"אם מישהו היה אומר לי לכתוב ספר על ענייני מוסר, הייתי מגיש כרך ובו מאה עמודים, מהם תשעים ותשעה ריקים. בעמוד האחרון הייתי כותב: 'אני מכיר רק חובה אחת, והיא לאהוב'. בכל הנוגע לכל היתר, אני אומר 'לא'". (אלבר קאמי)
דרישה
"האהבה דורשת הכל, ויש לה הצדקה מלאה לכך." (בטהובן במכתב לאהובתו).
1
"אני עדיין חושב ש-2 הוא ה-1 היחיד שאפשר להעלות על הדעת". (רומן גארי)
טירוף, אבל נפוץ
"אהבה זה רק סוג של טירוף, ואני אומר לך, מגיע לה מוסד סגור ושוט כמו למשוגעים; והסיבה שלא מענישים ומרפאים ככה אוהבים היא שהטירוף הזה כל כך נפוץ שהמצליפים גם הם מאוהבים." (ויליאם שקספיר)
תשוקה
"היעדרות מחלישה את התשוקות הפחותות ומגבירה את הגדולות, כפי שהרוח מכבה את הנרות ומציתה את האש." (לה-רושפוקו)
שכבה דקיקה
"אהבתנו קורצה ברובה מחומר דהוי, אך תמיד נשארת שכבה דקיקה של זהב טהור, חלקת אהבה טהורה שבה תלוי השאר – ואשר גואלת את השאר." (איריס מרדוק)
מיליוני אנשים לבד. מאשימים את המילניאלז, הקפיטליזם, תרבות הצריכה, האינדיבידואליזם הפרוע, אפליקציות ההיכרויות – אבל טקסט קטן ומקסים מלפני 1,500 שנה מעיד שהסיפור הזה של שני אנשים יחד תמיד היה מורכב, ונפלא
אם ננסה לתאר את התפיסה החברתית של אהבה בימינו, שני דברים בולטים לעין. הראשון הוא שאהבה היא מוקד הכמיהות הנפשיות והרוחניות של רבים מאוד. חיפוש אחר חיים מלאים, מספקים, משמעותיים, מקודשים אפילו, כרוך בימינו בדרך כלל בשאיפה למציאת אהבה זוגית. את מקומה של הדת כמארגנת את חיי האדם וכמושא לכמיהותיו הגבוהות ביותר, תפסה בתרבות הרחבה הרומנטיקה, אותה ניתן לראות כדת המערבית העכשווית הנפוצה והמשגשגת מכולן. הנקודה הבולטת השנייה היא שעל אף היותה כה מוערכת ורצויה, אהבה היא נדירה למדי. אנשים רבים יותר מאי-פעם חייםלבדם, וגם אלה שנדמה שמצאו אהבה, לעתים קרובות מתגרשים, או מכלים את ימיהם בשגרה נטולת שמחה.
שתי תופעות אלה, קידוש האהבה מחד, ונדירותם של קשרים מספקים וממושכים מאידך, נתפסות כמייחדות ובמידה רבה אף מגדירות את עידננו. סוציולוגים והיסטוריונים טוענים שהאהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה מודרנית יחסית. לדבריהם, בחברות מסורתיות נשים וגברים לא חיפשו אהבה, אלא זיווג הולם, שיאפשר להם להוליד צאצאים ולקיים תא יציב מבחינה כלכלית. הם לא שאפו להתעלוּת בתוך הקשר הזוגי, ולכן הסתפקו בחיי משפחה פשוטים ושמחו בהם. חלק ניכר מהזוגות נקשר באמצעות שידוך, שהיה חלק ממערכת תרבותית שתפסה את הזוגיות בצורה ריאלית ולא אידיאלית, אמצעי מוכח למציאת קשר שיאפשר חיים נטולי סערות, ייאוש, בדידות ודיכאון – תופעות שהפכו כה נפוצות בימינו מוכי האהבה.
