למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

8 ציטוטים על אהבה ונצח

1

אדם אינו יכול להפסיק להיות אוהב; אם אדם אוהב באמת, הוא ממשיך לאהוב. אם הוא מפסיק להיות אוהב, משמע מעולם לא אהב ממילא. (קירקגור)

2

זמן מחצית החיים של אהבה הוא 'לעולמים'. (ג'ונו דיאס)

3

אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה … [אך] איכותה הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות … זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית. (חוסה אורטגה אי גאסט)

4

אהבה היא סימנו של הנצחי: היא מביסה כל תפיסה של זמן: מוחקת כל זיכרון של ראשית וכל פחד מאחרית. (מאדאם דה סטאל)

5

כאשר דייג תופס דג ברשתו והוא מבקש לשמור אותו בחיים, מה עליו לעשות? הוא חייב מיד לשים אותו במים. ומדוע? מכיוון שמים הם היסוד [האלמנט] של הדג, וכל דבר חי חייב להישמר ביסוד שלו. ומה בדבר אהבה? היסוד של האהבה הוא אין-סופיות, בלתי-נדלות, העדר-גבוליות. אם תבקש לשמור את אהבתך, עליך לדאוג שתישאר באלמנט שלה. אחרת תצנח ותמות – לא כעבור זמן, אלא מיד. (קירקגור)

6

אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה. (טולסטוי)

7

באופן בסיסי, זוהי האהבה: הצהרה של נצחיות שיש לממש בצורה הטובה ביותר שניתן בתוך הזמן: הנצח מתגלם בתוך הזמן. (אלן באדיו)

8

מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה, ורק זה הינו אהבה, שלעולם אינו הופך משהו אחר. (קירקגור)

 

* * *

רונה צורף הקדישה השבוע את תוכניתה היפה "מעברים" ברדיו הבינתחומי ל"אההבה". אפשר לשמוע כאן.

 

 

אהבה נמצאת בכל מקום, בשירים בספרים בסרטונים, נראה שהיא מה שכולם רוצים ומחפשים. אבל כל המהומה הזו אינה אלא כסות למצב העניינים האמיתי. לפחות שליש מהזוגות היציבים והחזקים בימינו, כלומר של כאלה שהתחייבו לחיות חייהם יחד, יחליטו כעבור כמה שנים להיפרד. גם מתוך שני השלישים הנותרים נראה שאצל לא מעטים מה שמותיר את הקשר על כנו אינה אהבה גדולה אלא שיקולים כלכליים, פחד מבדידות, הרגלים שבשגרה. הפער שבין הרצון העז שמביעים כה רבים, ובין העובדה שבפועל רק מעטים מצליחים לחיות חיי אהבה טובים, ממושכים, מתפתחים עם בן זוג שמצא חן בעיניהם מספיק כדי לכרוך חייהם בחייו – הוא כנראה הסוגיה המטרידה והחשובה ביותר בחקר האהבה בימינו.

חוסה אורטגה אי גאסט, אולי גדול הכותבים על אהבה בעת החדשה, הדגיש: "אם מבקשים להבין היטב את תופעת האהבה, הכרחי, קודם כל, להשתחרר מן התפיסה המקובלת הרואה בה רגש נפוץ, שהכול או כמעט הכול מסוגלים לו". וכי מדוע שהמצב יהיה שונה? הפילוסוף הבריטי בן זמננו סיימון מיי כתב: "מעטים מסוגלים להצטיין באהבה, כפי שמעטים מסוגלים להצטיין כמהנדסים, או מוזיקאים או שחקני גולף או טייקונים או פוליטיקאים או גננים או סופרים". נראה שאהבה היא בין הכישרונות הנדירים ביותר. אך כמו עם כל כישרון אחר, לא מדובר רק במתת גורל, במשהו שישנו או אינו. יש חשיבות רבה גם למאמץ שמוכנים להשקיע בפיתוחו.

לכישרון לאהבה כמה היבטים. היבט אחד הוא היכולת לתת לאהוב או לאהובה "את כל כולך", כדברי מיי. זוהי יכולת נדירה, אבל לא מספיק להיות מסוגלים להתמסר. יש גם לדעת לבחור היטב למי לתת את כל כולנו. היבט נוסף הוא אפוא היכולת לזהות את המעטים שיאפשרו לנו לאהוב ולהיות נאהבים, עד הסוף.

נראה שישנם שני סוגי מפגש, שני אפיקי אהבה. האחד מקורו בהימשכות, שקשה להסבירה אך קל להרגישה. לנוכח אנשים מסוימים אנו יכולים לחוש לפתע התרגשות עזה, רצון שוקק לשהות במחיצתם, תחושה של בית, שייכות, דיוק, תחושה שעם אדם זה אנו ממוקמים, שלמים, נכונים. מסורות רבות ניסו לאורך ההיסטוריה להסביר הימשכות, או התמגנטות מסתורית זו, תוך שימוש במטפורות כמו "נשמות תאומות" או מיתוסים כמו זה היווני על בני האדם כפולי הראשים ומתומני הגפיים שנחצו לשניים על-ידי האלים. התמגנטות זו אינה מינית במהותה – זוהי הימשכות לישותו של האחר, רצון נטול פשר אך חסר פשרות להיות במחיצתה. באפיק השני אנו אוהבים, מעריכים ומכבדים אדם בשל תכונותיו, פעולותיו, אופיו ואף יופיו. עם-זאת אותה התמגנטות נעדרת. בעוד שהאפיק הראשון הוא בינארי למדי, או שישנו או שלא, הרי שהשני מתקיים על רצף. שני המסלולים יכולים להיות עצמאיים לגמרי זה מזה, אך במקרה האידיאלי הם משתלבים, אצל שני המעורבים.

בחירה רומנטית מוטעית נובעת אפוא מהסתמכות על 'אפיק' אחד בלבד. השגיאה מן הסוג הראשון היא במקרים בהם אנו מסתמכים רק על אותה הימשכות ישותית, אף שאינה מלווה בהערכה מלאה – מצב המצביע על כך שאותה הימשכות מסתורית יכולה להטעותנו. זוהי שגיאה שמשקפת את הבלבול הנפוץ בין אהבת אמת והתאהבות. השגיאות מן הסוג השני נובעות מהסתפקות בתחושות כבוד, הערכה, משיכה כדי לייסד עליהן קשר, למרות שאותה התמגנטות ישותית חסרה. אנחנו מעריכים את האדם, נהנים מחושניותו, מתרגשים לשמע תוכניותיו ורעיונותיו, שגשוגו והצלחתו חשובים לנו מאוד. בקשר אין כל מחסור באמפתיה הדדית. אלה מערכות-יחסים עדינות ונעימות, ממושכות וטובות, אלא שגם כאן יש בלבול – הפעם בין אהבת אמת ובין חיבה. ההתמסרות המלאה לבן-הזוג, הכניעה המוחלטת בפניו, שהן מרכיבים הכרחיים במה שאי גאסט מכנה "האהבה הצרופה", חסרים. ביחסי חיבה שהם נטולי היכנעות "כל אחד מבני הזוג פולט מתוכו קרינות עדינות של כבוד, נדיבות ותודעת-שותפות", אבל עושה זאת תוך שהוא "חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת".

ההתמזגות היא אולי הנקודה המוקשה ביותר, והמכריעה, בכל הנוגע לאהבה הצרופה. נדרש כאן איזון עדין מאוד בין שכחת עצמי ופיתוח עצמי. ניתן לומר שבצורת הכזב הראשונה של אהבה – ההתאהבות הסוערת והדרמטית, יש חוסר איזון לכיוון של אובדן עצמי, התמוססות במקום התמסרות, בעוד שבצורה השנייה, החיבה השקטה והיציבה, הכף נוטה יתר על המידה לצד של שמירה על העצמי, יש אֶחַָדִיוּת במקום התאחדות.

כדי להשיג את האיזון המדויק, הנדיר, יש לעבור תהליך פנימי, לפתח את ההיבט השלישי, הבסיסי, של כישרון האהבה – להפוך להיות כל מה שאנו יכולים להיות. שהרי אם לא נהיה מי שאנו במלאות, איך ניתן את כל כולנו? אם לא נדע לעומקי עומקים מי אנו – כיצד נוכל לזהות מי מתאים לנו, למי להתמסר, עם מי להתאחד? במכתבו השביעי למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כתב ריינר מריה רילקה: "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם". להיות עולם נדמה כפסגת הישגי בן האנוש, ואהבה מדרבנת לשם. כל חיינו אנו קוראים, כותבים, נוסעים, לומדים, מתמודדים, רואים, שומעים, טועמים, משקיעים את מירב מאמצינו ומשאבינו בעצם בעצמנו, בהעשרת והרחבת נפשנו, בניסיון, שבדרך כלל אינו מודע, להכשיר עצמנו, להיות עולם. ועדיין, להיות עולם זה הרבה מאוד, אך לא הכל. שכן מטרת האהבה היא תמיד, ורק, "להיות עולם בפני עצמנו למען אדם אחר".

(פורסם לראשונה ב"אלכסון", בעריכת יורם מלצר)

אההבה היא תמיד של שניים. הגוף המתאר אותה הוא ראשון רבים. התשוקה ליצור "אנחנו" עם אדם נוסף אינה תוצר לוואי של אהבה רומנטית, משהו שפשוט קורה כאשר יש אהבה; התשוקה הזו היא מהותית לאהבה, היא חלק מרכזי ממה שהאהבה רוצה לעשות.

קיומו של ה"אנחנו" הזה יכול להיות לעתים מוחשי מאוד. והוא מתקיים גם כאשר נותר רק צד אחד מהשניים. הפילוסוף רוברט נוזיק כתב כי כפי שאדם יכול לעתים להלך ברחוב תוך ניהול דיאלוג פנימי ידידותי עם עצמו, מארח לעצמו לחברה, כך אדם יכול להיות עם אהובת לבו, גם אם אינה נמצאת שם בגופה, "חושב מה היתה אומרת, משוחח איתה, מבחין בדברים כפי שהיא היתה עושה, עבורה, בגלל שהיא אינה שם כדי לראות, אומר לאחרים דברים שהיא היתה אומרת, בגון קולה, נושא עמו את האנחנו במלואו".

זו אחת ההבחנות החשובות ביותר בנוגע לאההבה. חוסה אורטגה אי-גאסט ציין כי "אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה … משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית".

וקירקגור כתב "אדם אינו יכול להפסיק מלהיות אוהב; אם אדם אוהב אהבת אמת, הוא ממשיך להיות כזה. אם אדם פוסק מלהיות אוהב, אזי הוא מעולם לא אהב". וכן כתב:

מהו זה שלעולם אינו משתנה, אף שהכול משתנה? זוהי האהבה, וזו לבדה היא האהבה, זו שלעולם אינה הופכת לשום דבר אחר.

