בספר בראשית מופיעים שני תיאורים של בריאת האדם. בפרק א' נכתב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם". זה האדם כנזר הבריאה, שנברא אחרון, אדם כבן-דמות אלוהים, לא כדימוי, בפועל, עד כדי כך שהאל מדבר על עצמו פה ברבים – "בְּצַלְמֵנוּ". אדם זה נברא "זכר ונקבה", הוא מבורך, הוא שולט בעולם.
התיאור בפרק ב' שונה תכלית השינוי: כאן האדם נברא קודם שנבראו החיות, "עָפָר מִן הָאֲדָמָה". הוא אינו תכלית הבריאה אלא רק אמצעי לתחזק אותה, לעבוד ולשמור את הגן. וכמובן, הוא נברא יחיד. רק בהמשך מבין אלוהים כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ועושה לו עזר כנגדו.
אלוהים לא ברא שני מיני בני-אנוש, גם לא ברא את העולם פעמיים. אולם הוא ברא יצור שיש בו דואליות כה חריפה, שסיפור בריאה אחד לא הספיק לתארה.
אך מדוע ברא אלוהים גם את האדם השני? הלא הוא התבונן בו, באדם א', וראה כי "טוֹב מְאֹד". מה צורך לו בגוש הבוץ של האדם החלש, החלקי, הבודד? אולי כי הבין שעוד אחד כמותו אינו מעניין. הוא רצה מישהו אחר, מישהו שיוכל לעשות את מה שנבצר מאלוהים: להיכשל. ואולי בעצם זוהי יכולתו המהותית של אדם 2.0: כי אם אי-אפשר להיכשל, אין מקום למאמץ ואין משמעות להתעלוּת.
אין ספק, מבין שני היצורים, אנחנו קרובים הרבה יותר לאדם מס' 2: אנחנו חלקיים, קטנים, משתאים, בני-חלוף, בודדים. עלינו לעבוד למחייתנו. לעפר אנו חוזרים. האדם שנברא בפרק ב' הוא זה שממשיך להופיע בפרקים הבאים של בראשית, וצאצאיו ממלאים את ספרי ההיסטוריה. זהו "אדם" כשם פרטי, בעוד שה"אדם" של פרק א' מצטייר כאידיאה. אך כל בני-האדם שחיים, מתגוששים, נעצבים, נבהלים, בוגדים, בורחים, מתקנאים, מתעצבנים, מאז א' בתשרי א' ועד ימינו, הם בעלי פוטנציאל להגיע לאידיאת האדם, לחיים של עדן.
הפסיכואנליטיקאי אריך פרום הציע כי החטא שהוביל לגירוש אדם וחוה מגן העדן לא היה אכילת פרי עץ הדעת בניגוד לאיסור האלוהי, אלא שעמדו מנוכרים זה לזה, נפרדים ונבדלים, שהטילו את האשמה אחד בשני. שלא אהבו.
הניכור אינו רק החטא, אלא גם העונש. אלוהים לא צריך היה לגרש את אדם וחוה מגן העדן. מעצם היותם מנוכרים, כבר היו בחוץ. מצב של נפרדות בין שני אנשים, שהאהבה אינה מגשרת ביניהם, הוא עצמו "גיהינום", כתב פרום. גן העדן והגיהינום, במובן זה, אינם מקומות פיזיים, אלא מצבים נפשיים. גן עדן הוא אהבה, גיהינום הוא ניכור.
בכתבי המקובלים נאמר שלבוש אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת היה עור זך יותר, "כותנות-אור". לדברי ר' חיים ויטאל הנביא יחזקאל התייחס לאור זה במילה המסתורית "חשמל" (שהוא היחיד שהשתמש בה). את המלה 'חשמל' פירק ויטאל לשתי מלים, 'חש' ו'מל', כך שגן העדן משקף אפשרות ללבוש שמשלב הן חישה והן מילה. גן העדן במובן זה הוא מצב שבו יש אמנם לאדם עור, אלא שהוא אינו מפריד, אלא מחבר – בין הפנים והחוץ, בין ההיוֹת והעשוֹת, בין החוויה ובין הביטוי שלה, המשגתה.