אולם התפיסה הסוציו-היסטורית הזו כנראה שגויה, או לפחות לא שלמה. קריאה במדרש האגדה בראשית רבה למשל, שנכתב בסביבות המאה החמישית לספירה, מראה שאהבה הייתה גם בימים הרחוקים ההם מושא לכיסופים עזים, ומקור לתסכולים מאמללים. מסופר שם (סח ד) על שיחה בין מטרונית אחת לתנא הנודע רבי יוסי בר חלפתא. שאלה זו "כַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ?". השיב לה: "שֵׁשֶׁת יָמִים". תהתה: "מַה הוּא עוֹשֶׂה מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַכְשָׁו?". אמר לה: "יוֹשֵׁב וּמְזַוֵּג זִוּוּגִים". השתוממה: "אַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן". אמר לה: "אִם קַלָּה הִיא בְּעֵינַיִךְ קָשָׁה הִיא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עוֹשֶׂה לָהֶן? מְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָן".
אפשר לומר שלפי המדרש האמוראי כולנו משתתפים בהפקת ענק של "חתונה ממבט ראשון", עם אלוהים בתפקיד הבמאי, המפיק, ודני פרידלנדר. אם לשבת ולזווג היא המלאכה שהועידו החכמים לאל אחרי שברא את העולם (ובכך סיים את החלק הקל בקריירה), משמע גם לפני 1,500 שנים נתפסה האהבה כעיקר. ואם נדמה לנו כי בעבר, בהיעדר טינדר, שררה הרמוניה בבתים, הרי שמתוך הדברים עולה כי הזוג הממוצע בימי "בראשית" לא שונה היה במאוד מאלה שנמצא בימינו על ספות היועצים. כאשר אומר בר חלפתא, בן המאה השנייה, כי אלוהים מזווג את הבריות "בעל כרחן שלא בטובתן", אין לראות בכך תיאור של מה שאכן עושה האל, דבר עליו אין לאיש ידיעה כלשהי, אלא תיאור של האופן בו חיו זוגות לפני שני אלפי שנים. גם אז, מסתבר, העניין הזה של שני אנשים שמנסים לחיות יחד היה מסובך עד ייאוש.
בכל זאת, גם אנשי הדור ההוא, הקדמון, לא ויתרו על הסיכוי לאהבה גדולה. אהבה שכזו אפשרית, אומר המדרש, אולם היא מאורע נדיר, "כקריעת ים סוף" – אולי הנס הגדול והחשוב ביותר במקרא. מה שמעורר את השאלה: מדוע תואר זיווג קוסמי שכזה דווקא בעזרת דימוי של קרע?
במסורות רבות, כולל הפיזיקה המודרנית, מתוארת הבריאה כולה כמעשה של קריעה, תהליך שבו אחד שלם התפצל לרבים. רגע הבריאה, רגע הקריעה, יוצר מצד אחד מרחק ובדידות, אך מן השני מאפשר משיכה וגעגוע. על פי המסורת היהודית, האל ברא עולם ובו יצור "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", וכך הפך לראשונה מושא להתבוננות. רק משיש גם מישהו חיצוני, דומה אך אחר, אותו ניתן לראות, ושיכול לראותנו בחזרה, ייתכנו הכרה והבנה.
דבר דומה קורה גם בתהליך הבריאה הפרטי של כל אדם ואדם. עד לידתנו, ובשבועות שלאחריה, כך מציעה התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו מצויים במצב של אחדות אומניפוטנטית עם אמנו ועם העולם כולו. זהו מצב נעים ונפלא, שכל חיינו נערוג אליו. אולם כדי להיות מסוגל להכיר ולהיות מוכר, על התינוק להתנתק ממצב זה, דבר הדורש את הפעלת כל כוחותיו, ובמיוחד אלה ההרסניים. לפי האנליטיקאי דונלד ויניקוט, רק אם יפגין התינוק את מלוא תוקפנותו כלפי הדמות המטפלת בו, וזו תשרוד את ניסיונות ההרס, תהפוך המטפלת בחווייתו של התינוק לנפרדת ממנו, והוא יוכל להפסיק לשלוט בה ולהתחיל להיות איתה בקשר של ממש.
