אהבות (10)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות

rising - Austin Ban
צילום: אוסטין באן

1

"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר." (אוה קילפי)

2

ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).

יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.

3

אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.

4

כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.

5

"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)

6

אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.

לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.

7

בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.

מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
לא טהורות
וממחשבות
לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.

השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!

(התרגום שלי, המקור כאן)

מודעות פרסומת

פשוט דברו על זה

Eiler Krag from ABZ of Love
רישום: איילר קראג, מהספר "ABZ of Love"

כולם אוהבים לאהוב את האהבה. היא נקייה, טהורה, אי אפשר לומר דבר בגנותה. אבל אהבה היא גם בגוף, וכאן דברים הופכים מורכבים יותר. בלי לגעת בחומר, בבשר, לא מדובר באהבה, אלא רק באידיאל מנותק מהחיים. המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב: "בלי ארוטיות – בלי צורה מוחשית וחושנית – אין אהבה. אבל האהבה מגיעה מעבר לגוף הנחשק ומחפשת את הנפש בגוף, ואת הגוף בנפש. את האדם כולו".

כדי לאהוב את האדם כולו, יש לאהוב את נפשו, אך גם את גופו. זו גדולתה ועוצמתה של האהבה הרומנטית ביחס לשאר האהבות.

לכאורה המשיכה הגופנית היא החלק הקל. היצרים, ההורמונים, השעון הביולוגי – כולם דואגים לכך שנימשך, שנרצה לרצות. אבל זה לא תמיד כך. סופרת הרומנים הרומנטיים האמריקאית איריס ג'והנסן אמרה פעם: "אין דבר מסובך יותר ממין. גם לא דבר כה פשוט ביופיו".

מין הוא פשוט, אבל גם לעתים מסובך ביותר. אין פלא שזוגות רבים נתקלים בשלל קשיים סביב יחסי-האישות. הפתרון הקל ביותר, כמו תמיד, הוא לקחת תרופה. שוק התרופות המעוררות לגברים מוערך ביותר משלושה מיליארדי דולרים בשנה וכעת מנסים חוקרים למצוא תרופות דומות גם עבור נשים. מחקר שהתפרסם לאחרונה הביא בשורה מעניינת. לפי החוקרים, מהאוניברסיטה הרפואית (MedUni) בווינה, טיפול הורמונלי שיפר מאוד את החוויה המינית של נשים הסובלות מבעיות בתפקוד (עוררות נמוכה, קושי להגיע לאורגזמה וכאבים בעת קיום יחסים). אלה חדשות טובות. אבל החדשות הטובות יותר הן שקבוצת ניסיון שקיבלה תרופת דמה הציגה שיפור דומה.

במחקר התבקשו 30 נשים שהתלוננו על בעיות בתפקוד להשתמש במשך שמונה חודשים בתרסיס אף של אוקסיטוצין מיד לפני קיום יחסי מין. לצורכי המחקר התבקשו הנשים לנהל יומן יחד עם בני זוגן בו תיעדו השניים את חוויותיהם. דבר זהה עשתה קבוצה נוספת של נשים, אלא שהתרסיס שקיבלה היה פלצבו. בשתי הקבוצות חל שיפור משמעותי בסיפוק המיני. מסקנת החוקרים היתה שקשיים בתפקוד מיני אצל נשים הם לרוב לא תוצר של חוסר איזון הורמונלי, אלא ביטוי לתקשורת לקויה עם בן הזוג. "אין ספק שהעובדה שהנשים חשבו יותר על מיניותן ושוחחו על מין עם בני זוגן היא שהובילה לשיפור הניכר", אמרה ד"ר מיכאלה ביירל-אדר, שהובילה את המחקר. אגב, לדבריה כ-40% מהנשים סובלות מקושי כלשהו בתפקוד מיני.

