לענות באהבה

עוד כמה מחשבות על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה, מיומנה של אתי הילסום, גיבורה גדולה. Etty Hillesum (19.2.1942) אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר.

(27.2.1942) עוד משהו מאותו הבוקר: ההכרה הברורה שלמרות כל הסבל והעוול שנעשה, אינני יכולה לשנוא. ושכל הדברים האיומים והמזוויעים שקורים אינם איזו סכנה מסתורית שמאיימת מרחוק, מחוצה לנו, אלא שהכול קרוב מאוד לנו, הכול נובע מתוכנו.

(15.9.1942) יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים. אני מחפשת אותך בכל אדם, ולעתים קרובות אני מוצאת.

(22.9.1942) אדם צריך לחיות עם עצמו כאילו הוא חי עִם עַם שלם. ואז הוא לומד להכיר בתוך עצמו את כל התכונות הטובות והרעות של האנושות. ורק אם ילמד לסלוח לעצמו על התכונות הרעות, יוכל לסלוח גם לאחרים. וזאת אולי המשימה הקשה ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו.

(דצמבר 1942) העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית.
אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם, אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שם שכל חלקיקי של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי.

(3.7.1943) המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל.

בסרטון: שלושה פרלודים של מישה הילסום, אחיה של אתי. שניהם נשלחו לפולין ממחנה וסטרבורק, יחד עם הוריהם, ב-7 בספטמבר 1943. אתי מתה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943. גם הוריה ומישה ניספו שם.

מחוץ לסדר

בערב פסח כתבתי על אהבה כדרך להשתחרר מעריצות ההיצמדות לאני, מצינוק האנוכיות. אבל אולי לא מספיק לצאת מצרוּת העצמי כדי להיות חופשי. יש צינוק נוסף.

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם הדעות-הקדומות של ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". הפילוסופית סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ, ההשתייכות להם היא עבודת האלילים האמיתית. תאוות-בצע נובעת מהסדר החברתי, המקדֵש זהב. שאיפה לכוח היא מהסדר החברתי, המקדש אמביציה ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה וייל. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה, במובנה הטהור, היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו להיות מי שאנחנו, לחרוג מסדר זה. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר. המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. החיפוש אחר אמת ואחר טוּב הוא הרי תמיד אישי. וכך גם אהבה.

רולאן בארת כתב על יכולתה של האהבה להיות סגורה בתוך עצמה, בלתי תלויה או מושפעת משום דבר חיצוני: "אינני שרוי במרחב אחר לבד מהמרחב הכפול של האהבה: אף לא אטוֹם אחד מבחוץ, לפיכך אף לא אטום אחד של עדריות: אני מטורף: לא מפני שאני מקורי (זהו תכסיס גס של הקונפורמיזם), אלא מפני שאני מנותק מכל חברתיות". אפשר לומר שהאוהב קרוב יותר מכל למיסטיקאים של ימי קדם, שניתקו עצמם מכל ממסד דתי או חברתי. הם לא התעמתו ולא ערערו. בארת כתב: "אני פשוט איני מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו' … איני שייך לשום רפרטואר, לשום בית-מחסה". אוהב האמת אינו שייך לשום שיח רחב, לא פסיכולוגי, לא דתי, לא מרקסיסטי. אין לו שום שיטה פילוסופית להשתייך אליה. הוא מנותק לגמרי. הוא חורג מכל סדר קיים. הוא גבר על החיה הרעה.

* * *

(16.4.15, תוספת קטנה) כתבתי לעיל על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה. אני לא מכיר המחשה טובה יותר לשני אלה, מהצילום הזה:

august-landmesser-no-salute

כאן אפשר לקרוא קצת על האיש, ואהבתו.