אין אהבה בלי מריבה

מה מבדיל בין זוגות שמריבות מקרבות אותם ובין כאלה שאצלם המריבה היא ראשיתו של שבר?

אהבה, יודעים כולם, ניזונה מכנות וסבלנות, מפתיחות ונדיבות, מהיכרות והתמסרות. אך ישנו מרכיב נוסף, מושמץ – וחיוני.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים לאוהבים ויריבים. כל עוד שיחקו, אך גם התקוטטו והתגוששו, התפתח ארוס, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. אין אהבה בלי מריבה.

המיתולוגיה של ימינו, המדע, הגיעה למסקנה דומה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שבהיעדר תוקפנות, לא נוצרים בעולם החי קשרים אישיים. פרטים ממינים שבטבעם אין גילויי תוקפנות כלפי בני אותו המין מזדווגים כאלמונים וחיים כבודדים. חתן פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות".

החיכוכים החריפים עם האדם הקרוב לנו ביותר הם מההיבטים המערערים והמכאיבים ביותר בקשרים זוגיים. אולם דווקא כישלון להכיר בתוקפנותנו ולבטאה הוא הגורם העיקרי לכך שיחסי אהבה עמוקים נסוגים והופכים לקרירים או מנוכרים, אמר הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים, להכניס למרחבים האינטימיים ביותר שלנו את הזולת. אם לא נדע שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר. לנצח נאכל חרב, גם אם במסעדה רומנטית לאור נרות.

מחקר מדיר שינה שערכה חברת מזרנים אמריקאית מצא כי זוגות רבים בממוצע 19 פעמים בחודש, ומגיעים בערך פעם בשבוע למצב שבו אחד מבני הזוג נאלץ לישון על הקאוץ'. אאוץ'. ראתה יצרנית מקלחות בריטית כי טוב ויזמה מחקר משלה, שיצק מים חמים על הדימוי האנגלי הצונן. זוגות בממלכה רבים מסתבר 312 פעמים בשנה. גם מחקר סולידי יותר, שבוצע באוניברסיטת מישיגן, מצא כי הרוב המוחלט של הזוגות רב כמה פעמים בחודש.

מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה השאלה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם עושים זאת. במחקרו הקלאסי הקליט גורו היחסים, הפסיכולוג ג'ון גוטמן, זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. הוא שם את הסלילים בארון, חיכה, כיעקב בשעתו, 14 שנה, ואז השווה את השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לשיחותיהם של אלה שנתקפו לֵאות לאורך השנים. נמצא שבעוד הנשואים התייחסו בצורה ביקורתית להתנהגויות של בן הזוג שהפריעו להם, המתגרשים התמקדו בתכונות אישיות. כמובן, תכונות אישיות קשה הרבה יותר לשנות. מעבר לכך, בשיחות של המתגרשים, ורק בהן, היו ביטויים של בוז וזלזול (contempt). מאפיין שלישי של מריבות המתגרשים היה התעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי במצב המתוח.

המחקר של גוטמן נחשב לאורים ותומים של יועצים ומטפלים זוגיים שממליצים: בקרו התנהגות ולא תכונות, הפגינו כבוד וקחו אחריות. אך מחקר חדש, בו השתתפו זוגות נשואים טריים, מציב נושא אחר לגמרי במוקד היכולת לשרוד קונפליקטים זוגיים ולצמוח מהם. בשלב הראשון של המחקר, שמככב על עמוד השער של גיליון "סיינטיפיק אמריקן מיינד" של ינואר 2020, נבחן בנפרד 'זיכרון העבודה' של כל אחד מבני הזוג. זיכרון העבודה מתייחס לכמות המידע שהאדם מסוגל להיות קשוב לה בכל רגע נתון, קיבולת המודעות המידית, כאן ועכשיו. בשלב השני התבקשו בני הזוג להעלות רשימת בעיות שקיימות ביניהם ולדרג את חומרתן. אז ניתנו להם שמונה דקות לדון על דרכים לפתור כל אחת מהבעיות. בסוף כל דיון הופרדו בני הזוג והתבקשו, כל אחד, להיזכר במה שאמר השני. במהלך השנה שאחרי הניסוי מילאו בני הזוג פעמיים שאלונים בהם דירגו מחדש את חומרת הבעיות שציינו.

נמצא כי הירידה החדה ביותר בחומרת הבעיות התרחשה אצל מי שהיו בעלי קיבולת 'זיכרון עבודה' גבוהה. לא במפתיע, אנשים אלה תיארו בצורה מדויקת את מה שאמרו בני זוגם במהלך הדיון על פתרון הבעיות. החוקרים בדקו גם גורמים אישיותיים אחרים, כמו שליטה עצמית, יכולת בקרה רגשית ומידת סובלנות למצוקה, אך אף אחד מהם לא הצליח להסביר את הירידה בעוצמת הבעיות הזוגיות. יכולת להיות קשוב ומודע למה שאומר בן הזוג בעת ריב, ובכלל, היא אולי הדבר שתורם יותר מכל להתמודדות עם קשיים ביחסים, הסיקו החוקרים. אין אהבה בלי הקשבה.

איך משפרים את זיכרון העבודה? פשוט מתאמנים בשימת לב. מחקרים מצאו כי אפילו ארבעה ימי תרגול של מדיטציית קשיבות מחזקים את זיכרון העבודה. וניתן לשער כי התוצאות המיטיבות יתפשטו לכלל אזורי החיים, מעבר לזוגיות.

מסופר על מורה הזֶן איקיו כי יום אחד ניגש אליו אדם ושאל אותו: "האם תוכל לומר לי כמה משפטים על החוכמה הגבוהה ביותר?". איקיו לקח מיד את מכחולו וכתב: "תשומת לב".

"האם זה הכול?", שאל האיש באכזבה. "האם לא תוכל להוסיף משהו?".

"תשומת לב. תשומת לב", כתב איקיו אז.

"ובכן", אמר האיש, מעט מרוגז, "אני באמת לא רואה שום דבר עמוק או מעודן במה שכתבת זה עתה".

איקיו כתב שלוש פעמים: "תשומת לב. תשומת לב. תשומת לב".

האיש איבד את סבלנותו. "מה בכלל פירוש הביטוי 'תשומת לב'?", תבע לדעת.

איקיו ענה בשקט: "תשומת לב פירושה תשומת לב".

– – –

פורסם לראשונה ב"אלכסון".

Photo by Grégoire Bertaud on Unsplash

על החיכוך

walk on fire - dan carlson
Photo: Dan Carlson

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

Arguing - Hidde Rensink
Photo: Hidde Rensnick

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.