הקשר ההדוק בין הגוף לנפש בא לידי ביטוי גם בסיבה שבגללה בכלל התכנסנו במיטה מלכתחילה. כניסה להריון מושפעת אף היא לעתים קרובות (לא תמיד!) מהמצב הנפשי ומתחושת קרבה וביטחון בין בני הזוג. במטא-אנליזה של מספר רב של מחקרים בנושא נמצא שמתוך כלל הנשים שהגיעו למרפאות פוריות, 45 אחוז מאלה שעברו במקביל טיפול פסיכותרפויטי נכנסו להריון, זאת לעומת 14 אחוז בלבד שנכנסו להריון בלי טיפול כזה.

אז אולי לא 'הכל בראש' כמו שאומרים לפעמים, אבל בכל הנוגע למיניות ופוריות, בטוח שחלק גדול נמצא בדיוק שם. תחושות מתח וריחוק הן הגורמים העיקריים לקשיים מיניים ולכן ברוב המקרים אפשר לוותר על ביקור אצל הרופא ולהסתפק בשיחה מלב אל לב. זוגות רבים מתייחסים ליחסים כאל דבר שמוסכם בשתיקה. אבל התקשורת המילולית היא חלק מרכזי בקשר, והיא שמבססת ביטחון באזור רגיש זה. חשוב ליצור אווירה של פתיחות ואם זה לא מתרחש באופן ספונטני, אפשר בהחלט גם להחליט מראש להקדיש זמן לשיחה לפני או אחרי, כפי שנעשה במחקר מווינה. ככל שהשיח בין בני הזוג פתוח וגלוי, ללא שיפוטיות, כך תפחת המבוכה ותגדל הקרבה. תופתעו לגלות עד כמה דברים הופכים פשוטים אחרי שאומרים אותם לבן הזוג – מועקות והיסוסים שלפעמים מלווים אותנו שנים יכולים להתפוגג תוך שניות.

(פורסם בגרסה מעט קצרה יותר במגזין "נשים")

על אהבה וחושך

Light and dark - Norhisham Shafie
Photo: Norsisham Shafie

חנוכה הוא חג האור. אבל אור הוא תמיד צדו השני של החושך. אין אחד בלא השני. כך גם אהבה ומוות. אנו בני תמותה, אנו ילדי הזמן, ואף אחד מאתנו לא יימלט מהמוות. אנו יודעים לא רק שאנו עצמנו נמות, אלא גם אהובנו או אהובתנו. המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב: "אנו כלי המשחק של הזמן והמקריות; מחלה וזִקנה מעוותים את הגוף. אהבה היא אחת התשובות שהאנושות המציאה כדי להביט למוות בעיניים. באמצעות האהבה אנו גונבים מהזמן שהורג אותנו כמה שעות שאותן אנו הופכים לעתים לגן עדן, לעתים לגיהינום". אלמלא המוות, לא היתה אהבה. בלי החושך, בלי מודעות לאזורי הצל שבנו, הכרה בהם, לא יהיה אור.

מה פירושו של האור? בגלל שהיא עשויה זמן, אהבה היא הן מודעות למוות הן ניסיון להפוך את הרגע לנצח. כל האהבות הן חסרות-כוכב שכן כולן אינן אלא הקשר הפגיע בין שני יצורים ארציים שיודעים שהם הולכים למות. אבל אולי האהבה אינה רק פגיעה וזמנית. לקראת סוף ספרו, The Double Flame, כתב פאס: "בכל האהבות, גם הטרגיות ביותר, יש רגע של אושר שלא יהיה זה מופרז לכנותו על-אנושי: זהו הניצחון על הזמן, הצצה במה שמעבר, בשָׁם שהוא כאן, היכן שדבר אינו משתנה וכל מה שישנו, באמת ישנו".

מאבקה של האהבה בזמן תואר גם על ידי פרנץ רוזנצווייג. בכוכב הגאולה הוא כתב: "המוות … טובע על כל יצור חותם בל-יימחה של הנבראוּת, היינו את המלה 'היה'. עליו אוסרת האהבה מלחמה, היא שאינה יודעת אלא הווה בלבד, חיה על ההווה בלבד, כמהה להווה בלבד". הניצחון במאבק הוא ביכולת להיות עכשיו, ותו לא. כך הופך האור לנצחי. פך השמן אמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אבל בכל זאת השתמשו בו. להיום יש לנו שמן, זה מספיק, שכן היום הוא כל שישנו. ההבנה העמוקה של עובדה זו, היא הנס.