במצבים בבגרות בהם יש ניסיון לשחזר את עמדת השליטה, העולם והזולת נתפסים רק מבעד לצרכים שלי וכנתונים למרותי, כלומר כהשלכה שלי. במצב של קשר אמיתי, לעומת זאת, יש הכרה בכך שהעולם והזולת מצויים מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, יכולים לעמוד בפני ניסיונות ההרס שלי, ולכן הם יכולים להעניק לי ולקבל ממני. כל חיינו אנו נאבקים להגיע לאופן ראייה כזה. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק.
ניסיון להרוס, לקרוע, הוא הכרחי בדרך למצב של פירוד, שרק בו אפשרית אהבה, שמחברת, מְרַקַּעַת. אכן, בשפה העברית כאשר שניים נקשרים, הרי הם כורתים ביניהם ברית. האיחוד, הברית, מתאפשרים בעזרת כריתה, כלומר חיתוך והפרדה. מקור המילה ברית, אגב, אינו ידוע, אך יש המשערים כי הוא בשיכול האותיות של שורש ב.ת.ר, במשמעות חיתוך.
מחקרשפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי PNAS מציע תמיכה אמפירית באינטואיציה הזו. החוקרים מדדו בנקודות זמן שונות את פעילות המוח של נברני שדה, שמשתייכים, יחד עם הומו סאפיינס, לקבוצה מצומצמת מאוד של יונקים שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים. נמצא כי בגרעין האקומבנס, "מרכז העונג" של המוח (מפעילות אותו למשל הסנפת קוקאין או הזרקת הרואין), התחוללה פעילות ערה ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות, או משחק משותף, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג – ואצו-רצו לקראתו. שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי שלפני הפרידה היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס יותר נרגש בעת התנועה לקראת מפגש. אין ספק, אהבה זקוקה לקרבה כדי להיווצר, אך מתברר שגם למרחק, כדי להישמר.
צמצום האפשרות למרחק יכול להיות בעל השפעות טרגיות על הזוגיות לא רק אצל נברנים, כך מציע הניסוי רב המשתתפים בהיסטוריה. במדינות רבות, מסיןדרך ערב הסעודיתובלגיה ועד ארצות הבריתדווח כי עם הסרת הסגר בתום הגל הראשון של מגפת הקורונה הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. אפשר לשער כי בימי המגפה פשוט לא היו לגרעין האקומבנס די הזדמנויות לספק את העונג המיוחד שלו, לחולל את נס האיחוי, שמותנה בקריעה.
בלי מרווחים בין המילים לא תיווצר משמעות; המלודיה ביצירה מוזיקלית נסמכת על רגעי השקט. בדומה, פרקי המרחק בתוך קשר הם אלה שיכולים, אם נושאים אותם, אם לא נותנים להם להרוס, לאפשר לקרבה להעמיק. המשורר גיא פרל כתב: "בָּרוּךְ אַתָּה בּוֹרֵא הַמֶּרְחָק, אֱלֹהֵי הַמִּתְרַחֲקִים לַמֶּרְחַקִּים, בּוֹרֵא הַגַּעְגּוּעַ". מאז ומעולם.
תגלית מפתיעה בחקר המוח מאירה מחדש את פוטנציאל האהבה שטמון בנו
מחקר מרעיש מאוניברסיטת קיימברידג' שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Cell טוען כי זיהה סוג חדש של תאי עצב. 'נוירוני הסימולציה', כפי שכונו על-ידי החוקרים שגילו אותם, הם נוירונים שבאופן ספונטני מדמים תהליכי קבלת החלטות אצל זולת. הנוירונים מייצרים בתוך האורגניזם התופס את מצב תודעתו של האחר הנתפס, וכך מאפשרים לנבא את כוונותיו.
