ארבע הערות על מתת האהבה

Photo by Everton Vila on Unsplash.jpg
Photo: Everton Vila (Unsplash)

1 המשאלה. האהבה היא המשאלה לתת משהו, לא לקבל. היא האמנות לייצר משהו בעזרת הכישורים של האחר. לשם כך זקוקים לכבוד ולחיבה מצדו של האחר. את אלה אפשר תמיד להשיג. המשאלה המוגזמת להיות נאהב אין לה כמעט דבר עם אהבה אמיתית. (ברטולד ברכט)

2 המתנה. המתנה הגדולה ביותר, המתנה היחידה שניתן לתת לאחר, היא לעזור לו להפוך להיות מי שהוא; לעזור לו להיות עצמו ולהיות עצמאי, אולם בלי ליצור תלות ובלי ליצור תחושת חוב (כלומר, בלי שאותו אדם ידע שבזכות אהבתך הוא הפך להיות עצמו). (קירקגור)

ובכל זאת, כאשר המשאלה משותפת לשניים, כאשר הנתינה היא הדדית, לא כתנאי, דרישה או הטלת חוב, אלא פשוט כי כך הוא הדבר, בטבעיות גמורה, האהבה הופכת אההבה.

3 היפעה וההוד. רק אם כל אחד משני אנשים מתכוון, עם שהוא מתכוון לאחר, גם לנעלה ביותר שנועד לו לחברו, ומסייע לקיומה של תעודה זו, בלי להשתוקק להטיל על חברו משהו מדרך ההתגשמות של עצמו – רק אז מתגלמים בפועל ובממש היפעה וההוד הדינאמיים של היצור האנושי. (מרטין בובר)

4 הסיבה. בסופו של דבר, יש רק סיבה אחת לאהבה. אותה סיבה היא: 'כי אנו מביאים לידי מימוש את הטוב ביותר שבכל אחד מאתנו'. (רוברט סולומון)

מודעות פרסומת

בין אל ואדם

Simmler-Deotyma
יוזף זימלר, 1855, דיוטימה

מה זו אהבה? נדמה כי השאלה מעסיקה אנשים מאז ומעולם. אך בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לנו להתרבות. מדענים מוצאים מתאמים בין פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי הפעילות הנוירונלית היא היא ה'אהבה'. כך הצטמצמה האהבה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו נשגב.

מדענים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. כך פועל המדע. אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, לא ניתן להצמיד להם מספרים. לפי הטענה הפוזיטיביסטית, המציאות מוגבלת למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר רק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים. אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו. הפיזיקה המודרנית מאשרת את קביעתו.

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב כי ישנם "שני מיני עולמות": ישנו העולם המוסדר של החושים והמדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות יש בידינו לחוות את העולם הממשי. סיטואציות אלה לעולם אינן של ניסוי אמפירי אלא מתקיימות רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה".

את הזיקה הזו, אפשר להבין כדרך אחרת לומר "אהבה". תשובה אפשרית לשאלה הגדולה, "מהי אהבה?" היא אפוא – דרך להתחבר לממשי. הראשונה אולי שהציעה את התשובה הזו היתה אישה חכמה, שחיה ביוון בסביבות שנת 440 לפנה"ס – הכוהנת דיוטימה ממנטיאה, שהיתה מורתו של סוקרטס בענייני אהבה. היוונים האנישו את האהבה, קראו לה "ארוס". אך מהו ארוס? דיוטימה הסבירה לתלמידהּ: "[ארוס הוא] בין בן-תמותה לבן-אלמוות … דימון גדול" (תרגום: יוסף ג. ליבס). סוקרטס שאל מהו אותו 'דימון', מה תפקידו, והכוהנת ענתה: "לפרש ולהעביר לאלים את שניתן להם בידי בני-האדם, ולבני האדם – את שניתן להם בידי האלים … ובהיותו באמצע בין אלה ואלה, הריהו משלים את העולם, וכך נמצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו. ודרך המין הדימוני הזה עוברת גם הנבואה".

Diotima-de-Mantinea.jpg
דיוטימה

האלוהי, כלומר מה שמעבר לחומר, מצוי במהותו במישור שמחוץ לתפיסתנו וליכולת הכרתנו. אבל יש אפשרות של תקשורת, יש משהו שבתווך, בין העולם המוחלט והנצחי של האל, ובין העולם היחסי והמשתנה שלנו – אותם מתווכים הם הדימונים. דרכם "נעשה כל מעשה התחברות ושיחה של אלים עם אנשים". דיוטימה הוסיפה כי אדם החכם בנושאים אלה, היינו הנביא, נקרא "איש דימוני". אין טעם בכל חוכמה מסוג אחר – "מי שחכם בעניין אחר, בכל אמנות ומלאכה, אינו אלא פועל סתם".

לפי דיוטימה ישנם כמה סוגי דימונים, כלומר ערוצי תיווך בין האדם לאלוהות – ואחד מהם הוא ארוס, אהבה. אין פלא שהכמיהה לה מלהטת בלבבות של כה רבים – היא דרכנו להתעלות מעל לקיום הארצי, ולגעת במה שמעבר.

דייט כפול

שחר קדרון פרסם במוסף גלריה של עיתון הארץ ראיון איתי בשני המשכים.

כאן החלק הראשון – בו ניסינו להגדיר אהבה ודיברנו על החשיבות הגדולה של ההדדיות בקשר ולמה לפעמים אנשים מתחברים דווקא עם מי שלא יכולה להיות איתו הדדיות כזו.

כאן החלק השני – בו סיפרתי לשחר קצת על עצמי ואהבתי ודיברנו על הקונספט של הנשמה התאומה ומה לעשות כשמבינים שבן-הזוג אינו כזה.

אם הלינקים קטועים, אפשר לקרוא גם כאן:

הארץ, שחר קדרון, 11.10.155

הארץ, שחר קדרון, 18.10.15

אמיתית

מהי אהבה? תשובות אינספור ניתנו לשאלה. משוררים ואוהבים רואים בה את הדבר הנעלה ביותר, תכלית החיים. כימאים מסבירים אותה כביטוי של הפרשת הורמונים. חוקרי מוח מצמצמים אותה לתפקודים נוירולוגיים. סוציולוגים רואים בה תוצר של תרבות. פסיכולוגים מפרשים אותה כשִחזוּר נרקיסיסטי של חוויות ינקות.

אולי צריך לנסח את השאלה אחרת. לא "מהי אהבה?", אלא "האם ישנה אהבה?". בעידן המדעי בו אנו חיים, רבים נוטים לענות שלא. אין. יש הורמונים, יש קונבנציות, אבל אהבה, כדבר, ככוח טבע חיצוני לנו, כמובן שלא.

בבלוג (ובספר שהבלוג מלווה אותו), אטען אחרת: יש אהבה. אהבה שלמה וטוטלית, אהבת אמת (שאני קורא לה "אההבה"), האהבה שהנפש כמהה לה ממעמקיה – קיימת. לאורך ההיסטוריה, אוהבים ואוהבות גדולים ידעו זאת, חשו זאת. ג'ון ויוקו הם כנראה שניים. הוא כתב שיר נפלא, מלא שמחה, שיר אהבה לאהבה.

אפשר לשמוע את לנון מרגיע: "אין מה לפחד, זו אהבה אמיתית" (No need to be afraid, it’s real love). אבל אפשר גם להבין אותו כאומר משהו רדיקלי בהרבה: "אין מה לפחד, אהבה היא אמיתית". No need to be afraid, it’s Real – Love. אם אהבה באות גדולה, אהבת אמת, אההבה, אכן קיימת – באמת שאין מה לפחד. ממה יש לדאוג – שהיא לא תרצה, שהוא לא יתקשר? אם אהבה ישנה – בסופו של דבר תימצא האחת הנכונה, והיא בהכרח תרצה, יימצא האחד המיוחד, והוא גם יתקשר. כי היא קיימת, אמיתית.

קירקגור כתב: "האמן באהבה! זהו הדבר הראשון והאחרון שיש לומר על אהבה, אם אתה רוצה לדעת מהי אהבה".