אהבות (6)

שבעה הרהורים על אהבה

1

באנר דברי אהבה

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

אטמוספרה, אוגוסט 2015, 1(אטמוספרה, אוגוסט 2015, 2אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)

11 הרהורים על אהבה

Felix Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy

"האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, אוראליוס, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?", שאל המשורר הרומי ורגיליוס. מהי אהבה? האם היא תוצר של הפרשת הורמונים ופעילות עצבית במוח כמו שיצמצמו מדענים, או הדבר הנשגב ביותר שביכולתו של אדם להשיג, כפי שישוררו אוהבים? האם היא רגש, מצב תודעה או משהו אחר בכלל? מהם מאפייניה?

בעקבות מותה של אשתי אהובתי, ליאת, יצאתי לפני עשר שנים למסע בחיפוש אחר תשובות לשאלות הנצחיות הללו. הנה 11 דברים שלמדתי בדרך.

  1. היא יוצרת תחושת שלמות

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח.

ב"משתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה לפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכו'. במצב זה היו רבי עוצמה ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. מכאן הכמיהה האנושית העזה מאין כמוה להתאחד שוב עם אותו אהוב או אהובה שהם חציינו השני. לאגדה מופרכת-לכאורה זו יש בסיס ביולוגי איתן: כפי שכתב דארווין ב"מוצא האדם", האב הקדמון של כל בעלי החוליות היה אנדרוגיני.

  1. היא פונה לזולת

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'. כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אהבה אמיתית היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב".

  1. היא פעילות

בשונה מיתר הרגשות, אהבה אינה רק היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. כדברי הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו.

שלוש הן פעולות האהבה: הכרה, קבלה ומסירה. הכרה מלאה, המאפיינת אהבת אמת, משמעה שמושאה של האהבה הגדולה הוא האהוב עצמו, כמות שהוא, בלא תוספות או השמטות, בלא אשליות. פרננדו פסואה כתב ב"ספר האי-נחת": "לעולם איננו אוהבים איש. אנו אוהבים אך ורק את הרעיון שאנו יוצרים לנו ביחס למישהו. מה שאנו אוהבים אינו אלא מושג שלנו, ובסופו של דבר את עצמנו אנו אוהבים". כך כנראה הדבר בנוגע לאהבות רבות, אולם אהבת אמת הכרתה צלולה. מתוך עניין כה עמוק באדם אחר, אנו לומדים להכירו בצורה המלאה ביותר שאפשר, שכן כל מה שהוא עושה וחושב מרתק אותנו. פעולת האהבה השנייה היא קבלה: מעבר להכרת בן הזוג אנחנו גם מקבלים אותו בדיוק כמו שהוא. לא היינו רוצים שיהיה בקמצוץ שונה ממה שהוא. האלמנט האחרון הוא של מסירה עצמית. לא רק שאנו מכירים ומקבלים את אותו אדם, חיינו מוקדשים לרווחתו, צמיחתו ואושרו. קפקא העיר: "המלה sein פירושה בגרמנית כפול: להיות ולהיות-של". אם אנחנו לא "של מישהו", אם איננו מסורים לאחר, איננו יכולים להיות, רומז קפקא.

  1. היא מחייבת מאמץ

הפילוסוף הבריטי סיימון מיי כתב: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה". כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל אהבה היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אולם אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים, נדרש מאבק.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

  1. מוטב להעניקה מאשר לקבלה

כולם רוצים להיות נאהבים. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב" והסופרת ג'ורג' אליוט העירה ב"מידלמארץ'": "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. המשורר, וו.ה. אודן תיאר זאת כה יפה:

אם חיבה שווה לא תתאפשר

אבקש להיות זה שאוהב יותר.

  1. היא מחוץ לסדר

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ. הם המובילים לתאוות-בצע ולשאיפה לכוח ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו לחרוג מסדר זה, להיות מי שאנחנו. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר, המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. רולאן בארת כתב כי האוהב "דומה לאותו מיסטיקאי קדום, שקהיליית הכנסייה ביקשה להקיאו מקרבה: [הוא] אינו מתעמת ואינו מערער: הוא פשוט אינו מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו'". הוא גבר על החיה הרעה.