המחקר נעשה על קופי מקוק, שהחוקרים מדדו אצלם פעילות של נוירונים בודדים. הקופים ישבו בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע. על המסך הוקרנו תמונות שונות, שבחירה בכל אחת מהן הובילה לקבלת פרס (מיץ פירות) בהסתברות שונה. קוף אחד ביצע את הבחירות, והשני רק התבונן. באופן מפתיע, החוקרים מצאו שאצל הקוף המתבונן ביצעו תאי עצב באמיגדלה פעילות של חישוב וקבלת החלטות. תאי עצב אלה השוו את ההסתברויות השונות לפרס העומדות בפני הפרטנר לפי התמונות המוצגות לו, ולאחר מכן אותתו על הבחירה שצפו שיבצע. הנקודה החשובה היא שדפוסי פעילות עצבית אלה התרחשו באופן ספונטני, לפני שהפרטנר אכן ביצע בחירה ובלי שנדרשה מהקוף הצופה כל החלטה שהיא.
בעקבות גילוי הנוירונים מן הזן החדש, העלו החוקרים השערה כי תפקוד לקוי שלהם מגביל את יכולת החשיבה החברתית ועשוי להסביר קשיים בסיטואציות חברתיות, בין היתר כפי שקורה על הרצף האוטיסטי. תפקוד יתר של הנוירונים, לעומת זאת, יכול להוביל לעיסוק מופרז במחשבותיהם של אחרים, דבר שעשוי להיות בעל תפקיד בהתפתחות הפרעת חרדה חברתית.
אך מעבר לחשיבות הקלינית האפשרית של הגילוי, נוירוני הסימולציה יכולים להיות עוד שלב בסולם שהוא אולי החשוב מכולם – זה שבאמצעותו ניתן לנו להגיע אל מעבר לעצמנו.
כל מה שאנו חווים, כל התחושות, כל הרגשות, כל המחשבות – נחווים על ידינו. האדם נולד, חי ומת כשהוא כלוא בתוך בֵּיצַת עצמו. הסובייקטיביות שלנו היא כל עולמנו, אך היא גם זו שחוסמת את כל מה שמחוצה לה. ביצת העצמי היא הקשה מכולן.
הסדק הראשון שזיהה חקר המוח בקליפה שנדמתה לפילוסופים ולפסיכולוגים בלתי חדירה היה עם גילויים של נוירוני המראה (גם כן במחקר על קופי מקוק). אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו.
לאורך השנים גילו נוירוביולוגים כי הקשר האינטר-סובייקטיבי אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שהחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע; אך אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף[1].
נוירוני המראה הציגו אפוא תמיכה מדעית לאפשרותה של אמפתיה מהותית, ולא רק פסבדו-אמפתיה סובייקטיבית – כלומר לאפשרות לצאת מגבולות עצמנו ולהזדהות עם אחר. נוירוני הסימולציה מרחיבים עוד את אזור המגע עם מה שאינו אנו. לא רק שביכולתנו לדמות כאילו אנו פועלים את פעולות האחר, וכאילו אנו חשים את תחושותיו, מהמחקר החדש עולה כי אנו יכולים גם לדמות שאנו חושבים את מחשבותיו ומקבלים את החלטותיו.
לחוקרי מוח נטייה להפריז בהערכת משמעות ממצאיהם, וגם לממצאים הראשוניים של המחקר מקיימברידג' יש להתייחס בזהירות. עם זאת, ייתכן שבעתיד הם יסייעו, ולו במעט, בהבנת אחת התופעות המהותיות לאנושיות (ולא רק לה, מסתבר). החוקר הראשי במחקר החדש, פביאן גראבנהרסט, אמר שנוירוני הסימולציה עשויים להיות הבסיס לאחת היכולות הקוגניטיביות הגבוהות ביותר – יצירת 'תיאוריה של התודעה' (Theory of Mind), כלומר יחוס מצבים נפשיים כמו אמונות, תשוקות, רגשות וכוונות לנו ולאחרים, והבנה שלאחרים יש מצבים נפשיים כאלה, השונים משלנו. תיאוריה של התודעה היא שמאפשרת לנו להבין כי ישנם אנשים אחרים, לא כפִּיונים או כסטטיסטים בעולמנו, אלא כישויות שלמות, בדיוק כמונו.
האדם נולד כפוטנציאל, והחיים הם ההזמנה לממשו. הגוף הוא המרחב לכך. מוחנו מחווט כך שיש באפשרותנו להכיר, במלוא מובן המילה, בקיומם של אחרים, אולם לעשות זאת בפועל אינו דבר של מה בכך. זו אולי הגדולה שבמשימות. כפי שכתבה אייריס מרדוק, "אהבה אינה אלא ההבנה הקשה עד מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי".
[1]התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים – אדם הסובל כאבי פנטום באיבר שנקטע יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.
תצלום: פרננדו פאס, unsplash.com; המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון"
למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה
Photo: Scott Webb
האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.
לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.
אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.
דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.
להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".
את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.
אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.
אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.
הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".
טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".
הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:
אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.
כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".
בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".
אהבה היא העתקת מרכז הקיום מעצמנו למישהו אחר.
(אייריס מרדוק)
על השיח עם הפרחים הכתומים מתחת למרפסת אולם המדיטציה, ראיתי שני פרפרים, שחורים עם פס לבן, שעפו יחד, צמודים צמודים. הבטתי בהם ממושכות. הם דילגו מפרח לפרח, לוגמים צוף. אחרי זמן מה שמתי לב שזה תמיד אותו פרפר ששותה, והשני מלווה אותו, מחכה בסבלנות עד שיסיים, ואז עובר איתו (דמיינתי שזה 'אִתה') לפרח הבא. אחרי שעברו פחות או יותר על כל עשרות הפרחים שעל השיח, הם נפרדו, וכל אחד המשיך למצוץ עוד קצת צוף מהפרחים. כלומר, זה לא שהפרפר המלווה לא היה צמא. הוא רק וידא שחברתו גומעת את הצוף הטרי מכל פרח, לפני שניגש להרוות גם את צימאונו שלו. עמנואל לוינאס אמר – "הדבר האמיתי הוא ערך הקדושה. אין הקדושה קשורה כל עיקר בסגפנות, כי אם בוודאות שתמיד יש לתת את הבכורה לאחר". אלה היו פרפרים קדושים אפוא.
כוכב האהבה. נדמה לכם שראיתם את התמונה הזו כבר אינספור פעמים. אבל לא. זו התמונה הראשונה של צדו המואר של כדור-הארץ שמצולמת מאז שאנשי אפולו 17 צילמו את ה-Blue Marble הידועה ב-7 בדצמבר 1972. כל מה שראיתם מאז הן תמונות המורכבות על ידי מחשב מצילומי לוויין שונים. התמונה שכאן למעלה צולמה ב-6 ביולי על ידי הלוויין DISCVR – Deep Space Climate Observatory. נחמד שהדיווח על הצילום הופיע אתמול, במגזין דיסקאבר. כמה שהיא יפה, אמא אדמה. את הכל, ממש הכל, אנחנו הרי חייבים לה.
ובאחד מאותם צירופי מקרים נהדרים של הקיום, אתמול גם התפרסמה ידיעה על מציאתו של כוכב לכת נוסף בקוסמוס, דומה עד מאוד לזה שאנו חיים עליו. "אנחנו לא לבד?" שאלה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" (תופעה יוצאת דופן בפני עצמה; אפילו ב"הארץ" המדעיסטי הידיעה נדחקה לשוליים). אבל אולי זה לא שאנחנו לא לבד, אלא שהיא.