התפיסה הרומנטית היא כי בטרם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע היה האדם במצב 'טבעי', חייתי, בו היה אחד עם העולם ועם המציאות, וכי רק אכילת הפרי גירשה אותנו ממצב בראשיתי הרמוני זה למצב של קיום רציונלי-שכלתני שבו איננו יכולים שלא להתנסות בנפרדותנו המוחלטת מכל אדם ומכל דבר. אולם הסיפור עצמו מראה בבירור שלא כך הוא. מיד אחרי שהסביר הנחש לחוה מדוע אסר אלוהים על אכילת הפרי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", אומר המספר המקראי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". לא בכדי הוא משתמש במילה "טוב". עוד בטרם אכילת הפרי היו לאדם מושגים של טוב ורע! הבעיה אינה בשימוש בשכל, במושגים ובהבחנות ('מל'), אלא בהסתמכות הבלעדית כמעט על אלה, תוך התעלמות מהצד השני ('חש'), או להפך.
כדי לחיות חיים שלמים, אוהבים, יש לשלב את שני הפנים של האנושיות. שני פנים אלה מתוארים באופן נוסף, מרומז, בסיפור – באמצעות שמותיהם של שני גיבוריו. 'אדם' מחובר לאדמה, לחומר, כלומר לקיום האובייקטיבי, ואילו 'חוה' לחוויה, ליכולת לחוש, לקיום הסובייקטיבי. איחודם של אלה, כלומר אהבה, כאשר שניהם הופכים "לְבָשָׂר אֶחָד" הוא הוא גן העדן, הוא הביטוי למימוש אידיאת האדם.
– – –
על פימדרשמן המאה החמישית נברא האדם בא' בתשרי. כלומר ראש השנה העברי הוא יום ההולדת של האנושות. אולי מה שאפשר לאחל לה, לנו, הוא שנדע לשוב לכותנות האור, לחיים של איחוד ומלאות במקום חיי ניכור ופיצול. שנהייה בצלמנו.
– – –
גרסה ארוכה יותר של המאמר התפרסמה ב"מוסף הארץ" בערב ראש השנה תשפ"א ציור: ג'ובאני די פאולו, ״בריאת העולם והגירוש מגן עדן״, 1445
למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה
Photo: Scott Webb
האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.
לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.
אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.
דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.
להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".
את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.
אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.
אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.
הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".
טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".
הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:
אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.
כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".
בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".
נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).
המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?
בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?
התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.
נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.
אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?
העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".
המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.
אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.
ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?
כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".
יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.
יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.
כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.
מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).
אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.
עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?
זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.
נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.
קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".
קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.
מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.
עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.
אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.
אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממשאתעצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.
לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.
הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".
ק. ס. לואיס כתב כי ישנם שני סוגי אהבה. הוא כינה אותם 'אהבה-נזקקת' ו'אהבה-נותנת' (need-love, gift-love). גם לאברהם מאסלו היתה תפיסה דומה. אצלו נקראו שני סוגי האהבה 'אהבת-חסר' ו'אהבת-היוֹת' (deficiency-love, Being-love). אריך פרום חילק לאהבה ילדית ואהבה בוגרת. הוא כתב: "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: 'אני אוהב מכיוון שאני אהוב'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני אהוב מכיוון שאני אוהב'. האהבה הלא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך'".
אבל יש רק סוג אחד של אהבה. לאהוב ולהזדקק הם שני דברים נפרדים. גם מחקר נוירולוגי מראה שתחושת "צורך" ותחושת "אהבה" אינן קשורות באותם אזורים במוח ובאותם מעגלי נוירונים. להשתמש במישהו בשל הנזקקות שלנו יכול להיראות כמו אהבה, אבל זה עניין אחר.
אושו טען כי שימוש כזה מאפיין תשעים ותשעה אחוז ממערכות היחסים הזוגיות. גם אם השיעור נמוך יותר, רבים אכן מְבוֹסְסִים כל חייהם באהבה ילדית. הסיבה לכך היא שזהו האופן הראשוני של אהבה שאנו לומדים להכיר. כל תינוק אוהב את אמו, אך זוהי אהבה-נזקקת, אהבת-חסר. אהבת התינוק מוחלטת, אך הוא ייתן אותה לכל מי שיגן עליו, לכל מי שיספק את צרכיו (צרכים שכוללים לא רק הגנה ומזון, אלא גם את האהבה של האֵם). זהו שיעור האהבה הראשון שלמדנו, שיעור חשוב, אלא שלעתים קרובות הוא נותר היחיד. במקרים אלה, גם בבגרותו יחיה האדם בתחושת חסר ומשום כך לא יוכל באמת לתת, להיות, לאהוב. כל עוד הדגש הוא על מה אני מקבל בקשר, זו "אהבה" ילדית, אם הדגש עובר למה שאני נותן, זו אהבה בוגרת. אהבה.