  1. היא מפתיעה

אהבה משתלטת עלינו מיד. ידידות שנבנית ומתפתחת עם חבר במשך חודשים ושנים יכולה להירקם בקשר של אהבה רומנטית כהרף עין. "האהבה ממלאת במין כשף את המחסור בזיכרונות רבי-שנים", כתב הסופר בנז'מין קונסטן. "כל שאר הרגלי החיבה זקוקים לעבר. האהבה בלבד יוצרת כאילו בכוח קסם עבר מסביבנו".

המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב אף הוא על הכשף הזה: "בראשיתה של האהבה יש הפתעה – הגילוי של אדם אחר אשר עמו אנו כרוכים בקשר שמהותו רק משיכה גופנית ורוחנית בלתי ניתנת להגדרה; אותו אדם יכול אפילו להיות זר ולהגיע מעולם אחר". ההפתעה הזו היא פתאומית ביותר. מטא-אנליזה של מחקרי-מוח העלתה שלוקח כחמישית-שנייה כדי להתאהב.

  1. היא מפחידה

אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. "אין דבר שהאדם רוצה אותו ובה בעת מפחד ממנו יותר ממה שהוא אמיתי", כתב הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן. לנוכח האמת שבאהבה עולה חרדה עזה – שהרי בהכרח נאבד אותה בסופו של דבר, כמו כל דבר אחר.

הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל כתב על הדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. לדבריו אנשים רבים יוצרים פיצול בין 'אהבה בטוחה', שהיא משמימה למדי, ובין תשוקה הרפתקנית, שאין בה עומק. לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו והדרך היחידה להשיג ביטחון היא להחליש את העוצמה – שכן אז הכאב שיביא אובדן האהבה פוחת.

  1. היא לא בהכרח קצרת ימים

בהתחלה הקשר לוהט ורוגש. אחרי זמן מה הסערה שוככת, אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. הסופר ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר: "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".

אבל היומיום לא חייב להיות מאכזב ואפור. מחקרים פסיכולוגים עדכניים מראים שכמעט 50 אחוז מהאנשים הנשואים מעל 10 שנים עדיין חשים מאוהבים מאוד בבני-זוגם. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים, אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים, היו גם מאוהבות יותר.

  1. היא לא דבר אחד

ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה זוגית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל-חיים, לקבוצה, למקום, לעיסוק. למרות השם הזהה, כל אחד מסוגי האהבה הללו מרגיש אחרת ומספק צרכים אחרים. מחקרים נוירולוגיים מראים שאהבות מסוגים שונים מפעילות אזורי-מוח שונים. אך לכולן אותו שם. "לאסקימוסים 52 מילים לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות לפחות מספר דומה של מילים לאהבה".

  1. קשה לומר עליה משהו

לכאורה לא מפסיקים לדבר עליה. היא שם, כמעט בכל שיחה, סרטון, שיר. אבל, כמו שכתב אהוד מנור, "לא דיברנו עוד על אהבה, ולא ירדנו אל סופה". למעשה, לא ברור אם דיבור על אהבה הוא בכלל אפשרי. ז'וליה קריסטבה כתבה: "האהבה עשויה להיות, כך או אחרת, בודדה, מכיוון שאינה ניתנת למסירה. כאילו, בו ברגע שהיחיד עשוי להתגלות בכל מאודו, סובייקטיבי בתכלית, עלול הוא לגלות גם את מכלאת מצבו ואת אין האונים של שפתו". כדברי שייקספיר ב"מהומה רבה על לא דבר": "כל לב אוהב משתמש בלשונו שלו". ובטהובן כתב לאישה המסתורית אותה כינה "אהובתי הנצחית": "לבי כה מלא בדברים לספר לך – הו! – יש רגעים בהם אני מרגיש שהשפה היא לא כלום".

 

(המאמר פורסם לראשונה במגזין הרשת אלכסון)