מראת האהבה

Relection - Lesly B Juarez.jpg
צילום: לסלי ב. סוארס

"האהבה נראית לי דומה מאוד לראי. כשאני אוהב מישהו הוא נעשה הראי שלי ואני נעשה הראי שלו, ומה שמשתקף לכל אחד מאתנו באהבת השני הוא האינסוף!". כך אמר לאיש החינוך והסופר ליאו בוסקאליה אחד מתלמידיו, כפי שהוא מספר בפתח ספרו הקלאסי "האהבה".

זה נפלא. אך טרם משתקף דרכנו אינסוף, יש ראשית ללטש את המראה, לנקותה, ולהציבה כראוי. אהבה היא אולי הדבר הפשוט מכל, ביטוי טבענו האמיתי. שתי מראות משתקפות זו בזו עד אינסוף בלא כל מאמץ. אולם עובדה זו מובילה לטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה – שכזו היא גם הדרך אליה. פרסומות, סרטים, שירים מחדירים בנו את הרעיון שהאהבה "מתרחשת מאליה", ובדרך-כלל ממבט ראשון. הרושם הוא שאין צורך לעמול בתחום האהבה, להתמחות, להתנסות, ללמוד. אם רק רוצים, פשוט "מתאהבים" וחיים באושר ועושר. כמו שכתב בוסקאליה, רובנו מתנהגים כאילו אין האהבה נלמדת, אלא נמה לה בתוך כל אדם, ורק ממתינה לאיזה רגע ערנות מסתורי, כדי להופיע במלוא פריחתה. רבים ממתינים לרגע זה עד כלות הימים.

אף אדם לא היה מפקיד את תכנון ביתו ביד אדריכל שיש לו ידע מועט בתחום הבנייה, איש לא היה משקיע את כל חסכונותיו בשוק המניות בלי הבנה מעמיקה שלו. אך באהבה אנשים מוותרים על כל הכשרה, אצלם ואצל בן זוגם, ואינם מקשרים את המבוכה והבדידות שבחייהם המשותפים לחוסר הידע שלהם.

יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנו מבצעים, משחייה ועד נהיגה – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. אף אם הפוטנציאל להצלחה כבר טמון בנו, עדיין עלינו להשקיע זמן ומאמץ בלמידה כיצד להביא פוטנציאל זה לכלל מימוש.

מראת האהבה לעולם אינה משקפת אינסוף מלכתחילה. גם אם מצאנו בן זוג המעורר בנו חיבה, משיכה ועניין, בראשית הקשר פונה כל מראה בזווית המשקפת את בן הזוג במידה מוגבלת, בעוד שחלק ניכר מהמשתקף בה הוא למעשה דמויות ודפוסי קשרים ישנים, אף אם דבר זה כמעט תמיד אינו מודע. נדמה כי אצל זוגות רבים כך זה גם ממשיך, לפעמים לאורך חיים שלמים. שתי המראות מתמקמות בזווית נוחה זו מול זו, וממשיכות לשקף כל אחת את המוכר לה.

כדי לאהוב באמת, כלומר לאהוב את האהוב עצמו, יש לדעת את עצמי, אחרת יעוותו את התפיסה רסיסי-דמויות וחוויות שהופנמו לתוכי באופן לא-מודע. זהו לימוד האהבה מן הסוג הראשון – למידה עצמית. הכוונה אינה לנרקיסיזם אגו-צנטרי, אלא לתפיסה המכירה בכך שהכול מסתנן דרכי, ולכן, כדי שאוכל לתת יותר, עלי להתפתח. לימוד-ליטוש עצמי שכזה אפשרי למשל בתוך טיפול נפשי, או תוך התבוננות עצמית אינטנסיבית בתרגול מדיטציה.

אם למדנו מספיק, יגדלו סיכויינו למצוא מראה המתאימה למי-שאנו, ולא כזו התואמת לתפיסות שגויות הנובעות מדפוסי קשרים ישנים או מפנטזיות ומתרחישי תרבות שלא אנו חיברנו. אם המראה שלנו מלוטשת ונקייה דיה, נוכל גם להתחיל בלימוד מן הסוג השני – זה של בן הזוג. כדי לאהוב באמת אדם, עלינו להכירו, אחרת לא אותו אנו אוהבים. מתוך עניין בלתי מוגבל באהובנו אנו רוצים לדעת מי הוא, או היא, עד כמה שניתן. כל דבר הקשור באדם זה מרתק ומעניין אותנו. במובן זה אהבה קשה יותר מכל מקצוע. ללמוד אדם הוא פרויקט שמשכו חיים. לימוד זה מאופיין בסקרנות ובקבלה מלאה של כל המתגלה, המאפשרים את הפתיחות והכנות הנדרשים לחשיפה עצמית בפני אחר. במקביל, ישנם גם סקרנות, קבלה, פתיחות וכנות ביחס לעצמי – כי בקשר אוהב אתה לא רק לומד, אלא גם נלמד, ובעודך מספר ומראה עצמך לאחר, אתה גם שומע ורואה מי אתה.*

אפשר לומר שהמראה שהיא בן הזוג אינה חלקה ופשוטה – אלא לוח זכוכית מוכסף עם תחריטים עדינים ויפים מכל שראית. כאשר אתה מביט ביופי הזה ולומד אותו, גם את ה'אני' שלך אתה מגלה, נשקף מעיניו של בן הזוג הלומדות אותך באותה שקדנות, באותה אהבה. כך צומחת עוד ידיעתנו העצמית, ובזכות זאת גדלה גם ידיעת האהובה. שני סוגי הלימוד משתלבים זה בזה ומעמיקים זה את זה. אתה מביט, וניבט, מכיר – ומוכר, רואה – ונראה, הופך צלול, ומצליל.

כדי לראות אינסוף, המראות מתכווננות זו אל זו בתהליך ממושך ומשותף, שואפות לעמוד בדיוק אחת מול השנייה. שהרי אפילו סטייה של מעלה אחת מביאה להשתקפות מוגבלת. כעת גם ניתן לגשת ללימוד השלישי – של האהבה עצמה. נדמה לנו שאנו יודעים מהי, אך אין זו אלא אשליה. אנשים מזהים אהבה עם משיכה, צורך, ביטחון, תלות, חיבה, דאגה, אישור, שייכות, שותפות, רומנטיקה, תשומת-לב ואינספור דברים דומים לאלה. אין ספק שכל אותם דברים קיימים באהבה, ובכל זאת, היא אף לא אחד מהם. ובכן, מהי? להתקרב מעט לידיעתה אפשר, אולי, בפסענו יחד עם בן זוג אהוב, מכירים-מוכרים, מתמסרים-מסורים, משקפים זה את זה, ובכך מסוגלים גם להציץ באינסוף שהיא. הראי, הפך חלון.

* כאן טמונה אחת התרומות הגדולות של מין לאהבה. הוא מאפשר מרחב משחקי אינטימי משוחרר יחסית מהשפעות ותכתיבים, לגילוי עצמי והדדי.

פורסם לראשונה ב"אלכסון"

מודעות פרסומת

על התשוקה לידע

merchant from isfahan flying

רציתי לדעת הכל, להיות אדם שלם.
(יונה וולך)

 

לדעת הכל. כמה זה "הכל"? הסופר והארכיטקט בקמינסטר פולר היה הראשון לתאר את תהליך הכפלת הידע האנושי. הוא טען שעד ראשית המאה ה-20 הידע האנושי הכפיל את עצמו בערך כל מאה שנה. עד סוף מלחמת העולם השנייה הוא הכפיל עצמו תוך 25 שנה. על פי האתר industrytap היום הידע האנושי מכפיל עצמו מדי 13 חודשים. תארו לעצמכם: מאז אוקטובר 2014 ועד היום יצרה האנושות כמות ידע השקולה לכל מה שנכתב, צולם או הוסרט מראשית ההיסטוריה ועד סוף ספטמבר 2014.