* * *
שני שירים של ירמי קפלן מדגימים יפה את שני סוגי היחסים הללו (תודה למעין פופר)
אם נרצה לאהוב, זה חייב לכלול גם את עצמנו. יש מי שעסוקים מדי בעצמם, ולא משאירים מקום לאחר. אחרים מכוונים כל כך לחיפוש אחר אהוב, שלא נותר להם מקום לאהבת עצמם. אלה ואלה חוסמים את האהבה. אריך פרום ציין שמי שמסוגל לאהוב, אוהב גם את עצמו. אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. "אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".
אבל הדרישה 'לאהוב את עצמנו' אינה פשוטה למימוש. עלינו להיות ראויים לאהבה הזו. אריסטו כתב נפלא: "מי שהוא גרוע, אינו רוחש רגשי ידידות אף לא לעצמו, כיוון שאין בו דבר הראוי לחיבה. ואם מצב כזה הוא אומלל מאין כמוהו, עלינו לאמץ את כל כוחנו כדי להימלט מן השחיתות, ולהיות מהוגנים. שרק כך יוכל אדם להיות שרוי בידידות עם עצמו, ולהיות גם ידיד לזולתו".
2
אהבה היא מצב בו שני האוהבים עוזרים זה לזה להשתנות, להפוך שלמים יותר. מכאן מתברר אותו דבר הידוע לכל, אך שצריך להזכירו מדי פעם: אנחנו בני-אדם, עם פגמים וחולשות, שמתבטאים גם ביחסי האהבה שלנו. קשר טוב הוא קשר בין שני אנשים המבקשים להשתפר, להשתנות, להפוך משוחררים יותר מאנוכיות ומעיוורון. שאול התרסי כתב: "האהבה לא תתמרמר ולא תחשוב רעה". אם נזכור שהאחר מבקש, כמונו, להשתנות, להשתפר, נוכל להשתחרר מהביקורתיות, הפחד, האגואיזם, שמאפיינים את יחסינו איתו. לא נתמרמר ולא נחשוב רעה, וכך נעזור לאהוּב להשתנות, ובכך גם (אפילו בעיקר), נעזור לעצמנו להשתנות. וזו הלוא מטרת היחסים, מטרת החיים. ב"ספר קטן על אהבה" כתב הפילוסוף ג'ייקוב נידלמן: "הניסיון לראות את האחר בעצמו כמחפש, משיב את החמימות כלפיו שנעלמה בהשפעת התגובות הרגשיות. ולבסוף, עבודת האהבה הזאת כלפי האחר, במוקדם או במאוחר תעורר בנו את אותו סוג אהבה". במובן הזה האהבה היא חלק מדרך רוחנית. היא מניחה שבן-הזוג רוצה להכיר עצמו טוב יותר, כפי שגם אנחנו רוצים. אנחנו לא שלמים, אבל אם נזכור תמיד, כל יום, כל שעה, שגם בן הזוג מודע לאי-שלמותו, ושואף לתקנה, נוכל לעזור לו בדרכו הרוחנית (והוא – יוכל לעזור לנו).
3
הנזירה הבודהיסטית לוסאנג פאלמו (ריטה) אומרת שאהבה היא מצב בו יש רצון שמישהו אחר (או אתה עצמך) יהיה שמח, וההבנה שזה לא מתרחש מאליו, שזה דורש מאמץ.
לעומת אהבה מציב הבודהיזם היצמדות (attachment). גם כאן יש שאיפה לאושרו של האחר, אלא שהרצון הוא שאני אהיה גורם האושר. גם רצון להיות עם מישהו בגלל שהוא עושה אותי מאושר הוא ביטוי להיצמדות. לעומת זאת, "אהבה רק רוצה לתת". אם אנחנו נפגעים מבן הזוג, אמרה אני לוסאנג, כנראה שבקשר מעורבת היצמדות.
4
עמנואל לוינאס טען כי "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה". הקדושה אינה קשורה בסגפנות, או בתפילות, או בקיום חוקים כלשהם, כי אם "בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר – החל מההצעה 'אחריך' בפני הדלת הפתוחה ועד לנכונות – שבקושי אפשרית אך היא נדרשת על-ידי הקדושה – למות בעבור הזולת". זו גדולת האהבה. פיליפ ק' דיק כתב כי אהבת אמת היא כה נהדרת כי בה "אתה מפסיק לחיות בשביל עצמך, אתה חי בשביל מישהו אחר". זה מנוגד לאינסטינקט ההישרדות, שמכתיב את כל פעולותינו. כדברי לוינאס, יש כאן, באהבה הקדושה הזו, "מהפך של הסדר הטבעי של הדברים, של התעקשות היש להתמיד בישותו".