2
מבצר או כלא? (על יחסי מין). מה בין מין ואהבה? מין אינו אהבה, ואהבה אינה מין. יתכן מין בלי אהבה, תתכן אהבה בלי מין. אבל אין ספק כי המין הוא נדבך מרכזי בתהליך של הקמת המבנה הנשגב של האהבה. ב"אההבה" כתבתי: "מיניות, או יחסי מין, הם חלק בלתי נפרד מהשלד המחזיק את הפיגומים. קורותיהם חזקות ורחבות בהיותן עשויות עונג, התמסרות ואיחוד". יש משהו נפלא ואדיר עוצמה בפשטות של הגוף, במשיכה ובהנאה ההדדית והמשותפת שהוא מספק. אבל כמו כל דבר, גם את זה אנחנו מצליחים לעתים קרובות לסבך. כפי שכתב יהודה עמיחי:
הַגוּף הוּא הַסִּבָּה לַאַהֲבָה
אַחַר-כָּך הוּא הַמִּבְצָר הַֹשּוֹמֵר עָלֶיהָ
אַחַר-כָּך הוּא הַכֶּלֶא שֶל הַאַהֲבָה.
זוגות מאושרים מצליחים להישאר בשורה השנייה. אבל הדבר דורש מאמץ והתכוונות הדדיים מתמידים.
3
נשימת האהבה. אהבה אינה דבר שמשיגים, שמוצאים, כמין חפץ. היא יצור חי שצריך כל הזמן לטפחו. היא אמנם תמיד נמצאת בתוכנו, רק מחכה שנחשוף אותה לאור, אבל בחווייתנו – היא באה, והולכת. או יותר נכון – אנו באים, והולכים. ב"אההבה" כתבתי: "קשה מאוד לחיות ממש, לחיות במלאות. לפעמים זה כמעט בלתי נסבל. חיים מעין אלה, אפילו ההתכוונות אליהם, מחייבים מאמץ רב. אני מצליח בכך אולי לדקות ספורות ביום. רוב הזמן אני מצוי באשליה, בשכחה, בשקר, בספק, בסתמיות, בניכור, ולא באההבה".
המשוררת רבקה מרים כתבה ברוח דומה: "בתחושת האהבה יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת. יש שהיא נעלמת, ונדמה שהיתה אך ורק תעתוע, ואז במפתיע היא צצה לה שוב, במקום זה או אחר. אם מדובר בהסתר פנים במובן האלוהי, הרי שהאהבה, שאף היא אחת מפני האלוהים, נוטה להסתתר. וכשהיא נעלמת, צפה ועולה שוב הבדידות בכל תפארת נוראותה ומגיחים החימה והאיבה והניכור".
4
לשלם על האהבה. אהבה אם כן לא מוצאים, אלא עושים. נכון, יש למצוא אדם מתאים לעשותה איתו, אבל זהו רק הצעד הראשון בדרך הזו, דרך האהבה. אנשים חושבים שאם מצאו, אז הם עשו את שלהם, ואפשר מעתה לנוח. אין זה כך. סטיבן פולדר כתב: "בעד אהבה צריך לשלם, היא לא סוג של מעדן גורמה שאפשר לקבל בכל רגע שאנחנו רוצים. אנחנו משלמים עבורה בכך שאנו חורשים בהתמדה את שדות היחסים שלנו, כדי שהאהבה תוכל לצמוח. למה אני מתכוון? הכבוד שאנו חשים ומשדרים לאדם האחר, הבנת הצרכים והחיים שלו, הקשיים והכאב שלו, היכולת לשים את עצמנו במקומו – כל אלה הם חלק מטיפוח האהבה".
5
להכיר בקיומו של אחר. אנחנו חיים בתוך עצמנו. אנו פועלים בעולם שבו אינספור דמויות אחרות, אבל נשארים סגורים בתוך כלא תודעתנו וניסיוננו. רק אותם אנו יודעים. אהבה היא אולי המוצא היחיד מצינוק זה. סימון וייל כתבה: "בין בני האדם, אנו מכירים הכרה מלאה רק בקיומם של אלה שאנו אוהבים. האמונה בקיומם של בני-אדם אחרים כשהם לעצמם היא אהבה". ואייריס מרדוק כתבה: "אהבה היא ההכרה המסובכת והקשה-מנשוא שמשהו שאינו אני הוא אמיתי". חוסה אורטגה אי גאסט טען שהכרה כזו היא המאפיין המהותי ביותר של אהבה. לדבריו, "לאהוב משהו פירושו להכיר באורח העמוק ביותר בקיומו, פירושו לסרב להסכים לעולם המתקיים בלי המושא הזה שבו תלוי הכל. האהבה הריהי החייאה מתמדת, יצירה ושימור מכוון של המושא". ההכרה המלאה, הנדירה, בקיומו של אחר היא האהבה, והיא דבר אקטיבי, מתמיד, שמחייה, שנותן חיים – לזולת, אבל גם לנו.