המצב מורכב. מצד אחד, נראה שתועפות הידע הופכות את המשימה "לדעת הכל" לבלתי אפשרית. כמות הספרים, הסרטים, השירים או המאמרים ה"חשובים" שאדם משכיל היה צריך להכיר לפני 50 שנה הייתה גדולה מאוד, אך נשלטת. היום נדמה שאין סיכוי. מצד שני, משמעות הכפלת הידע המהירה היא שאנחנו יודעים הרבה יותר. כלומר, האפשרות באמת "לדעת הכל", ליצור תמונה שלמה של המציאות, הופכת ברת השגה מיום ליום. הידע בימינו אינו רק מרובה, אלא גם זמין ונגיש בצורה חסרת תקדים היסטורי. אז המכור לידע עושה מנוי לעוד בלוג מדעי, שומע עוד הרצאה ב-TED, קורא עוד כתבה ב"אלכסון", מזמין ברשת עוד ספר, ועוד אחד, ועוד.

זוהי תשוקה לכל דבר. בגרמנית היא מתוארת באמצעות המונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תאווה או תשוקה לוהטת לידע. היא לא נולדה עם האינטרנט. זיגמונד פרויד הבחין בה לפני כמאה שנה ואף הגדיר אותה כדחף (Trieb) לכל דבר. גם באישיותו שלו הוא מצא את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה פרויד עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם (מלבד משה רבנו וחיבור זנוח על וודרו וילסון). פרויד תיאר שם את דה וינצ'י כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם". ועוד כתב עליו: "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור".

אפשר כמובן לראות בדחף זה תוצר של סובלימציה של הדחף המיני. הפסיכואנליטיקאית פרופ' רחל בלאס, במאמר שכתבה על התשוקה לידע, ציינה כי בכל מקרה ניתן לטעון כי מדובר ברצון ארוטי כלפי המציאות. היא השתמשה במושג "ארוטי" במובן של יצר החיים, ארוס, המנוגד ליצר המוות, תנאטוס. יצר חיים זה, כתב פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", מכוון ל"שילוב של חומרים אורגניים ליחידות גדולות יותר". אם יצר המוות מחפש תמיד עונג, כלומר שואף למצב הומאוסטטי נטול מתח, הרי שיצר החיים מבקש תמיד לקשור יחד דברים, לאחד אותם.

התשוקה להבין את חידות המציאות ניתנת אפוא להבנה כמבטאת שאיפה לאחדות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שקושרת פרטי ידע שונים על האדם, העולם, הבריאה – "תיאוריה של הכל". שאיפה זו קשורה לדחף המיני, הליבידו, אך אינה זהה לו. ארוס הוא המקור הרחב והאוניברסלי יותר של פעילות אנושית מאחדת, כתבה בלאס. נראה שאליו, ולא לליבידו, התכוון פרויד כשתיאר את התשוקה של דה וינצ'י כַּ"ניצוץ האלוהי … שמאחורי כל פעילות אנושית".

הביטוי האמיתי של ארוס לפי פרויד, כתבה בלאס, הוא במצב של אחדות שמקושרת למשהו נפרד מהעצמי. דה וינצ'י, כמו גם פרויד, וכך כנראה כל אדם תאב-ידע, עומדים מלאי פליאה מול המציאות – שנמצאת מעבר להם.

ואולי כך בכל סוג של קשר. דה וינצ'י קבע: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה". והרופא והאלכימאי השוויצרי פאראצלסוס כתב: "מי שאינו יודע דבר – אינו אוהב דבר". כדי להיות מסוגלים לאהוב כראוי, עלינו לדעת היטב את מושא אהבתנו. וכדי לאהוב בשלמות, אנו זקוקים לדעת בשלמות. לשם כך אנו זקוקים לתשוקה לדעת עליו, או עליה – הכל.

(המאמר פורסם לראשונה באלכסון)