שלנו היא כל עולמנו, אך היא גם זו שחוסמת את כל מה שמחוצה לה. ביצת העצמי היא הקשה מכולן.

הסדק הראשון שזיהה חקר המוח בקליפה שנדמתה לפילוסופים ולפסיכולוגים בלתי חדירה היה עם גילויים של נוירוני המראה (גם כן במחקר על קופי מקוק). אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו.

לאורך השנים גילו נוירוביולוגים כי הקשר האינטר-סובייקטיבי אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שהחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע; אך אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף[1].

נוירוני המראה הציגו אפוא תמיכה מדעית לאפשרותה של אמפתיה מהותית, ולא רק פסבדו-אמפתיה סובייקטיבית – כלומר לאפשרות לצאת מגבולות עצמנו ולהזדהות עם אחר. נוירוני הסימולציה מרחיבים עוד את אזור המגע עם מה שאינו אנו. לא רק שביכולתנו לדמות כאילו אנו פועלים את פעולות האחר, וכאילו אנו חשים את תחושותיו, מהמחקר החדש עולה כי אנו יכולים גם לדמות שאנו חושבים את מחשבותיו ומקבלים את החלטותיו.

לחוקרי מוח נטייה להפריז בהערכת משמעות ממצאיהם, וגם לממצאים הראשוניים של המחקר מקיימברידג' יש להתייחס בזהירות. עם זאת, ייתכן שבעתיד הם יסייעו, ולו במעט, בהבנת אחת התופעות המהותיות לאנושיות (ולא רק לה, מסתבר). החוקר הראשי במחקר החדש, פביאן גראבנהרסט, אמר שנוירוני הסימולציה עשויים להיות הבסיס לאחת היכולות הקוגניטיביות הגבוהות ביותר – יצירת 'תיאוריה של התודעה' (Theory of Mind), כלומר יחוס מצבים נפשיים כמו אמונות, תשוקות, רגשות וכוונות לנו ולאחרים, והבנה שלאחרים יש מצבים נפשיים כאלה, השונים משלנו. תיאוריה של התודעה היא שמאפשרת לנו להבין כי ישנם אנשים אחרים, לא כפִּיונים או כסטטיסטים בעולמנו, אלא כישויות שלמות, בדיוק כמונו.

האדם נולד כפוטנציאל, והחיים הם ההזמנה לממשו. הגוף הוא המרחב לכך. מוחנו מחווט כך שיש באפשרותנו להכיר, במלוא מובן המילה, בקיומם של אחרים, אולם לעשות זאת בפועל אינו דבר של מה בכך. זו אולי הגדולה שבמשימות. כפי שכתבה אייריס מרדוק, "אהבה אינה אלא ההבנה הקשה עד מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי".

[1] התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים – אדם הסובל כאבי פנטום באיבר שנקטע יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

תצלום: פרננדו פאס, unsplash.com; המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון"

התגלית המעניינת ביותר של חקר המוח מסבירה אולי את סוד כוחה של הפורנוגרפיה, ולא רק אותו

יש משהו לא מובן בהרגלי הצפייה שלנו. ברשימת עשר התוכניות עם הרייטינג הגבוה ביותר בתולדות המדידה בארץ מופיעים שני משדרים של ריאליטי אוכל ושלושה של תחרויות ספורט. לצד אלה – דרמות בינאישיות ותחרויות שירה. סיפורים אנושיים ושירים אנחנו צורכים בצורה פסיבית מזה אלפי שנים, אבל אוכל וספורט הם דברים שניתן היה לשער שצריכה מתווכת שלהם תהיה עקרה ולא אטרקטיבית. מה הטעם באוכל שאי אפשר לטעום? במשחק שלא משחקים? גורמים חברתיים, כמו הזדהות עם קבוצת ספורט או סקרנות לגבי תהליכים של שיפוט והדחה מסבירים חלק מהתופעה, אבל נראה שהם לא מקיפים את כל הגורמים להצלחה הפנומנלית של משדרים אלה דווקא.

התעלומה גדֵלה כשחושבים על מלכת הרייטינג האמיתית, זו שאף נילסן לא ימדוד. אתם יודעים במי מדובר. צפייה מהצד באדם בועט בכדור או קוצץ בצל היא אולי פעילות מעט משעממת, אבל אם ניקלע לסיטואציה בה נראה זוג זר משתגל על-ידנו נחוש כנראה רתיעה ואולי אף דחייה. ובכל זאת, מאות מיליוני אנשים עושים בדיוק את זה, מדי יום.

אחד הממצאים המעניינים ביותר של חקר המוח הוא גילויים של נוירוני המראה. אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע. אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף. התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים. אדם הסובל כאבי פנטום ביד שנקטעה יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

הקשר בין אנשים אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר, גילו נוירוביולוגים. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה באדם אחר עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. נוירוני המראה יכולים אפוא להסביר אמפתיה, את היכולת להזדהות עם אחר ולצאת מגבולות הסובייקט, גבולות שנראו תמיד לפילוסופים בלתי חדירים.

הנוירונים האלה התפתחו בסביבה שונה מאוד מזו בה אנו חיים. לפני מאה אלף שנה הפעולות והתחושות שאדם יכול היה לראות, לחוות ולחקות באמצעות נוירוני המראה שלו היו דומות מאוד למה שהוא ממילא עשה וחש ביומיום. הטכנולוגיה שינתה מאוד את המצב. כמעט בכל סרט מצולמים אנשים העושים פעולות שרובנו לעולם לא נוכל לבצע, ובכל מהדורת חדשות, תוכנית ריאליטי או שידור של משחק כדורגל אנו נחשפים למגוון אדיר של תחושות ורגשות רבי עוצמה. כל חשיפה כזו מפעילה מיד את נוירוני המראה שלנו.

מכאן נובע אולי סוד כוחה של הפורנוגרפיה, שהיא מהתופעות הבולטות והאוניברסליות ביותר של ימינו. הפורנוגרפיה מספקת אפשרות זמינה לעוררות מינית ולעונג החריף של האוננות, אבל זה לא כל הסיפור. כאשר גבר צופה באחר שוכב עם אישה בתנוחה אקזוטית, מבחינת מוחו הוא לא פסיבי, הוא ממש שם, מבצע את האקט (וכך גם בנוגע לצופות, שהן כשליש מכלל צרכני הפורנו). מחקר שערך הרולד מוראס ופורסם בכתב העת המדעי NeuroImage מצא אכן כי בעת צפייה בסרטונים ארוטיים ישנה אקטיבציה של אזור pars opercularis במוח, המקושר לפעילות של נוירוני מראה. אם מבחינה אבולוציונית נועדנו בסך הכל להעביר את הגנים הלאה, עבור נוירוני המראה צפייה בפורנו היא הפעילות ההישרדותית המוצלחת ביותר.

המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון".