כשניטשה אהב

זו אולי השאלה החשובה מכולן: כיצד ראוי לו לאדם לחיות? מה משמעותי בחיים? את אחת התשובות המעניינות לקושייה הקיומית הציג פרידריך ניטשה ככתב חידה בשני "שירי המחול" המופיעים בחלק השני ובסוף החלק השלישי של "כה אמר זרתוסטרא".

השירים מתארים מערכת יחסים פוליאמורית בין זרתוסטרא ושתי נשים, ובכך נוגעים במתח הגדול, זה שבין קיומו הגופני של האדם ובין קיומו כ'יש חושב'. למאהבת הראשונה, זהובת התלתלים, קרא ניטשה בגרמנית Leben, כלומר, בפשטות, חיים (ישראל אלדד תרגם את שמה ל"חיוּת", אילנה המרמן ל"נשמת החיים"). זרתוסטרא מכיר בכך כי ביסודו של עניין הוא אוהב את חיים בלבד, אולם לא די לו בה, והוא לוקח מאהבת נוספת – חוכמה. גם זו חביבה עליו מאוד, אולי מפני שמזכירה היא לו את חיים. לשתיהן, הוא מציין, אותן עיניים ואותו הצחוק, וגם אותה "חכת זהב קצרצרה" – איתה, ניתן לשער, הן שולות אותו ממי המדמנה של קיום תפל.

פעם, כשחיים שאלה על יריבתה, ענה לה זרתוסטרא: "צמא אני לה ולא אשבע, אציץ בה מבעד לצעיפים, ארדוף אחריה מבעד לרשתות. היפה היא? איך אדע?". כששמעה זאת חיים, צחקה צחוק מרושע ועצמה את עיניה. "תגיד לי, על מי אתה מדבר?", עקצה את זרתוסטרא, "עלי, לא?".

גם חוכמה מצדה אינה רואה בעין יפה את התפרפרויותיו של מאהבהּ. "אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך משבח אתה את חיים!", היא אומרת לו בעלבון וזעם.

בשיר השני נראה כי מתהדק הקשר בין זרתוסטרא וחיים. הוא מציץ בעיניה ולבו "נדם מעוצמת התענוג". היא מצדה מודה שהיא מקנאה נורא בצָרָתָהּ. אך אז היא מוסיפה אמירה מפתיעה: "אם תברח ממך חוכמתך ביום מן הימים, אויה! כי אז תברח ממך גם אהבתי". חיים אומרת כי יודעת היא שזרתוסטרא אינו נאמן לה והוא מודה שבקרוב אכן יעזבנה. אך אז לחש דבר מה על אוזנה והיא אמרה לו בתדהמה: "את זאת אתה י ו ד ע, זרתוסטרא? איש אינו יודע זאת". השניים הביטו זה בזו ובאחו הירוק שלפניהם, ובכו. "אותה שעה", העיד זרתוסטרא, "יקרו לי החיים מכל חוכמתי".

מה לחש זרתוסטרא? מה הבין באותה שעה יקרה? על שאלה זו ניסו לענות לאורך השנים עשרות מלומדים.

דיוניסוס ואפולו

זרתוסטרא נקרע בין חיים לחוכמה, או בניסוח אחר, בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפוליני שבו. זהו אולי הקונפליקט המהותי ביותר שבפני האדם. האם עליו פשוט להיות, לחיות, לחגוג את גופו וחושיו, את רצונותיו ואיוויו, את הטבע, ובכך למצות את האנושיות, או שמא מוטב לו, כפי שסבר אריסטו למשל, למשול ברוחו, לשקוע במחשבה המתעמקת עוד ועוד לתוך עצמה, וכך לנסות להאיר את המצולות העמוקות של הנפש, של היקום, של האל? האפשרות הראשונה מוגבלת, שהרי הגוף אך ארעי הוא, בכל רגע יכול להשיגנו המוות; השנייה בלתי אפשרית, שכן ידיעה שלמה לעולם חומקת מהשגתנו, רק מבעד לצעיפים נוכל להציץ בה.

כשחיים דוברת אליו, שם באחו הירוק, מתרגש זרתוסטרא במלוא נשמתו. אולם כשהשמש שוקעת, המחול תם, "והנערות הלכו להן", הוא שוקע בעצבות, עצבותם של בני החלוף. "וכי מה?", הוא שואל את עצמו, "העוד חי אתה זרתוסטרא? מדוע? למה? ובכוח מה? ולשם מה? ולאן? ואיך? האם אין זו איוולת להמשיך לחיות?".

חיים וחוכמה, אך גם מוות. אלו גבולות גזרת האדם. 35 שנים אחרי שחולל ניטשה את הכביר בספריו, השתית זיגמונד פרויד ב"מעבר לעקרון העונג" את תורת הנפש שלו על הדואליות של דחפי החיים והמוות, ארוס ותנאטוס. ידועה פחות העובדה שפרויד הציג דחף (Trieb) נוסף, פרומתאי אפשר לומר, אותו תיאר במונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תשוקה לוהטת לידע (תפיסה זו, אגב, זכתה לפני חודשים מספר לתמיכה ממחקר מעניין, שמצא כי מערכת התגמול מבוססת הדופמין שבמוח מגיבה למידע חדש כפי שהיא מגיבה למזון או לסמים; המחקר פורסם בכתב העת המדעי PNAS).

כמו במקרים רבים אחרים, גם רעיון זה של פרויד התבסס על התבוננות עצמית. באישיותו שלו הוא זיהה את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם. "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור", כתב פרויד על גיבורו, אותו תיאר כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם".

ב"מעבר לעקרון העונג" כתב פרויד שיצר החיים, הארוס, מתאמץ תמיד "לכלול את האורגני בתוך חטיבות גדלות והולכות" (תרגום: חיים איזק), כלומר מנסה לקשור דברים, לאחד אותם, ביחידות משוכללות יותר ויותר. גם את הדחף להבין את חידות היקום ניתן להבין כמבטא תשוקה לאחדות, לשלמות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שתקשור פרטי ידע רבים ככל הניתן, על האדם, העולם, הבריאה. "רציתי לדעת הכל", כתבה יונה וולך, "להיות אדם שלם". שאיפה זו קשורה לארוס, אך אינה זהה לו, העירה הפסיכואנליטיקאית רחל בלאס. לא זו בלבד שאינה רק סובלימציה של דחף החיים ושל האנרגיה הליבידינלית המניעה אותו, היא יכולה אף להיות קודמת לאלה. את התשוקה של דה וינצ'י תיאר פרויד כַּ"ניצוץ האלוהי שהנו, במישרין או בעקיפין, הכוח המניע, il primo motore, שמאחורי כל פעילות אנושית".

נחזור לזרתוסטרא. לרגע נדמה כי נטה יותר לחיים מאשר לחוכמה. הרי בסוף השיר השני אמר במפורש כי החיים יקרו לו מחוכמתו והשירים הם הלוא "שירי מחול", שירים של גוף, של תנועה. עם זאת, הוא גם הדגיש את הקִרבה הרבה בין מאהבותיו: אותו מבט, אותה בת-שחוק, אותה חכה. ובסיום התקף הקנאה שלה אמרה חיים עצמה כי אם תיטוש את זרתוסטרא חוכמתו, תברח גם אהבתה.

בלי חוכמה, אי-אפשר להיות בקשר עמוק עם החיים. וביסוד התשוקה לחוכמה טמונה אהבת חיים גדולה, שחיפוש החוכמה מוכיח אותה, מלבה אותה, מאפשר אותה. דה וינצ'י ציין: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה".

ניטשה ראה בטרגדיה היוונית את צורת האמנות הגבוהה ביותר, שכן הצליחה למזג את הדיוניסי והאפולוני. דומה כי בשיר המחול השני, שיש הרואים בו את רגע השיא של יצירתו כולה, הציע פתרון נעלה עוד יותר, שכן אינו טרגי: בסופו של דבר, בעומק, יש, פשוט, אהבה. לא אהבת חיים אל מול אהבת חוכמה, אלא אהבת אהבה. זרתוסטרא אמר: "אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". או במילים אחרות, אנחנו אוהבים את החיים, ואת חקרם, לא משום שאנחנו רגילים לחיות, ולא משום שבכוחנו לחשוב, אלא מפני שטבענו לאהוב. אולי כה לחש זרתוסטרא.

– – –

המאמר פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

על התשוקה לידע

merchant from isfahan flying

רציתי לדעת הכל, להיות אדם שלם.
(יונה וולך)

 

לדעת הכל. כמה זה "הכל"? הסופר והארכיטקט בקמינסטר פולר היה הראשון לתאר את תהליך הכפלת הידע האנושי. הוא טען שעד ראשית המאה ה-20 הידע האנושי הכפיל את עצמו בערך כל מאה שנה. עד סוף מלחמת העולם השנייה הוא הכפיל עצמו תוך 25 שנה. על פי האתר industrytap היום הידע האנושי מכפיל עצמו מדי 13 חודשים. תארו לעצמכם: מאז אוקטובר 2014 ועד היום יצרה האנושות כמות ידע השקולה לכל מה שנכתב, צולם או הוסרט מראשית ההיסטוריה ועד סוף ספטמבר 2014.

המצב מורכב. מצד אחד, נראה שתועפות הידע הופכות את המשימה "לדעת הכל" לבלתי אפשרית. כמות הספרים, הסרטים, השירים או המאמרים ה"חשובים" שאדם משכיל היה צריך להכיר לפני 50 שנה הייתה גדולה מאוד, אך נשלטת. היום נדמה שאין סיכוי. מצד שני, משמעות הכפלת הידע המהירה היא שאנחנו יודעים הרבה יותר. כלומר, האפשרות באמת "לדעת הכל", ליצור תמונה שלמה של המציאות, הופכת ברת השגה מיום ליום. הידע בימינו אינו רק מרובה, אלא גם זמין ונגיש בצורה חסרת תקדים היסטורי. אז המכור לידע עושה מנוי לעוד בלוג מדעי, שומע עוד הרצאה ב-TED, קורא עוד כתבה ב"אלכסון", מזמין ברשת עוד ספר, ועוד אחד, ועוד.

זוהי תשוקה לכל דבר. בגרמנית היא מתוארת באמצעות המונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תאווה או תשוקה לוהטת לידע. היא לא נולדה עם האינטרנט. זיגמונד פרויד הבחין בה לפני כמאה שנה ואף הגדיר אותה כדחף (Trieb) לכל דבר. גם באישיותו שלו הוא מצא את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה פרויד עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם (מלבד משה רבנו וחיבור זנוח על וודרו וילסון). פרויד תיאר שם את דה וינצ'י כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם". ועוד כתב עליו: "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור".

אפשר כמובן לראות בדחף זה תוצר של סובלימציה של הדחף המיני. הפסיכואנליטיקאית פרופ' רחל בלאס, במאמר שכתבה על התשוקה לידע, ציינה כי בכל מקרה ניתן לטעון כי מדובר ברצון ארוטי כלפי המציאות. היא השתמשה במושג "ארוטי" במובן של יצר החיים, ארוס, המנוגד ליצר המוות, תנאטוס. יצר חיים זה, כתב פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", מכוון ל"שילוב של חומרים אורגניים ליחידות גדולות יותר". אם יצר המוות מחפש תמיד עונג, כלומר שואף למצב הומאוסטטי נטול מתח, הרי שיצר החיים מבקש תמיד לקשור יחד דברים, לאחד אותם.

התשוקה להבין את חידות המציאות ניתנת אפוא להבנה כמבטאת שאיפה לאחדות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שקושרת פרטי ידע שונים על האדם, העולם, הבריאה – "תיאוריה של הכל". שאיפה זו קשורה לדחף המיני, הליבידו, אך אינה זהה לו. ארוס הוא המקור הרחב והאוניברסלי יותר של פעילות אנושית מאחדת, כתבה בלאס. נראה שאליו, ולא לליבידו, התכוון פרויד כשתיאר את התשוקה של דה וינצ'י כַּ"ניצוץ האלוהי … שמאחורי כל פעילות אנושית".

הביטוי האמיתי של ארוס לפי פרויד, כתבה בלאס, הוא במצב של אחדות שמקושרת למשהו נפרד מהעצמי. דה וינצ'י, כמו גם פרויד, וכך כנראה כל אדם תאב-ידע, עומדים מלאי פליאה מול המציאות – שנמצאת מעבר להם.

ואולי כך בכל סוג של קשר. דה וינצ'י קבע: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה". והרופא והאלכימאי השוויצרי פאראצלסוס כתב: "מי שאינו יודע דבר – אינו אוהב דבר". כדי להיות מסוגלים לאהוב כראוי, עלינו לדעת היטב את מושא אהבתנו. וכדי לאהוב בשלמות, אנו זקוקים לדעת בשלמות. לשם כך אנו זקוקים לתשוקה לדעת עליו, או עליה – הכל.

(המאמר פורסם לראשונה באלכסון)