6
באמצעות מה אנו חיים. בספרו What Men Live By כתב טולסטוי כך:
הבנתי כעת שאף שנדמה שבני האדם חיים תוך דאגה לעצמם בלבד, למען האמת זוהי אהבה בלבד שבאמצעותה הם חיים. האדם שאוהב, הוא באלוהים, ואלוהים הוא בו, שכן אלוהים הוא אהבה.
7
ולסיום: שיחה על אהבה. שלשום התארחתי בתוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט ברדיו ללא הפסקה לשיחה בת 45 דקות על אההבה. ורדה, אישה חכמה מאוד, היתה מקסימה ולבבית. אבל היא לא עשתה לי הנחות ושאלה וחקרה בחדות וחריפות על הקונספט של אההבה. דיברנו על ההבדל בין תשוקה ואהבה, על סוגים שונים של אהבות, על ההדדיות באההבה, על הייאוש שמביא אובדן אהבה, על שחיקת האהבה, על האפשרות לאהוב גם חלקים מעצבנים בבן-הזוג ועל מה שיש לעשות כדי למצוא בן-זוג לאההוב איתו. מוזמנות ומוזמנים להקשיב לשיחה, כאן –tinyurl.com/vardaRJAhava
אם ננסה לתאר את התפיסה החברתית של אהבה בימינו, שני דברים בולטים לעין. הראשון הוא שאהבה היא מוקד הכמיהות הנפשיות והרוחניות של רבים מאוד. חיפוש אחר חיים מלאים, מספקים, משמעותיים, מקודשים אפילו, כרוך בימינו בדרך כלל בשאיפה למציאת אהבה זוגית. את מקומה של הדת כמארגנת את חיי האדם וכמושא לכמיהותיו הגבוהות ביותר, תפסה בתרבות הרחבה הרומנטיקה, אותה ניתן לראות כדת המערבית העכשווית הנפוצה והמשגשגת מכולן. הנקודה הבולטת השנייה היא שעל אף היותה כה מוערכת ורצויה, אהבה היא נדירה למדי. אנשים רבים יותר מאי-פעם חיים
דבר דומה קורה גם בתהליך הבריאה הפרטי של כל אדם ואדם. עד לידתנו, ובשבועות שלאחריה, כך מציעה התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו מצויים במצב של אחדות אומניפוטנטית עם אמנו ועם העולם כולו. זהו מצב נעים ונפלא, שכל חיינו נערוג אליו. אולם כדי להיות מסוגל להכיר ולהיות מוכר, על התינוק להתנתק ממצב זה, דבר הדורש את הפעלת כל כוחותיו, ובמיוחד אלה ההרסניים. לפי האנליטיקאי דונלד ויניקוט, רק אם יפגין התינוק את מלוא תוקפנותו כלפי הדמות המטפלת בו, וזו תשרוד את ניסיונות ההרס, תהפוך המטפלת בחווייתו של התינוק לנפרדת ממנו, והוא יוכל להפסיק לשלוט בה ולהתחיל להיות איתה בקשר של ממש.
במצבים בבגרות בהם יש ניסיון לשחזר את עמדת השליטה, העולם והזולת נתפסים רק מבעד לצרכים שלי וכנתונים למרותי, כלומר כהשלכה שלי. במצב של קשר אמיתי, לעומת זאת, יש הכרה בכך שהעולם והזולת מצויים מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, יכולים לעמוד בפני ניסיונות ההרס שלי, ולכן הם יכולים להעניק לי ולקבל ממני. כל חיינו אנו נאבקים להגיע לאופן ראייה כזה. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה הסופרת והפילוסופית אייריס מרדוק.
מחקר
דברי אהבה 