אין שום דבר שאפשר לאהוב יותר מדי
אבל את כל הדברים אפשר לאהוב
בצורה הלא נכונה. (ו. ה. אודן)

טעויות באהבה הן עניין טבעי, במלוא מובן המילה. חוקר הטבע ויליאם ג'ורדן כתב ספרון בשם "גירושים בקרב שחפים". מסתבר שגם השחפים, שנדמה שחיים בזוגיות מונוגמית כל חייהם, סובלים משיעור גירושים גבוה של 25 אחוז. אחד מכל ארבעה זוגות שחפים נכשל ביחסים עד כדי כך שהוא נאלץ להיפרד. הציפורים בזוגות הללו מתקוטטות ונאבקות על מזון, מתווכחות מי יבנה את הקן, מי ישמור על הביצים. אחרי הפרידה שחפים גרושים רבים מוצאים בני-זוג חדשים, וחיים איתם באושר.

טעויות בבחירת בן הזוג הן מהגורמים הכי גדולים לסבל שאנו יוצרים במו ידינו. את הדברים הבאים של אורטגה אי גאסט אני חושב שכדאי ללמד נערות ונערים בתיכון, וחיילות וחיילים, וסטודנטים וסטודנטיות, ובכלל, את כל מי שמועד לפורענויות האהבה:

"בתהליך האהבה חשוב לדייק ולהבחין בין שני שלבים, שהבלבול ביניהם מערפל את הפסיכולוגיה של האהבה מתחילתה ועד סופה. כדי שאישה תתאהב בגבר, או הגבר יתאהב באישה, הכרחי הוא תחילה שהאחד ייתן את דעתו על השני. נתינת-דעת זו אינה אלא ריכוז תשומת הלב בדמות המסוימת, והודות לריכוז זה ניתקת הדמות מהקשרה המיידי ומתעלה מעל למישור הכללי. עדיין אין בשימת-לב רבת חסד זו משום אהבה, אבל היא מצב הקודם לאהבה. בלא נתינת-הדעת תופעת האהבה אינה יכולה להתחולל, אם גם אין הכרח שלאחר השלב המקדמי הזה היא תתחולל. ברור שנתינת-דעת כזאת יוצרת אווירה נוחה כל כך להולדת ההתלהבות, עד שהיא-עצמה זהה בדרך כלל לראשיתה של אהבה. ועם זאת יש חשיבות עליונה להבחנה בין שני הרגעים, שהרי בשניהם שליטים עקרונות שונים לגמרי. לא פעם טעויות בפסיכולוגיה של האהבה נובעות מן הבלבול בין התכונות 'המושכות את תשומת-הלב', ומתוך כך מעלות את הפרט המסוים מעל למישור הכללי, ובין התכונות האחרות, שהן המאהיבות באמת ובתמים את הפרט הזה על משנהו".

ישנם שני שלבים בתהליך האהבה: ראשית, בן הזוג הפוטנציאלי מושך את שימת-הלב; אחר, לעתים, נוצרת אהבה – ששונה משימת-הלב הנלהבת. אך שימת-הלב היא רבת עוצמה, קשה מאוד להשתחרר ממנה, גם אם כך נכון. אולי גם שחפים בוחרים פרטנר על סמך השלב הראשון בלבד.

ירין כץ פרסם בבלוג "קורא בספרים" שאלון ספרותי שערך איתי (אפשר לקרוא את המקור כאן)

מהו הספר האהוב עליך?

אנשים מחפשים את הנפש התאומה שלהם, שאמורה להיות מישהו ספציפי מתוך המיליארדים (אגב, זה לא רעיון ניו-אייג'י, כבר בתלמוד נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני"). יכול להיות שלכל אדם יש גם ספר אחד, שהוא הספר-תאום-הנפש שלו. אבל בכל הנוגע לספרים אני פוליאמורי. במדף האהובים עלי נמצאים אפלטון ("פיידרוס"), לאו טסה ("טאו טה צ'ינג"), צ'ואנג טסה ("קולות האדמה"), רבי נחמן ("סיפורי מעשיות"), רמקרישנה (הגוספל הנפלא שלו), קפקא ("מחברות האוקטבו"), פרויד ("פירוש החלום") ואריך פרום ("בעלנות או מימוש עצמי"). באגף הרומנים, אם לקצר מאוד, אציין שלושה ספרים של ועל אהבה: "דון קישוט", "אדם הראשון" (קאמי) ו"דקלי הפרא" (ואם כבר אז בכלל רוב מה שכתב פוקנר). ואם בכל זאת יצמידו לי מקלדת לרקה וידרשו לבחור אחד, אז מכיוון שהשאלה היא ספר "אהוב", אז בחירת הלב היא "השמיים בתוכי", של אתי הילסום, כלומר אתי.

ספר שנתן לך השראה?

"מסות של אהבה" של חוסה אורטגה אי גאסט. הספר הכי טוב על אהבה שקראתי, וספר שהזכיר לי שגם לכתוב על אהבה, שזה דבר שונה מאוד מלאהוב, הוא דבר בעל ערך. החדות והדיוק והרגישות שלו מעוררי השתאות. קוראים אותו ומשהו בתפיסת האהבה אכן משתנה. ואם תפיסת האהבה משתנה, אז גם האהבה עצמה משתנה בסופו של דבר. אני מעדיף לסמוך על הלב, אבל יש עוצמה גדולה גם לשכל. תראו למשל את התיאור שלו על ההבדל בין אהבה ותשוקה. קוראים אותו ומבינים:

לתשוקה אופי סביל; כאשר אני משתוקק לדבר-מה אני משתוקק, למעשה, לכך שהדבר הזה יבוא אלי. כביכול, אני הוא מרכז-הכובד ואני מייחל שהדברים יימשכו לעבר המרכז הזה וייפלו לתוכו. האהבה, לעומת זאת, היא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר הנחשק יבוא אלי, אני הוא ההולך לעברו ומבקש להיות בתוכו. האדם האוהב יוצא מתוך עצמו; הרי זה הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו.

מה הספר האחרון שקראת?

אני קורא עכשיו, לאט, במנות קצובות, ספר פיראטי שמצאתי ברשת והדפסתי וכרכתי לעצמי של 21 סיפורים קצרים של סלינג'ר שהוא כתב כבחור צעיר לכל מיני כתבי-עת אמריקאים בשנות ה-40 וסירב אחר-כך שיתפרסמו. קשה להאמין מה שהבנאדם הזה גנז. הסיפור שדרכו מצאתי את האוסף נקרא "וינה, וינה" (Wien, Wien). יש שם את אחד ממשפטי האהבה היפים בספרות. הגיבור רואה ממרפסת חדרו בחורה, ומתאהב בה מיד. הוא אומר עליה:

She wasn’t doing a thing that I could see, except standing there leaning on the balcony railing, holding the universe together.

("היא לא עשתה שום דבר שיכולתי להבחין בו, מלבד לעמוד שם, נשענת על מעקה המרפסת, מחזיקה את היקום יחד.")

איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

"מאקס האוולאר" של מולטאטולי. ספר אדיר אדיר אדיר, מרתק, מלא חוכמה, גדוש רעיונות, מצחיק נורא, מקורי מאוד. ולחשוב על זה שהוא נכתב תוך חודש, מתוך דלות איומה, בבית-מרזח. בהולנד מולטאטולי הוא גיבור לאומי, ובצדק. בארץ הספר נעלם, כבר אינו מודפס. הנה קטע יפה ממנו, אחד מרבים:

טעות היא מצדנו לכעוס כל-כך על אדם רע מאוד, כי אפילו הטובים בינינו קרובים כל-כך אל הרוע! אם נגדיר את השלמות בתור נקודת האפס, ואת הרוע בתור מאה מעלות, איזה טעות זו מצידנו – אנחנו שמתנדנדים בין תשעים-ושמונה לתשעים-ותשע! – לקרוא בוז למי שנמצא במאה-ואחת! ואני מאמין שרבים לא מגיעים לדרגה מאה רק בגלל חוסר בתכונות טובות: למשל היעדר אומץ-לב להיות לגמרי מה שהם.

מהו ספר הילדים האהוב עליך?

אני לא קורא הרבה ספרי ילדים. שניים שקראתי יחסית לאחרונה והזכירו לי כמה נהדרים הם יכולים להיות הם "מומו" של מייקל אנדה, שאומר בכל ישותו "זמן הוא חיים, והחיים שוכנים בלב" ו"קמט בזמן" מאת מדליין ל'אנג'ל שם היא כותבת "נשלחנו הנה למטרה כלשהי, ואנחנו יודעים שהכל פועל לטובה עבור אלה שאוהבים את האל, אלה הנקראים לשרת את תכליתו". יש אמירות שאפשר להגיד בספרי ילדים בפשטות ואצל המבוגרים נוטות להסתבך.

מיהו הסופר האהוב עלייך?

פנחס שדה. אם לא היה ישראלי בן תקופתנו אני מתאר לעצמי שהיה לנו קל יותר להכיר בגדולתו. "החיים כמשל" הוא יצירה כבירה. אני קורא עכשיו את היומנים שלו, גם כן לאט לאט, כמה קטעים כל לילה לפני השינה. אני אוהב לסמן בספרים שאני קורא משפטים יפים, וכאן התייאשתי אחרי כמה עמודים. גם רוב מה שהתפרסם בין "החיים" ל"היומנים" טובל בגאונות. "ספר האגסים הצהובים", "נסיעה", "הרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים". ואולי היצירה הגדולה ביותר שלו (אחרי "החיים") היא הראיונות שנתן לאורך השנים – שכדאי מאוד לחפש ברשת – שמוכיחים שהיה בסופו של דבר איש של דיאלוג, באמת מין נביא מודרני.

ספר עיון מומלץ?

שני ספרים שהקריאה בהם שינתה את תפיסת העולם שלי הם "החיים המסתוריים של הצמחים", ו"20 Cases Suggestive of Reincarnation". "החיים המסתוריים" משנה את איך שרואים את הצמחים שמסביבנו, שהם עדים נוכחים תמיד לכל הקיום שלנו. הם חשובים וחושבים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אנחנו מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם, אך זו טעות גדולה. אמנם יצאה נגד הספר לא מעט ביקורת, אבל אחריו התפרסמו עוד ספרים, יותר אמינים, שמציגים בסך הכל גישה דומה.

הספר השני, של איאן סטיבנסון, חוקר בצורה מדעית את אחת השאלות הכי חשובות והכי לא מדוברות של הקיום האנושי – האם משהו מאתנו יכול להיוותר גם אחרי המוות? סטיבנסון חקר סיפורים של ילדים מרחבי העולם שטענו שהם זוכרים גלגולי חיים קודמים והממצאים שלו מדהימים (לעתים נדירות ראוי להשתמש במילה הזו; זה אחד מהם).

עוד שני ספרי עיון נהדרים, שנכתבו על-ידי ישראלים ושכיף לפרגן להם: "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, שאין צורך להרחיב עליו, אבל מוכיח שאיכות לא סותרת הצלחה (ולהפך), ו"פילוסופיית האהבה של קירקגור" שכתבה שרון קרישק, שהוא הספר הכי טוב שקראתי על הפילוסוף הנפלא הזה, שכל מי שמתעניין אפילו קצת באהבה, ובחיים בכלל, כדאי לו להכיר. קרישק מציעה היכרות בתנאים משובחים.

איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

שאלה טריקית. קראתי את "המסות" של מונטיין, שבאמת עשה מהומה, ובסך הכל בצדק, אבל יש בו משהו טרחני בעיני. אפשר לדעתי פחות או יותר להסתפק בקריאת המסה של מונטיין על חברותו, ואני הייתי אומר בלי היסוס, אהבתו, לאטיין דה לה בואטי. הוא כותב: "כל-כך הרבה צירופי מקרים נדרשים לבניית חברות כזו, שזה הרבה מאוד אם המזל יצליח לארגן זאת פעם בשָלוש מאות". החברות הזו היא בעיני אחד מסיפורי האהבה הגדולים בהיסטוריה.

ספר שירה מומלץ?

רבים משירי האהבה של יהודה עמיחי נפלאים בעיני, השירים של צ'סלב מילוש מלווים אותי בבקרים כבר חודשים רבים ולפניהם היו אלה של אוה קילפי. אבל המשורר האחד, התאום, הוא רוּמי. אפשר להתאהב במשורר מוסלמי שנולד לפני יותר מ-900 שנה. אף אחד לא הצליח להגיד את הדברים טוב ממנו:

דרך האהבה אינה
טיעון מעודן.
הדלת שם
היא אבדון.

ציפורים מציירות מעגלי-שמיים אדירים
של חירותן.
כיצד הן לומדות זאת?
הן נופלות, ובנפילתן,
הן מקבלות כנפיים.

(תרגום שלי מהתרגום המעולה לאנגלית של קולמן ברקס)

שבעה הרהורים על אהבה

1

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

(אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

כוכב האהבה. נדמה לכם שראיתם את התמונה הזו כבר אינספור פעמים. אבל לא. זו התמונה הראשונה של צדו המואר של כדור-הארץ שמצולמת מאז שאנשי אפולו 17 צילמו את ה-Blue Marble הידועה ב-7 בדצמבר 1972. כל מה שראיתם מאז הן תמונות המורכבות על ידי מחשב מצילומי לוויין שונים. התמונה שכאן למעלה צולמה ב-6 ביולי על ידי הלוויין DISCVR – Deep Space Climate Observatory. נחמד שהדיווח על הצילום הופיע אתמול, במגזין דיסקאבר. כמה שהיא יפה, אמא אדמה. את הכל, ממש הכל, אנחנו הרי חייבים לה.

ובאחד מאותם צירופי מקרים נהדרים של הקיום, אתמול גם התפרסמה ידיעה על מציאתו של כוכב לכת נוסף בקוסמוס, דומה עד מאוד לזה שאנו חיים עליו. "אנחנו לא לבד?" שאלה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" (תופעה יוצאת דופן בפני עצמה; אפילו ב"הארץ" המדעיסטי הידיעה נדחקה לשוליים). אבל אולי זה לא שאנחנו לא לבד, אלא שהיא.

2

מבצר או כלא? (על יחסי מין). מה בין מין ואהבה? מין אינו אהבה, ואהבה אינה מין. יתכן מין בלי אהבה, תתכן אהבה בלי מין. אבל אין ספק כי המין הוא נדבך מרכזי בתהליך של הקמת המבנה הנשגב של האהבה. ב"אההבה" כתבתי: "מיניות, או יחסי מין, הם חלק בלתי נפרד מהשלד המחזיק את הפיגומים. קורותיהם חזקות ורחבות בהיותן עשויות עונג, התמסרות ואיחוד". יש משהו נפלא ואדיר עוצמה בפשטות של הגוף, במשיכה ובהנאה ההדדית והמשותפת שהוא מספק. אבל כמו כל דבר, גם את זה אנחנו מצליחים לעתים קרובות לסבך. כפי שכתב יהודה עמיחי:

הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה

אַחַר-כָּך הוּא הַמִּבְצָר הַֹשּוֹמֵר עָלֶיהָ

אַחַר-כָּך הוּא הַכֶּלֶא שֶל הַאַהֲבָה.

זוגות מאושרים מצליחים להישאר בשורה השנייה. אבל הדבר דורש מאמץ והתכוונות הדדיים מתמידים.

3

נשימת האהבה. אהבה אינה דבר שמשיגים, שמוצאים, כמין חפץ. היא יצור חי שצריך כל הזמן לטפחו. היא אמנם תמיד נמצאת בתוכנו, רק מחכה שנחשוף אותה לאור, אבל בחווייתנו – היא באה, והולכת. או יותר נכון – אנו באים, והולכים. ב"אההבה" כתבתי: "קשה מאוד לחיות ממש, לחיות במלאות. לפעמים זה כמעט בלתי נסבל. חיים מעין אלה, אפילו ההתכוונות אליהם, מחייבים מאמץ רב. אני מצליח בכך אולי לדקות ספורות ביום. רוב הזמן אני מצוי באשליה, בשכחה, בשקר, בספק, בסתמיות, בניכור, ולא באההבה".

המשוררת רבקה מרים כתבה ברוח דומה: "בתחושת האהבה יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת. יש שהיא נעלמת, ונדמה שהיתה אך ורק תעתוע, ואז במפתיע היא צצה לה שוב, במקום זה או אחר. אם מדובר בהסתר פנים במובן האלוהי, הרי שהאהבה, שאף היא אחת מפני האלוהים, נוטה להסתתר. וכשהיא נעלמת, צפה ועולה שוב הבדידות בכל תפארת נוראותה ומגיחים החימה והאיבה והניכור".

4

לשלם על האהבה. אהבה אם כן לא מוצאים, אלא עושים. נכון, יש למצוא אדם מתאים לעשותה איתו, אבל זהו רק הצעד הראשון בדרך הזו, דרך האהבה. אנשים חושבים שאם מצאו, אז הם עשו את שלהם, ואפשר מעתה לנוח. אין זה כך. סטיבן פולדר כתב: "בעד אהבה צריך לשלם, היא לא סוג של מעדן גורמה שאפשר לקבל בכל רגע שאנחנו רוצים. אנחנו משלמים עבורה בכך שאנו חורשים בהתמדה את שדות היחסים שלנו, כדי שהאהבה תוכל לצמוח. למה אני מתכוון? הכבוד שאנו חשים ומשדרים לאדם האחר, הבנת הצרכים והחיים שלו, הקשיים והכאב שלו, היכולת לשים את עצמנו במקומו – כל אלה הם חלק מטיפוח האהבה".

5

להכיר בקיומו של אחר. אנחנו חיים בתוך עצמנו. אנו פועלים בעולם שבו אינספור דמויות אחרות, אבל נשארים סגורים בתוך כלא תודעתנו וניסיוננו. רק אותם אנו יודעים. אהבה היא אולי המוצא היחיד מצינוק זה. סימון וייל כתבה: "בין בני האדם, אנו מכירים הכרה מלאה רק בקיומם של אלה שאנו אוהבים. האמונה בקיומם של בני-אדם אחרים כשהם לעצמם היא אהבה". ואייריס מרדוק כתבה: "אהבה היא ההכרה המסובכת והקשה-מנשוא שמשהו שאינו אני הוא אמיתי". חוסה אורטגה אי גאסט טען שהכרה כזו היא המאפיין המהותי ביותר של אהבה. לדבריו, "לאהוב משהו פירושו להכיר באורח העמוק ביותר בקיומו, פירושו לסרב להסכים לעולם המתקיים בלי המושא הזה שבו תלוי הכל. האהבה הריהי החייאה מתמדת, יצירה ושימור מכוון של המושא". ההכרה המלאה, הנדירה, בקיומו של אחר היא האהבה, והיא דבר אקטיבי, מתמיד, שמחייה, שנותן חיים – לזולת, אבל גם לנו.

6

באמצעות מה אנו חיים. בספרו What Men Live By כתב טולסטוי כך:

הבנתי כעת שאף שנדמה שבני האדם חיים תוך דאגה לעצמם בלבד, למען האמת זוהי אהבה בלבד שבאמצעותה הם חיים. האדם שאוהב, הוא באלוהים, ואלוהים הוא בו, שכן אלוהים הוא אהבה.

7

ולסיום: שיחה על אהבה. שלשום התארחתי בתוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו ללא הפסקה לשיחה בת 45 דקות על אההבה. ורדה, אישה חכמה מאוד, היתה מקסימה ולבבית. אבל היא לא עשתה לי הנחות ושאלה וחקרה בחדות וחריפות על הקונספט של אההבה. דיברנו על ההבדל בין תשוקה ואהבה, על סוגים שונים של אהבות, על ההדדיות באההבה, על הייאוש שמביא אובדן אהבה, על שחיקת האהבה, על האפשרות לאהוב גם חלקים מעצבנים בבן-הזוג ועל מה שיש לעשות כדי למצוא בן-זוג לאההוב איתו. מוזמנות ומוזמנים להקשיב לשיחה, כאן –tinyurl.com/vardaRJAhava

ראיתי אתמול את "הקול בראש", סרט חכם מאוד. למי שלא שמע עליו – הוא מציג את המתרחש בחייה של ריילי, ילדה בת 11, ובמקביל מתאר את מה שקורה בראשה, שם נמצאות חמש דמויות, המעצבות את תגובותיה להתרחשויות: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס. כשיוצאים מהסרט העולם נראה אחר. כל אחד מחמישה הרגשות שעולה בנו, והם עולים, כל הזמן, מיד משויך לאחת הדמויות – שקיימות כמובן בכל אחד מאתנו. סרט שעושה דבר כזה הוא סרט גדול, בלי קשר לחסרונותיו.

כמובן – בולטת מאוד בהעדרה בין חמישה הרגשות העיקריים אהבה. גם בכך יש חכמה. שכן אהבה אינה בדיוק רגש. ב"אההבה" כתבתי, בהשראת חוסה אורטגה אי גאסט ואריך פרום:

"[בשונה מיתר הרגשות] בהכילה יסודות מרכזיים של חקירה ושל התמסרות, אהבה אינה היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו. אהבה היא חיובו הלוהט של מושא, היא שאיפה פועלת שמטרתה היא חירותו, צמיחתו ושמחתו של מושאה."

כקדימון, כמו תמיד בסרטים של אולפני פיקסאר, מוצג סרט קצר. אני בטוח שלא במקרה, זהו סרט על אהבה. היוצרים כמו רומזים כאן שהיא בבסיס של הכל, לפני ומעבר ליתר הרגשות. שם הסרט הוא "לאבה". נחמד שלא רק באנגלית דומה Lava ל-Love, אלא גם בעברית – לאהבה, וללב. לאבת האהבה הרותחת היא שזורמת בעורקינו, מתחת לפני השטח, מחכה להתפרץ כשנמצא את האהוב/ה

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

פילמון ובאוקיס. אחד מסיפורי האהבה היפים במיתולוגיה היוונית הוא זה של פילמון ובאוקיס.

האלים זאוס והרמס ירדו לארץ מחופשים לבני-תמותה ועברו מבית לבית, כדי לבדוק מי יהיה מוכן לארחם. שני האלים "באלף בתים ביקשו מחסה ומנוח, אלף בתים ננעלו בפניהם". באמת, כל כך הרבה סוגרים לבם בפני האהבה, למה? רק פילמון ובאוקיס הזמינו אותם פנימה. שני האלים העניקו לזוג משאלה, בתמורה לנדיבותם, ומה הם ביקשו? להיות כוהנים במקדש האהבה ולמות יחד. אלה משאלות אוהבי האמת.

2

אהבה וחירות. השבוע חגג הוד קדושתו הדלאי למה יום-הולדת 80. משהו שהוא אמר על אהבה:

3

כוחה של האהבה. אבן חזם האנדלוסי, החכם בן המאה ה-11, תיאר את כוחה של האהבה:

"דע שדין האהבה על הנפשות נחרץ, ושלטונה נמרץ: מצוותה לא תיעבר, איסורה לא יוּתר, ממשלתה לא תימוט ומשמעתה לא תופר. פסק דינה תקף, אין עליו עוררים, ובידה להתיר גם את ההדוק שבקשרים. היא מפוררת כל מוצק, מקעקעת כל איתן, חודרת עמקי לבב וכובשת כל משגב".

וגם כמעט אלף שנה אחרי זמנו של אבן חזם, כוחה במותניה –

It’s strong and it’s sudden
and it’s cruel sometimes
But it might just save your life

 

4

לקרוא את הקושי של עצמך בעיני האחר. רוברט לואיס סטיבנסון ידוע בזכות ספר ההרפתקאות "אי המטמון", אבל הוא כתב גם על ההרפתקה והמטמון הגדולים יותר, אהבה:

"אהבה צריכה לרוץ לפגוש אהבה בזרועות פתוחות. אכן, הסיפור האידיאלי הוא של שני אנשים הפוסעים אל תוך אהבה צעד לצד צעד בתודעה נרגשת, כמו שני ילדים המעזים יחד להיכנס לחדר חשוך. מהרגע הראשון שהם רואים אחד את השני, וחשים צביטה של סקרנות, ואז דרך שלב אחר שלב של שמחה ומבוכה גוברים, הם יכולים לקרוא את הביטוי של הקשיים של עצמם אחד בעיני השני. אין כאן שום צורך בהצהרה לשמה; הרגש נחלק בצורה כה פשוטה, שברגע שהגבר יודע את שמתרחש בלבו, הוא בטוח במה שמתרחש בלבה".

5

ארבעת הקונפליקטים של האהבה. לאהבה גם דרישות, לא פשוטות. הפסיכואנליטיקאית פולי יאנג-אייזנדראת פירטה אותן: שנהפוך לאחראיים לחוויות הסובייקטיביות שלנו ונפסיק להאשים בהן את הזולת; שנוותר על תשוקותינו והפנטזיות שלנו לשליטה מוחלטת ונכבד את האוטונומיה של בן-הזוג; ושנהיה מודעים לקונפליקטים של שליטה-כניעה (dominance-submission), נטישה-היבלעות (abandonment-engulfment), היצמדות-היפרדות (attachment-separation) ותלות-עצמאות (dependence-independence) שלוקחים חלק בכל מערכת-יחסים אוהבת.

6

השפעת הבחירה באהובה. האהבה לא רק דורשת, היא גם מעצבת אותנו, בדרכים וצורות שאיננו תמיד מודעים להם. בחירת מושא אהבה היא אחת החשובות בחיינו, אם לא החשובה ביותר. אורטגה אי גאסט כתב על כך נפלא, כדרכו:

"דומני שאין אנו נותנים את הדעת על ההשפעה העצומה הנודעת לאהבותינו על מהלך-חיינו. ההתעלמות הזאת נובעת אולי מכך שברגיל אנו חושבים רק על ההשפעות השטחיות ביותר, גם אם בעלות המימד הדרמטי יותר – אותם 'מעשי שיגעון' שגבר עושה בגלל אישה, או להפך. ומכיוון שחלקם הגדול של חיינו, ושמא חיינו בכללם, חופשי ממעשי-השיגעון הללו, אנו נוטים להמעיט בממדיה של ההשפעה הזאת. אך האמת היא שהשפעה זו יודעת ללבוש צורה מעודנת ביותר, בייחוד כאשר מדובר בהשפעתה של האישה על הווייתו של גבר. האהבה מאחדת את בני-הזוג באיחוד כה הדוק וכה מקיף, עד שלא נותר עוד המרחק הדרוש לתפיסת התמורה שמחולל כל אחד מבני-הזוג במשנהו".

7

לכל דבר יש תכנית. ולסיום, שיר של וילקו, שהיא הלהקה שאני הכי אוהב בעולם, שתרגמתי.

יתכן שהשמש היום תזרח
הענן מעל ראשי יברח.
אולי לא אפחד כל-כך.
אנסה להבין
לכל דבר יש תָּכנית
בין כך וכך.

יתכן שאת אוהבת
יתכן שלא
יתכן שתאהביני
ואולי אף פעם לא
אולי את רק צריכה קצת זמן לבד.
אנסה להבין
לכל דבר יש תָּכנית
בין כה וכה.
אשאר
נכון
עבורך.

(המקור כאן)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

הסימן העילאי של אהבת אמת."אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות: היא תוסיף להיות קשורה לאוהבהּ. זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית." (חוסה אורטגה אי גאסט)

2

להתעורר מההרגל. אחד מסכנות האהבה היא שתהפוך לעניין שבשגרה. קירקגור השווה אהבה המתעייפת באדישות של היומיום למעיין הבוקע מהסלע ומתפזר בהמשך לנחל הזורם ביגיעה ונקווה בשלוליות של מים עומדים. הוא כתב: "מכל אויבי האהבה הרגל הוא כנראה הערמומי ביותר, והוא ערמומי מספיק כך שלעולם לא ייתן לראותו, שכן מי שרואה את ההרגל ניצל מן ההרגל. הרגל אינו כמו אויבים אחרים שהאדם מזהה ונגדם הוא נאבק כדי להגן על עצמו. המאבק הוא למעשה עם עצמך, כדי להיות מסוגל לראותו".

3

האהבה היא אהבה. "האהבה אינה שפחתה של תאוות הקניין; האהבה היא אהבה; מה היא רוצה? היא רוצה להיות אהבה, היא רוצה רק לאהוב. היא קיימת לשם עצמה, אין לה, באמת, שום מטרה מחוץ לעצמה, היא אינה צריכה לבקש לעצמה שכר ופרס, היא אינה צריכה אלא את עצמה. אפילו אם יש מחוצה לה משהו שהיא כאילו מכוונת אליו, בכל זאת די לה בעצמה" (פנחס שדה)

4

חיבוק של אפר ועפר. מתוך נאום הגנה של ליוּ שיאובו (Liu Xiaobo) במשפט שנערך לו בסין. הנאום הוקרא בטקס בו הוענק לו פרס נובל לשלום, בדצמבר 2010 (הוא ריצה עונש מאסר בכלא הסיני ולכן לא יכול היה להגיע לטקס):

"אם יותר לי לומר כך, החוויה הממוזלת ביותר של עשרים השנים האחרונות היתה האהבה נטולת האנוכיות שקיבלתי מאשתי, ליוּ שיאה. אני משרת את עונשי בכלא מוחשי, בעוד שאת ממתינה בכלא הלא מוחשי של הלב. אהבתך היא אור השמש שמדלג מעל חומות גבוהות וחודר את סורגי הברזל של חלון כלאי, מלטף כל סנטימטר של עורי, מחמם כל תא בגופי, מאפשר לי תמיד לשמור על שלווה, פתיחות ובהירות בלבי, וממלא במשמעות כל דקה מזמני בכלא. אהבתי אלייך, לעומת זאת, כה מלאה בייסורי מצפון וחרטה עד שלעתים אני כושל תחת משקלם. אני אבן דוממת בשממה, הרוח העזה והגשם הסוחף מצליפים בי, אני כה קר שאף אחד לא מעז לגעת בי. אך אהבתי יציבה וחדה, מסוגלת לחדור דרך כל מכשול. גם אם אכּתש לאבקה, אני עדיין אשתמש באפר שלי לחבק אותך."

5

שני מרכיבי האהבה. קשה להגדיר אהבה, היא חומקת מתיאור ומהסבר. ובכל זאת, רבים לאורך ההיסטוריה ניסו. הפילוסוף רוברט נוזיק טען שמה שמשותף לשלל סוגי האהבה – אהבה רומנטית, אהבת הורה לילד, אהבה לחבר וכו' – הוא שתחושת האדם קשורה באופן בלתי ינותק בתחושתו של מי שהוא אוהב. "כשמשהו רע קורה למישהו שאתה אוהב", כתב, "משהו רע קורה גם לך". הפילוסוף הידוע ברטראנד ראסל הרחיב הגדרה זו מעט. לדבריו, "אהבה בשלמותה היא שילוב שלא ניתן להתירו של שני מרכיבים: אושר ורצון-טוב (delight and well-wishing) ". החיבור בין רווחת העצמי ורווחת הזולת, שמשמעו רצון עמוק באושרו של אחר, הוא אולי גורם האושר הגדול ביותר שישנו.

6

 הסיבה העמוקה ביותר. למה מתאהבים דווקא במי שמתאהבים? זו אחת השאלות הקשות ביותר. אולי לא ניתן לענות עליה בשכלנו. ב"אההבה" כתבתי:

"האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, אמר: 'על תאווה אין מקשים קושיות'. למה אלוהים ברא את העולם? ככה. בלי שום סיבה חוץ מזה שהוא רצה, שהתחשק לו. לכן נאמר ש'ככה' היא מילה קדושה, 'כתר כל הכתרים'. אין סיבה עמוקה יותר מ'שום סיבה', תאווה טהורה. המעשים המעטים, מעטים מאוד, בחיינו שאין להם שום סיבה ('סיבה' יכולה להיות חינוך, חוויית חיים, גנטיקה, צורך, פחד) הם ה'ככה'. אההבה למשל".

7

 למצוא אושרי באושרך. הפסיכיאטר והמהפנט מילטון אריקסון תיאר ארבעה סוגי אהבה. יש את האהבה האינפנטילית, "אני אוהב את עצמי". השלב הבא הוא "אני אוהב את מה ששלי בך" – אני אוהב אותך כי אתה האח שלי, ההורה שלי, הכלב שלי. אז ישנה האהבה המתבגרת, "אני אוהב אותך כי אני אוהב איך שאת רוקדת, איך שאת נראית, כמה שאת חכמה". והאהבה הבוגרת שבה "אני רוצה לאהוב אותך כי אני רוצה שתהיי מאושרת בגלל שאני יכול למצוא את אושרי בשלך. ככל שאת מאושרת יותר, כך אני מאושר יותר". זה עובד לשני הכיוונים, העיר אריקסון. כל אחד מבני-הזוג נהנה מהנאתו של השני, גם אם היא נובעת מדברים שלא ממש ברור לו מה מהנה בהם. עוד ציין אריקסון שבקשר מוצלח ניתן למצוא את כל ארבע האהבות, אך האהבה הבוגרת צריכה לתפוס חלק ניכר.

כמו ששר באדלי דרואון בוי בשיר מלא שמחה ונדיבות:

"לכי ועשי את מה שאת צריכה לעשות.

יש לך חלומותייך, לי יש את שלי.

… את יודעת שלא אהיה מאושר עד שתנצחי"