ניתן לשאול מדוע זה טוב, לא להתעקש להתמיד בישותנו. התשובה ברורה: כי בסופו של דבר ניכשל, המוות יגבור על יצר ההישרדות. הדרך היחידה לנצח אותו היא לצאת מהמאבק – באמצעות אהבה.
5
לוסאנג פאלמו סיפרה על זוג חברים שלה שביקשו במשך שנים ארוכות להיכנס להריון. הם ניסו את כל השיטות, ובסופו של דבר, אחרי עשר שנים של מאמצים כבירים, הצליחו. הם היו מאושרים. פינו חדר בבית, ריהטו אותו, התכוננו בהתרגשות ללידה. אך בחודש השביעי העובר מת ברחם. לוסאנג שהתה בהודו באותה תקופה וסיפרה שהיא דאגה להם מאוד, חששה שיתמוטטו. כשחזרה לאירופה ונפגשה איתם, הופתעה לראות שהם כלל לא מדוכאים או מיואשים. היא שאלה כל אחד מהם איך הצליח להתמודד עם המשבר והאכזבה. הגבר אמר: אני כל כך דאגתי לה… האישה אמרה: אני כל כך דאגתי לו… כל אחד חשב על האחר ושכח מעצמו. יש להם היום זוגיות נהדרת, בלי ילדים, אמרה לוסאנג.
6
רבי עקיבא אמר "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם". טוב ויפה. אך מה פירוש הדבר? קירקגור כתב קצת יותר בפירוט: "אהבה היא יחסים בין אדם-אלוהים-אדם, כלומר, אלוהים הוא הגורם המתווך". ובמקום אחר כתב: "ניתן לשער, ולרוב אנשים חושבים כך, שאהבה בין אדם לאדם היא של שניים. זה נכון, אבל גם לא נכון, שכן אלה גם יחסים בין שלושה. ראשית ישנו האוהב; אז יש את מי שהוא מושא האהבה; אבל שלישית, קיימת האהבה עצמה".
מכאן עולה משמעות הפרידה, כלומר 'התפכחות' מאהבה (falling out of love). כאשר שני אנשים מקושרים בקשר של אהבה, כל אחד מהם בפני עצמו גם מקושר לאהבה. הפרידה על כן היא איומה. "לפני שהם מגיעים לנקודת השבירה, לפני שכל אחד מהם מגיע לשבירת אהבתו ביחס לאחר, הוא חייב ראשית להיפרד מהאהבה". מכאן אפשר להבין את אמירתו הקיצונית של אבן-חזם האנדלוסי: "בין כל פורענויות תבל אין עוד אחת שתשווה לפרידה. אילו ניגרו בעטיה לא רק הדמעות אלא גם הנשמות, נקל היה הדבר. חכם אחד שמע אדם אומר: 'הפירוד הוא אחי המוות'. ענה החכם ואמר: 'לא כי, אלא המוות הוא אחי הפירוד!'".
7
האהבה אינה מוותרת. לעולם לא תעבור בשתיקה על זיוף, ולו קליל, על פגיעה, אפילו מזערית – מצד בן-הזוג, ומצדך. היא דורשת הכל, ולא קמצוץ פחות.
האהבה אינה סולחת. לעולם אין לה על מה. אם ישנה סליחה, היא אולי הדרך חזרה לאהבה, אך אינה מצד האהבה.
* * *
גל גבאי ראיינה אותי בתוכניתה "עושים סדר". מוזמנות~ים לצפות:
(הראיון מתחיל בדקה ה-23:00, אם הלינק לא מוביל ישירות אליו)
ראיתי אתמול את "הקול בראש", סרט חכם מאוד. למי שלא שמע עליו – הוא מציג את המתרחש בחייה של ריילי, ילדה בת 11, ובמקביל מתאר את מה שקורה בראשה, שם נמצאות חמש דמויות, המעצבות את תגובותיה להתרחשויות: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס. כשיוצאים מהסרט העולם נראה אחר. כל אחד מחמישה הרגשות שעולה בנו, והם עולים, כל הזמן, מיד משויך לאחת הדמויות – שקיימות כמובן בכל אחד מאתנו. סרט שעושה דבר כזה הוא סרט גדול, בלי קשר לחסרונותיו.
