(ציטוט ליום האהבה)

הפילוסוף החכם אלן באדיו כתב ספר ששמו "בשבחי האהבה". הוא הציע שם הגדרה יפה לדבר הזה, החומק מכל הגדרה, המשובח מכל שבח, אותו חוגגים היום, כמו בכל יום, בכל העולם.

"אהבה היא חיפוש אחר אמת", כתב באדיו. הוא הדגיש שהוא מתכוון לאמת ביחס לעניין מאוד ברור, כלל לא עמום: "איזה מין עולם ניתן לראות כאשר נחווה אותו מנקודת המבט לא של אחד, אלא של שניים? איך הוא העולם כאשר הוא נחווה, מפותח, נחייה, מנקודת המבט של שוני ולא של זהות. זה מה שאני מאמין שאהבה היא".

על אהבות פרק ב'

אחד ממאפייני הזוגיות בימינו הוא חלופיותה. אנשים מוקסמים מאדם אחר ומבקשים לחלוק עמו את כל חייהם, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה הם מצאו בו. הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. אבל זה לא פשוט. כי הזמן גם מציב את האויבת הגדולה ביותר של האהבה – השחיקה. כך מגיעים אנשים רבים למצב שבו אותו אדם שאהבו יותר מכל, הופך למאוס ומשעמם. משם הדרך לפרידה קצרה.     

כאשר ניצבים בפני קשר חדש, אחרי פרידה, כואבת יותר או פחות (אין הכוונה כאן לפרידות אחרי מעשה חמור ובלתי נסלח של אחד הצדדים), התקוות למשהו חדש לגמרי, לתיקון, לאהבה שהפעם תחזיק מעמד עד קץ הימים, מלבלבות בלבבות. אבל כאן יעזור לדעת שלפי תיאוריות פסיכולוגיות, משנה מקום בדרך כלל לא משנה מזל.     

אמנם בבחירה כעת יש לנו את ניסיון הפרק הקודם, ותובנות ממה שהשתבש בו, כך שנדמה שהסיכויים להצלחה גדולים יותר. אבל הנקודה שחשוב להבין היא שהרגשות הקשים שהתעוררו מול בן הזוג הראשון – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה – היו קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מה שנתפס בילדותנו המוקדמת כמצבי סכנה. כאשר הדפוסים הרגשיים מתחילת חיינו מופעלים על-ידי גירוי כלשהו, ידוע או לא ידוע, בסביבתנו הנוכחית, מערכת התפיסה שלנו מוצפת בצורה כזו, שאין בידינו להבחין בין ההווה לעבר. וזה קורה בעיקר מול אנשים קרובים מאוד.     

כך למשל מול בן זוג שמתנהג בקור, למשל, יש מי שמרגישים כמו שהרגישו כילדים קטנים כשאחד ההורים לא היה נוכח מספיק, או התעלם ממצוקה. בילדות היינו חלשים וחסרי אונים, והדבר נתפס כבעל השלכות קיומיות קשות, דבר שהוביל לגיבוש דפוס תגובה חריף. בבגרות, אף שכבר איננו חסרי אונים, הסכנה נתפסת כזהה לאופן שבו נתפסה בילדות.    

העניין הוא שהתהליך הזה קורה בתוך קשרים זוגיים לעתים תכופות, ובאופן הכרחי, בשל עובדה פסיכולוגית קשה אך מוצקה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל. ביחסים הזוגיים הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך כזה: אנחנו סובלים מאומללות בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו משחזרים את אותה סיטואציה – זאת כיוון שבן-הזוג בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו (היפוך תגובה הוא מנגנון הגנה נפשי הפועל באמצעות הסתרת דחפים ורגשות בלתי נסבלים על-ידי התנהגות הפוכה מהם; אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים). כעבור כמה שנים, כשמזהים את אותה תכונה x אצל בן הזוג, מתאכזבים ומתייאשים. אלא שלעתים קרובות גם המועמד הבא לאהבה יפגין את אותן תכונות – אליהן אנחנו נמשכים מראש שלא במודע. 

אפשר להתאכזב מכך, אבל אפשר גם לראות את התהליך הכואב הזה כהזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. בקשר הזוגי אנחנו נמשכים בבלי דעת לשחזר את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. רק אם נתמודד עם הקשיים, לא אם נברח מהם או נעקוף אותם, נוכל לעשות באמת תיקון.

מה עוד עוזר להשגת התיקון? מחקרים על זוגות שהצליחו לשרוד שנים רבות באהבה עמוקה מצאו שמה שאפיין אותם הוא התמקדות של כל אחד מהשניים בתכונותיו הטובות של בן הזוג, והרבה זמן של יחד. ככל שהזוג דיווח על יותר פעילויות משותפות, הניצוץ נשמר חזק יותר. ועוד נקודה מעניינת: עבור נשים, ולא עבור גברים – אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים – היו גם מאוהבות יותר.

(חלק מהמאמר התפרסם השבוע ב"מקור ראשון")

8 ציטוטים על אהבה ונצח

1

אדם אינו יכול להפסיק להיות אוהב; אם אדם אוהב באמת, הוא ממשיך לאהוב. אם הוא מפסיק להיות אוהב, משמע מעולם לא אהב ממילא. (קירקגור)

2

זמן מחצית החיים של אהבה הוא 'לעולמים'. (ג'ונו דיאס)

3

אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות – לדוגמא, המרחק – עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה … [אך] איכותה הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה. יכול המקרה לקחתהּ ממנו והלאה במרחב הפיזי או החברתי; אין לכך חשיבות … זה הסימן העילאי של אהבת-אמת: להיות בקרבה למושא-האהבה, קרבה ושכנות עמוקות בהרבה מאלה שמציע החלל הפיזי, המגע החומרי. משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית. (חוסה אורטגה אי גאסט)

4

אהבה היא סימנו של הנצחי: היא מביסה כל תפיסה של זמן: מוחקת כל זיכרון של ראשית וכל פחד מאחרית. (מאדאם דה סטאל)

5

כאשר דייג תופס דג ברשתו והוא מבקש לשמור אותו בחיים, מה עליו לעשות? הוא חייב מיד לשים אותו במים. ומדוע? מכיוון שמים הם היסוד [האלמנט] של הדג, וכל דבר חי חייב להישמר ביסוד שלו. ומה בדבר אהבה? היסוד של האהבה הוא אין-סופיות, בלתי-נדלות, העדר-גבוליות. אם תבקש לשמור את אהבתך, עליך לדאוג שתישאר באלמנט שלה. אחרת תצנח ותמות – לא כעבור זמן, אלא מיד. (קירקגור)

6

אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה. (טולסטוי)

7

באופן בסיסי, זוהי האהבה: הצהרה של נצחיות שיש לממש בצורה הטובה ביותר שניתן בתוך הזמן: הנצח מתגלם בתוך הזמן. (אלן באדיו)

8

מהו זה שלעולם אינו משתנה אף שהכל משתנה? זוהי אהבה, ורק זה הינו אהבה, שלעולם אינו הופך משהו אחר. (קירקגור)

 

* * *

רונה צורף הקדישה השבוע את תוכניתה היפה "מעברים" ברדיו הבינתחומי ל"אההבה". אפשר לשמוע כאן.

 

 

אחד ממאפייני האהבה בימינו הוא חלופיותה. אנשים נשבעים בשמה, ואז, כעבור שנים ספורות, לא מבינים מה מצאו באדם עמו ביקשו לחלוק כל ימיהם. אהבה בריאה, אההבה, נבדלת מאהבות אלה באריכות ימיה.

הפילוסוף אלן באדיו הגדיר אהבה כמבנה עמיד. החידה הגדולה באהבה, לדבריו, הדבר המפתיע והמרשים שבה, אינו האקסטזה של רגעי המפגש הראשונים, אלא משך הזמן הדרוש עבורה ללבלב. "ניתן לומר שאהבה היא הרפתקה עקשנית" (tenacious adventure), כתב. הצד ההרפתקני חיוני, אבל כך גם הצורך בעיקשות והתמדה. להתייאש במכשול הגדול הראשון, בחוסר ההסכמה הרציני הראשון, אינו אלא עיוות של האהבה. "אהבה אמיתית היא כזו שגוברת לאורך זמן רב, לעתים בכאב, על המכשולים שמציבים הזמן, המרחב והעולם".

התגברות כזו היא האתגר הגדול שבפני זוגות רבים, הנאבקים נואשות במי שנדמית כאויבת הגדולה ביותר של האהבה רבת השנים – השחיקה. אולם אהבה למעשה אינה יכולה להישחק, רק אנחנו. הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל הסביר שהחרדה הגדולה ביותר שלנו היא מפני אבדן האהבה. והלא זו תמיד אפשרות קיימת – אין שום ביטוח שאהובנו לא יפסיק לאהוב אותנו. דבר זה מציב אותנו בעמדה פגיעה מאוד והפתרון של רבים הוא הקטנת וצמצום בן הזוג. ככל שאנחנו נמצאים יותר זמן ביחד, כך גדלות התלות והפגיעוּת, ועמן גם החרדה והצורך לצמצם את בן הזוג – כדי להרגיש בטוחים. אם מישהו נערץ ונאהב עד מאוד יעזוב אותנו, נרגיש איום ונורא, הסבל הנפשי יהיה עצום. לעומת זאת, אם אישה משעממת ושתלטנית או גבר אפתי ומרוחק יעזבו – נתמודד עם הדבר בקלות יחסית.

מיטשל מציע היפוך גאוני: השחיקה היא הפנטזיה, האהבה העזה היא המציאות. שחיקה היא עמדה נפשית מתגוננת שהופכת את בן הזוג למוכר וצפוי, מכניסה אותו לתוך תבנית ידועה. זו פנטזיה, כי אף סובייקט אנושי אינו יכול להיות מוכר וצפוי. גם לא אנחנו. המפגש האוהב המקורי, לעומת זאת, הוא האמת, שכן בו ראינו את בן הזוג כפי שהוא. אם נצליח לשמור על בן הזוג כיצור שלם, מסתורי, מסקרן, שלעולם יישאר אחר, שמשתנה תמיד, שאהבתו אלינו לעולם אינה מובטחת, שאנו תלויים בו אף שלא נדע אם יאהב אותנו גם מחר – כלומר, כאדם שבו התאהבנו, לא תהיה שום שחיקה (עמליה רוזנבלום כתבה על זה יפה).

ועוד משהו. אריכות ימים אינה נמדדת רק בהצטברות השנים. כפי שדרש רבי נחמן מברסלב, זוהי גם חוויה קיומית של התארכות כל יום ביומו מתוך נוכחות מלאה בזמן. שתי ההתארכויות אינן נבדלות. באהבה גדולה, הימים הופכים ארוכים ועשירים מתוך נוכחות עמוקה ומלאה, וכאשר הימים הם כאלה, אין שום שחיקה, והם הולכים ומצטברים, ברצף מתוק ומתמשך של שנים, ככל שמותיר הגורל.

* * *

ולקראת חג האהבה – עשו משהו אקטיבי למלחמה בשחיקה, או למציאת אהבה שתוכל להיבנות לאורך ימים. הזמינו ספר של אהבה, לאהוביכם או לעצמכם. אפשר בחנויות הספרים או באתר ההוצאה (עכשיו בהנחה גדולה).