לשעוט לאהבה, בצעדים גדולים, בלי חישובים

מארי אוליבר, בלי ספק המשוררת החיה האהובה ביותר בארה"ב, וגם על "דברי אהבה", היא היום בת 83. תרגמתי שלושה משיריה המאוחרים. לשנה טובה, שתשעט אל האהבה

אכן חשבתי, ראוי שנתקדם באטיות
אכן חשבתי, ראוי שנתקדם באטיות.

זה עניין נכבד. זה מצריך מחשבה
מעמיקה ממש. עלינו לפסוע
בצעדים מחושבים קטנים.

אבל, נבורך, נמנענו מכך.

 

לא מי שאומר
לא מי שאומר, "אני מתכוון להיות

זהיר ונבון בענייני אהבה",
שאומר, "אני מתכוון לבחור לאט",
אלא רק אותם אוהבים שלא בחרו כלל
אלא נבחרו
בידי משהו עלום ורב עָצְמָה ולא נשלט
ויפהפה ויתכן אפילו
בלתי נאות –
רק אלה שיודעים על מה אני מדברת
בדיבור הזה על אהבה.

 

איך אני אוהבת אותך?
איך אני אוהבת אותך?

הו, כך וכך.
הו, בשמחה. אולי
אורשה להרחיב על ידי

המחשה? בצורה
זו, וכן
בזו וגם

      לא עוד מילים עתה

Image result for mary oliver

(המקורות כאן)

מודעות פרסומת

אהבות (14)

ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

כוחה
"כבר בעבר, יותר מפעם אחת, חש אנטוניו בעליל בכוחה של האהבה, המסוגלת, בתבונה וסבלנות אין-קץ, דרך סדרות מסחררות של אירועים שלמראית-עין, לְאַחוֹת מחדש מקצה העולם ועד קצהו, שני חוטים דקיקים ביותר שהלכו לאיבוד בהמולת החיים".

(דינו בוצאטי)

הצדקתה
יש אנשים שבתוך תוכם שואלים – למה לאהוב? מה יצא לי מזה? התשובה פשוטה: יש לאהוב לשם האהבה. כפי שחיים ראויים הם אלה בהם אנו עובדים למען חדוות העבודה, לומדים למען ההתפתחות לשמה, יוצרים למען הביטוי וההתעלות שבמעשה, כך האהבה הראויה היא זו שנאהבת למען השמחה שבה עצמה. אם לא נעשה את הדברים לשמם, אזי תמיד נבקש פיצוי כלשהו – בעבודה נדרוש שכר גבוה יותר; בתחום הידע נדרוש תארים ותעודות; ביצירה נדרוש הכרה; באהבה נדרוש ביטחון. אך יש להבין כי העבודה, הלימוד, היצירה, ובמיוחד האהבה – הם הם הפיצוי.

ליאו בוסקאליה כתב כי על האדם האוהב לומר לעצמו לעתים קרובות: "אני אוהב משום שאני מוכרח, משום שאני רוצה בכך. אני אוהב למעני, לא למען האחרים. אני אוהב בגלל השמחה שהדבר מעניק לי – ורק באקראי, בגלל השמחה שהדבר מעניק לאחרים. אם הם יתנו לי חיזוקים, יהיה טוב. אם לא יתנו. יהיה טוב. משום שאני רוצה לאהוב".

אי הבנתה

The world is sick for a surprisingly modest-sounding reason: we don’t understand love – and yet we are rather convinced that we do.
(The Book of Life)

מאפיינה
"כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר".

(ארסמוס מרוטרדם)

הרפתקנותה
חיינו מתנהלים לרוב בקצב קבוע ומוכר. אירוע רודף אירוע, באופן נעים אולי, אולם בלי התרחשויות רבות שהן מרעישות או אינטנסיביות. וכך אנו שוקעים באופן טבעי לתוך שגרה סקרנית ומחויכת, מגבשים תפיסת חיים אשר מצפה כי יום המחר ידמה ליום זה וליום האתמול. נדמה כי יש רק אירוע אחד בחיים אשר באמת מפליא את האדם ומטלטל אותו מתוך דעותיו המוכרות. רוברט לואיס סטיבנסון כתב עליו:

"כאשר לבסוף נופלים המְעַטִּים מעל עיניו, מוצא את עצמו האדם בתנאים כה שונים מאלה שהורגל בהם, שהדבר מלווה בתחושה שהיא מטבע הבהלה. צריך הוא להתמודד עם רגשות עזים השולטים בו במקום עם ההעדפות הקלות שבהן העביר ימיו עד כה; והוא מזהה יכולות לכאב ולהנאה שעד כה אפילו לא חשד בקיומן. התאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית האחת של חיינו, הדבר היחיד בעולמנו הנדוש והרציונלי עליו אנו מתפתים לחשוב שחורג הוא מן הטבעי. התוצאה היא בלי שום פרופורציה לסיבה. שני בני-אדם, לעתים אף אחד מהם לא חביב או יפה תואר במיוחד, נפגשים, מדברים קצת, ומביטים זה בעיניו של זה. דבר דומה כבר התרחש לא אחת אצל כל אחד מהם, בלי שום תוצאה מרשימה. אבל הפעם הכול שונה. הם נופלים מיד לתוך אותו מצב בו אדם אחר הופך להיות המהות והמוקד של הבריאה האלוהית כולה; מצב בו האהבה לחיים עצמם מתורגמת למשאלה להישאר באותו עולם שבו מצוי יצור כה יקר ונחשק".

ראשוניותה
"כל דור מתחיל מן ההתחלה, החובה המוטלת על דור אחד איננה שונה מזאת שהיתה מוטלת על קודמו. …היסוד המניע ומפעם את לבותיהם של בני-האדם הוא הלהט, התשוקה … כך שום דור איננו לומד מקודמו לאהוב, שום דור איננו מתחיל ממקום אחר, אלא מן ההתחלה … ואם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח".

(סרן קירקגור)

דרכה
איך אני אוהבת אותך?
איך אני אוהבת אותך?

הו, כך וכך.
הו, בשמחה. אולי
אורשה להרחיב על ידי

המחשה? בצורה
זו, וכן
בזו וגם

      לא עוד מילים עתה

(מארי אוליבר / התרגום שלי)

Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy
Felix Vallotton, Intimacy Couple in Interior (1898)

ט"ו באב שמח

ידי-האור הגדולות

אתמול, בשעה 14:38, התחיל באופן רשמי הקיץ. האור היה הרב ביותר, השמש בשיאה. אז לכבוד בוקר הקיץ הראשון – שיר אהבה לשמש (שיר שתלוי אצלי בשירותים, ומקדם את פני מדי בוקר):

 

למה אני מתעוררת מוקדם / מארי אוליבר

שלום, שמש בפניי.

שלום, את שעושה את הבוקר

ופורשׂת אותו מעל השדות,

ולתוך הפנים של הצבעונים

ומקורות החסידה המהנהנים,

ולתוך חלונותיהם של, אפילו,

האומללים והרגזנים –

 

המטיפה הכי טובה שאי פעם היתה

כוכב יקר, שפשוט יצא לו

להיות במקום בו אתה נמצא ביקום,

לשמור עלינו מחשכת-עולם,

להקל עלינו במגע חם,

להחזיק אותנו בידי-האור הגדולות –

בוקר טוב, בוקר טוב, בוקר טוב.

 

הביטי, כעת, איך אני פותחת את היום,

בשמחה, בחביבות.

 

(המקור כאן; הרבה יותר מוצלח כמובן מהתרגום שלי)

 

ועוד שיר-שמש יפה ועדין, שיהיה גם ניגון: