לפרוץ את קליפת העצמי

תגלית מפתיעה בחקר המוח מאירה מחדש את פוטנציאל האהבה שטמון בנו

grayscale photo of woman

מחקר מרעיש מאוניברסיטת קיימברידג' שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Cell טוען כי זיהה סוג חדש של תאי עצב. 'נוירוני הסימולציה', כפי שכונו על-ידי החוקרים שגילו אותם, הם נוירונים שבאופן ספונטני מדמים תהליכי קבלת החלטות אצל זולת. הנוירונים מייצרים בתוך האורגניזם התופס את מצב תודעתו של האחר הנתפס, וכך מאפשרים לנבא את כוונותיו.

המחקר נעשה על קופי מקוק, שהחוקרים מדדו אצלם פעילות של נוירונים בודדים. הקופים ישבו בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע. על המסך הוקרנו תמונות שונות, שבחירה בכל אחת מהן הובילה לקבלת פרס (מיץ פירות) בהסתברות שונה. קוף אחד ביצע את הבחירות, והשני רק התבונן. באופן מפתיע, החוקרים מצאו שאצל הקוף המתבונן ביצעו תאי עצב באמיגדלה פעילות של חישוב וקבלת החלטות. תאי עצב אלה השוו את ההסתברויות השונות לפרס העומדות בפני הפרטנר לפי התמונות המוצגות לו, ולאחר מכן אותתו על הבחירה שצפו שיבצע. הנקודה החשובה היא שדפוסי פעילות עצבית אלה התרחשו באופן ספונטני, לפני שהפרטנר אכן ביצע בחירה ובלי שנדרשה מהקוף הצופה כל החלטה שהיא.

בעקבות גילוי הנוירונים מן הזן החדש, העלו החוקרים השערה כי תפקוד לקוי שלהם מגביל את יכולת החשיבה החברתית ועשוי להסביר קשיים בסיטואציות חברתיות, בין היתר כפי שקורה על הרצף האוטיסטי. תפקוד יתר של הנוירונים, לעומת זאת, יכול להוביל לעיסוק מופרז במחשבותיהם של אחרים, דבר שעשוי להיות בעל תפקיד בהתפתחות הפרעת חרדה חברתית.

אך מעבר לחשיבות הקלינית האפשרית של הגילוי, נוירוני הסימולציה יכולים להיות עוד שלב בסולם שהוא אולי החשוב מכולם – זה שבאמצעותו ניתן לנו להגיע אל מעבר לעצמנו.

כל מה שאנו חווים, כל התחושות, כל הרגשות, כל המחשבות – נחווים על ידינו. האדם נולד, חי ומת כשהוא כלוא בתוך בֵּיצַת עצמו. הסובייקטיביות שלנו היא כל עולמנו, אך היא גם זו שחוסמת את כל מה שמחוצה לה. ביצת העצמי היא הקשה מכולן.

הסדק הראשון שזיהה חקר המוח בקליפה שנדמתה לפילוסופים ולפסיכולוגים בלתי חדירה היה עם גילויים של נוירוני המראה (גם כן במחקר על קופי מקוק). אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו.

לאורך השנים גילו נוירוביולוגים כי הקשר האינטר-סובייקטיבי אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שהחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע; אך אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף[1].

נוירוני המראה הציגו אפוא תמיכה מדעית לאפשרותה של אמפתיה מהותית, ולא רק פסבדו-אמפתיה סובייקטיבית – כלומר לאפשרות לצאת מגבולות עצמנו ולהזדהות עם אחר. נוירוני הסימולציה מרחיבים עוד את אזור המגע עם מה שאינו אנו. לא רק שביכולתנו לדמות כאילו אנו פועלים את פעולות האחר, וכאילו אנו חשים את תחושותיו, מהמחקר החדש עולה כי אנו יכולים גם לדמות שאנו חושבים את מחשבותיו ומקבלים את החלטותיו.

לחוקרי מוח נטייה להפריז בהערכת משמעות ממצאיהם, וגם לממצאים הראשוניים של המחקר מקיימברידג' יש להתייחס בזהירות. עם זאת, ייתכן שבעתיד הם יסייעו, ולו במעט, בהבנת אחת התופעות המהותיות לאנושיות (ולא רק לה, מסתבר). החוקר הראשי במחקר החדש, פביאן גראבנהרסט, אמר שנוירוני הסימולציה עשויים להיות הבסיס לאחת היכולות הקוגניטיביות הגבוהות ביותר – יצירת 'תיאוריה של התודעה' (Theory of Mind), כלומר יחוס מצבים נפשיים כמו אמונות, תשוקות, רגשות וכוונות לנו ולאחרים, והבנה שלאחרים יש מצבים נפשיים כאלה, השונים משלנו. תיאוריה של התודעה היא שמאפשרת לנו להבין כי ישנם אנשים אחרים, לא כפִּיונים או כסטטיסטים בעולמנו, אלא כישויות שלמות, בדיוק כמונו.

האדם נולד כפוטנציאל, והחיים הם ההזמנה לממשו. הגוף הוא המרחב לכך. מוחנו מחווט כך שיש באפשרותנו להכיר, במלוא מובן המילה, בקיומם של אחרים, אולם לעשות זאת בפועל אינו דבר של מה בכך. זו אולי הגדולה שבמשימות. כפי שכתבה אייריס מרדוק, "אהבה אינה אלא ההבנה הקשה עד מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי".

[1] התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים – אדם הסובל כאבי פנטום באיבר שנקטע יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

תצלום: פרננדו פאס, unsplash.com; המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון"

אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

פרפרי אהבה

אהבה היא העתקת מרכז הקיום מעצמנו למישהו אחר.
(אייריס מרדוק)

על השיח עם הפרחים הכתומים מתחת למרפסת אולם המדיטציה, ראיתי שני פרפרים, שחורים עם פס לבן, שעפו יחד, צמודים צמודים. הבטתי בהם ממושכות. הם דילגו מפרח לפרח, לוגמים צוף. אחרי זמן מה שמתי לב שזה תמיד אותו פרפר ששותה, והשני מלווה אותו, מחכה בסבלנות עד שיסיים, ואז עובר איתו (דמיינתי שזה 'אִתה') לפרח הבא. אחרי שעברו פחות או יותר על כל עשרות הפרחים שעל השיח, הם נפרדו, וכל אחד המשיך למצוץ עוד קצת צוף מהפרחים. כלומר, זה לא שהפרפר המלווה לא היה צמא. הוא רק וידא שחברתו גומעת את הצוף הטרי מכל פרח, לפני שניגש להרוות גם את צימאונו שלו. עמנואל לוינאס אמר – "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה. אין הקדושה קשורה כל עיקר בסגפנות, כי אם בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר". אלה היו פרפרים קדושים אפוא.

פרפרים קדושים 18-9 (9).jpg

אהבות (4)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

Earth, July 2015כוכב האהבה. נדמה לכם שראיתם את התמונה הזו כבר אינספור פעמים. אבל לא. זו התמונה הראשונה של צדו המואר של כדור-הארץ שמצולמת מאז שאנשי אפולו 17 צילמו את ה-Blue Marble הידועה ב-7 בדצמבר 1972. כל מה שראיתם מאז הן תמונות המורכבות על ידי מחשב מצילומי לוויין שונים. התמונה שכאן למעלה צולמה ב-6 ביולי על ידי הלוויין DISCVR – Deep Space Climate Observatory. נחמד שהדיווח על הצילום הופיע אתמול, במגזין דיסקאבר. כמה שהיא יפה, אמא אדמה. את הכל, ממש הכל, אנחנו הרי חייבים לה.

ובאחד מאותם צירופי מקרים נהדרים של הקיום, אתמול גם התפרסמה ידיעה על מציאתו של כוכב לכת נוסף בקוסמוס, דומה עד מאוד לזה שאנו חיים עליו. "אנחנו לא לבד?" שאלה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" (תופעה יוצאת דופן בפני עצמה; אפילו ב"הארץ" המדעיסטי הידיעה נדחקה לשוליים). אבל אולי זה לא שאנחנו לא לבד, אלא שהיא.

ידעות אחרונות, 24.7.15

2

מבצר או כלא? (על יחסי מין). מה בין מין ואהבה? מין אינו אהבה, ואהבה אינה מין. יתכן מין בלי אהבה, תתכן אהבה בלי מין. אבל אין ספק כי המין הוא נדבך מרכזי בתהליך של הקמת המבנה הנשגב של האהבה. ב"אההבה" כתבתי: "מיניות, או יחסי מין, הם חלק בלתי נפרד מהשלד המחזיק את הפיגומים. קורותיהם חזקות ורחבות בהיותן עשויות עונג, התמסרות ואיחוד". יש משהו נפלא ואדיר עוצמה בפשטות של הגוף, במשיכה ובהנאה ההדדית והמשותפת שהוא מספק. אבל כמו כל דבר, גם את זה אנחנו מצליחים לעתים קרובות לסבך. כפי שכתב יהודה עמיחי:

הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה

אַחַר-כָּך הוּא הַמִּבְצָר הַֹשּוֹמֵר עָלֶיהָ

אַחַר-כָּך הוּא הַכֶּלֶא שֶל הַאַהֲבָה.

זוגות מאושרים מצליחים להישאר בשורה השנייה. אבל הדבר דורש מאמץ והתכוונות הדדיים מתמידים.

3

נשימת האהבה. אהבה אינה דבר שמשיגים, שמוצאים, כמין חפץ. היא יצור חי שצריך כל הזמן לטפחו. היא אמנם תמיד נמצאת בתוכנו, רק מחכה שנחשוף אותה לאור, אבל בחווייתנו – היא באה, והולכת. או יותר נכון – אנו באים, והולכים. ב"אההבה" כתבתי: "קשה מאוד לחיות ממש, לחיות במלאות. לפעמים זה כמעט בלתי נסבל. חיים מעין אלה, אפילו ההתכוונות אליהם, מחייבים מאמץ רב. אני מצליח בכך אולי לדקות ספורות ביום. רוב הזמן אני מצוי באשליה, בשכחה, בשקר, בספק, בסתמיות, בניכור, ולא באההבה".

המשוררת רבקה מרים כתבה ברוח דומה: "בתחושת האהבה יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת. יש שהיא נעלמת, ונדמה שהיתה אך ורק תעתוע, ואז במפתיע היא צצה לה שוב, במקום זה או אחר. אם מדובר בהסתר פנים במובן האלוהי, הרי שהאהבה, שאף היא אחת מפני האלוהים, נוטה להסתתר. וכשהיא נעלמת, צפה ועולה שוב הבדידות בכל תפארת נוראותה ומגיחים החימה והאיבה והניכור".

4

לשלם על האהבה. אהבה אם כן לא מוצאים, אלא עושים. נכון, יש למצוא אדם מתאים לעשותה איתו, אבל זהו רק הצעד הראשון בדרך הזו, דרך האהבה. אנשים חושבים שאם מצאו, אז הם עשו את שלהם, ואפשר מעתה לנוח. אין זה כך. סטיבן פולדר כתב: "בעד אהבה צריך לשלם, היא לא סוג של מעדן גורמה שאפשר לקבל בכל רגע שאנחנו רוצים. אנחנו משלמים עבורה בכך שאנו חורשים בהתמדה את שדות היחסים שלנו, כדי שהאהבה תוכל לצמוח. למה אני מתכוון? הכבוד שאנו חשים ומשדרים לאדם האחר, הבנת הצרכים והחיים שלו, הקשיים והכאב שלו, היכולת לשים את עצמנו במקומו – כל אלה הם חלק מטיפוח האהבה".

5

להכיר בקיומו של אחר. אנחנו חיים בתוך עצמנו. אנו פועלים בעולם שבו אינספור דמויות אחרות, אבל נשארים סגורים בתוך כלא תודעתנו וניסיוננו. רק אותם אנו יודעים. אהבה היא אולי המוצא היחיד מצינוק זה. סימון וייל כתבה: "בין בני האדם, אנו מכירים הכרה מלאה רק בקיומם של אלה שאנו אוהבים. האמונה בקיומם של בני-אדם אחרים כשהם לעצמם היא אהבה". ואייריס מרדוק כתבה: "אהבה היא ההכרה המסובכת והקשה-מנשוא שמשהו שאינו אני הוא אמיתי". חוסה אורטגה אי גאסט טען שהכרה כזו היא המאפיין המהותי ביותר של אהבה. לדבריו, "לאהוב משהו פירושו להכיר באורח העמוק ביותר בקיומו, פירושו לסרב להסכים לעולם המתקיים בלי המושא הזה שבו תלוי הכל. האהבה הריהי החייאה מתמדת, יצירה ושימור מכוון של המושא". ההכרה המלאה, הנדירה, בקיומו של אחר היא האהבה, והיא דבר אקטיבי, מתמיד, שמחייה, שנותן חיים – לזולת, אבל גם לנו.

6

באמצעות מה אנו חיים. בספרו What Men Live By כתב טולסטוי כך:

הבנתי כעת שאף שנדמה שבני האדם חיים תוך דאגה לעצמם בלבד, למען האמת זוהי אהבה בלבד שבאמצעותה הם חיים. האדם שאוהב, הוא באלוהים, ואלוהים הוא בו, שכן אלוהים הוא אהבה.

7

ולסיום: שיחה על אהבה. שלשום התארחתי בתוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו ללא הפסקה לשיחה בת 45 דקות על אההבה. ורדה, אישה חכמה מאוד, היתה מקסימה ולבבית. אבל היא לא עשתה לי הנחות ושאלה וחקרה בחדות וחריפות על הקונספט של אההבה. דיברנו על ההבדל בין תשוקה ואהבה, על סוגים שונים של אהבות, על ההדדיות באההבה, על הייאוש שמביא אובדן אהבה, על שחיקת האהבה, על האפשרות לאהוב גם חלקים מעצבנים בבן-הזוג ועל מה שיש לעשות כדי למצוא בן-זוג לאההוב איתו. מוזמנות ומוזמנים להקשיב לשיחה, כאן –tinyurl.com/vardaRJAhava

ורדה רזיאל זקונט 21.7.15 (6)