כמובן – בולטת מאוד בהעדרה בין חמישה הרגשות העיקריים אהבה. גם בכך יש חכמה. שכן אהבה אינה בדיוק רגש. ב"אההבה" כתבתי, בהשראת חוסה אורטגה אי גאסט ואריך פרום:
"[בשונה מיתר הרגשות] בהכילה יסודות מרכזיים של חקירה ושל התמסרות, אהבה אינה היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו. אהבה היא חיובו הלוהט של מושא, היא שאיפה פועלת שמטרתה היא חירותו, צמיחתו ושמחתו של מושאה."
כקדימון, כמו תמיד בסרטים של אולפני פיקסאר, מוצג סרט קצר. אני בטוח שלא במקרה, זהו סרט על אהבה. היוצרים כמו רומזים כאן שהיא בבסיס של הכל, לפני ומעבר ליתר הרגשות. שם הסרט הוא "לאבה". נחמד שלא רק באנגלית דומה Lava ל-Love, אלא גם בעברית – לאהבה, וללב. לאבת האהבה הרותחת היא שזורמת בעורקינו, מתחת לפני השטח, מחכה להתפרץ כשנמצא את האהוב/ה
אהבות רבות יש בעולם, נבדלות זו מזו במושאיהן, בעוצמתן. "לאסקימוסים יש חמישים ושניים שמות לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות מספר דומה של שמות לאהבה". אבל יש לנו רק שם אחד. זהו אחד הבלבולים הגדולים של השפה.
בין שלל ביטויי האהבה, יש אחד נשגב, נשאף על-ידי כל. זוהי "אהבת האמת" (או "אההבה"). רוב האהבות אינן שלמות. הן מהולות גם ברגשות אחרים, בקנאה, בטינה, בשנאה. אהבה שלמה, מלאה, טוטלית, היא יקרת המציאות. אנשים צעירים, כתב ריינר מריה רילקה, מבולבלים ותועים באהבתם, בורחים לאחת מהקונבנציות הרבות שהחברה הציבה כמו מקלטים ציבוריים על הדרך הזו, המסוכנת מכל. "מכיוון שהחברה העדיפה להתייחס לחיי-האהבה כאל שעשוע, היא גם סיפקה להם צורה קלה, זולה, בטוחה, כמו ששעשועים-ציבוריים הנם".
אין כמעט אדם שחשב על אהבה ולא הגיע למסקנה דומה: אהבת אמת אינה דבר נפוץ. הרבה יותר פשוט להסתפק בשעשועים. אריך פרום כתב: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית, ושאת מקומה תפסו כמה צורות של פסבדו-אהבה שלאמיתו של דבר אינן אלא צורות שונות של התפוררות האהבה". והפילוסוף הבריטי סיימון מיי הבחין: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה".
כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל לאהוב, כך נדמה, היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אבל אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים. ניטשה הקביל את הדבר למוזיקה. הרי כל אדם, אם אינו חירש, מסוגל לקלוט צלילים. אבל באמת לשמוע זה כבר עניין אחר. הוא כתב: "תחילה חייב אתה בכלל ללמוד לשמוע צורה ומנגינה, שאזנך תייחד אותה מכלל הקולות, תתחום אותה ותבודד בבחינת יחידה חיה לעצמה; לאחר מכן נדרשים המאמץ והרצון הטוב לשאת אותה, למרות זרותה, יש ללמוד לנהוג באורך-רוח לגבי מבטה ומבעה, ובטוב-לב לגבי המוזר שבה: – ולבסוף מגיע הרגע, בו אנו כבר מורגלים בה, ומצפים לה, בו נרגיש, כי היתה חסרה לנו אילו נעדרה; מעתה היא מטילה ללא הרפיה את אוכפה ואת קסמה עלינו, ולא תאמר די עד שניהפך למאהביה הכנועים והנלהבים, שאינם מבקשים עוד מן העולם דבר טוב ממנה, ושוב ושוב אותה בלבד. – אך לא רק במוזיקה זו דרכנו: ממש כך למדנו לאהוב את כל הדברים, האהובים עלינו היום. בסופו של דבר יש שכר לרצוננו הטוב, לאורך רוחנו, להתחשבותנו, לטוב-לבנו כלפי העניין הזר, על-ידי כך שהוא מסיר לאט לאט את צעיפיו מעליו, ומופיע לעינינו כיופי חדש בל-יתואר: – זוהי הכרת התודה שלו על הכנסת האורחים שנהגנו בו. גם מי שאוהב את עצמו, על זו הדרך למד לאהוב: כי אין אחרת. גם את האהבה יש ללמוד".
דברי אהבה 