אהבת עולם

אהבה היא לא רק רגש. אהבה היא השקפת עולם, היא מצב תודעה, היא אורח חיים. אהבה אמיתית, אההבה, אינה מסתכמת ברגעים בודדים וגם לא ביחס לאדם אחד או לאחדים. איך ייתכנו לה סייגים? היא מתחילה באהבה לעצמנו ואהבה לבן זוגנו, ומשם היא מתפשטת לקרובים לנו, ועוד, הלאה, נשפכת, שוצפת, לכלל בני האדם, ולכלל היצורים החשים, השואפים לאושר, בדיוק כמונו, וגם לכוכב הזה, שאנו חיים עליו וממנו ובזכותו, ואשר אלמלא הוא – לא היתה אולי אף לא טיפת אהבה ביקום כולו. שימו גבול לאהבה, והיא תעלם, תעזוב למקום אחר, בו תתקבל בזרועות פתוחות.

על פי מחקר חדש, לו יבחרו כל בני האדם בעולם בתזונה טבעונית ינצלו חייהם של 8.1 מיליון איש עד שנת 2050, ופליטות גזי החממה הקשורות לתעשיית המזון (האחראית ליותר מרבע מכלל הפליטות) יפחתו ב-70%. חלק הארי מ-150 מיליארד בעלי החיים הנשחטים מדי שנה יזכה בחיים. זה צריך להיות הדבר העיקרי שאנחנו מדברים עליו היום, מחר, בעוד חודש או שנה. בבריסל נרצחו 34 איש. זה נורא. העולם נרעש. בגלל מה שעל הצלחת שלנו נגזר דינם של 238,235 איש מדי שנה, ושל 20 מיליון בעלי חיים מדי שעה.

הזמנים השתנו. כשאני נולדתי, לפני 42 שנה, חיו בעולם פחות מארבעה מיליארד בני אדם. היום יש כמעט שבעה וחצי. המספרים בלתי נתפסים. מוח אנוש לא יכול לקלוט 'מיליארד'. בעולם של שבעה וחצי מיליארד אנשים, כולל אותך, שאוכלים ומחרבנים ונוסעים וצורכים – כל כללי המשחק השתנו. האם ניתן עדיין להיות באמת אדם אוהב, ולאכול בשר? ההכחשה, ההדחקה, ההתעלמות, הכרוכים באכילת בשר בימינו – כל אלה מנוגדים למהות האהבה.

המוכשרים לאהבה

Picou, Henri Pierre - Romeo and Juliet
"רומיאו ויוליה", אנרי-פייר פיקו

אהבה נמצאת בכל מקום, בשירים בספרים בסרטונים, נראה שהיא מה שכולם רוצים ומחפשים. אבל כל המהומה הזו אינה אלא כסות למצב העניינים האמיתי. לפחות שליש מהזוגות היציבים והחזקים בימינו, כלומר של כאלה שהתחייבו לחיות חייהם יחד, יחליטו כעבור כמה שנים להיפרד. גם מתוך שני השלישים הנותרים נראה שאצל לא מעטים מה שמותיר את הקשר על כנו אינה אהבה גדולה אלא שיקולים כלכליים, פחד מבדידות, הרגלים שבשגרה. הפער שבין הרצון העז שמביעים כה רבים, ובין העובדה שבפועל רק מעטים מצליחים לחיות חיי אהבה טובים, ממושכים, מתפתחים עם בן זוג שמצא חן בעיניהם מספיק כדי לכרוך חייהם בחייו – הוא כנראה הסוגיה המטרידה והחשובה ביותר בחקר האהבה בימינו.

חוסה אורטגה אי גאסט, אולי גדול הכותבים על אהבה בעת החדשה, הדגיש: "אם מבקשים להבין היטב את תופעת האהבה, הכרחי, קודם כל, להשתחרר מן התפיסה המקובלת הרואה בה רגש נפוץ, שהכול או כמעט הכול מסוגלים לו". וכי מדוע שהמצב יהיה שונה? הפילוסוף הבריטי בן זמננו סיימון מיי כתב: "מעטים מסוגלים להצטיין באהבה, כפי שמעטים מסוגלים להצטיין כמהנדסים, או מוזיקאים או שחקני גולף או טייקונים או פוליטיקאים או גננים או סופרים". נראה שאהבה היא בין הכישרונות הנדירים ביותר. אך כמו עם כל כישרון אחר, לא מדובר רק במתת גורל, במשהו שישנו או אינו. יש חשיבות רבה גם למאמץ שמוכנים להשקיע בפיתוחו.

לכישרון לאהבה כמה היבטים. היבט אחד הוא היכולת לתת לאהוב או לאהובה "את כל כולך", כדברי מיי. זוהי יכולת נדירה, אבל לא מספיק להיות מסוגלים להתמסר. יש גם לדעת לבחור היטב למי לתת את כל כולנו. היבט נוסף הוא אפוא היכולת לזהות את המעטים שיאפשרו לנו לאהוב ולהיות נאהבים, עד הסוף.

נראה שישנם שני סוגי מפגש, שני אפיקי אהבה. האחד מקורו בהימשכות, שקשה להסבירה אך קל להרגישה. לנוכח אנשים מסוימים אנו יכולים לחוש לפתע התרגשות עזה, רצון שוקק לשהות במחיצתם, תחושה של בית, שייכות, דיוק, תחושה שעם אדם זה אנו ממוקמים, שלמים, נכונים. מסורות רבות ניסו לאורך ההיסטוריה להסביר הימשכות, או התמגנטות מסתורית זו, תוך שימוש במטפורות כמו "נשמות תאומות" או מיתוסים כמו זה היווני על בני האדם כפולי הראשים ומתומני הגפיים שנחצו לשניים על-ידי האלים. התמגנטות זו אינה מינית במהותה – זוהי הימשכות לישותו של האחר, רצון נטול פשר אך חסר פשרות להיות במחיצתה. באפיק השני אנו אוהבים, מעריכים ומכבדים אדם בשל תכונותיו, פעולותיו, אופיו ואף יופיו. עם-זאת אותה התמגנטות נעדרת. בעוד שהאפיק הראשון הוא בינארי למדי, או שישנו או שלא, הרי שהשני מתקיים על רצף. שני המסלולים יכולים להיות עצמאיים לגמרי זה מזה, אך במקרה האידיאלי הם משתלבים, אצל שני המעורבים.

בחירה רומנטית מוטעית נובעת אפוא מהסתמכות על 'אפיק' אחד בלבד. השגיאה מן הסוג הראשון היא במקרים בהם אנו מסתמכים רק על אותה הימשכות ישותית, אף שאינה מלווה בהערכה מלאה – מצב המצביע על כך שאותה הימשכות מסתורית יכולה להטעותנו. זוהי שגיאה שמשקפת את הבלבול הנפוץ בין אהבת אמת והתאהבות. השגיאות מן הסוג השני נובעות מהסתפקות בתחושות כבוד, הערכה, משיכה כדי לייסד עליהן קשר, למרות שאותה התמגנטות ישותית חסרה. אנחנו מעריכים את האדם, נהנים מחושניותו, מתרגשים לשמע תוכניותיו ורעיונותיו, שגשוגו והצלחתו חשובים לנו מאוד. בקשר אין כל מחסור באמפתיה הדדית. אלה מערכות-יחסים עדינות ונעימות, ממושכות וטובות, אלא שגם כאן יש בלבול – הפעם בין אהבת אמת ובין חיבה. ההתמסרות המלאה לבן-הזוג, הכניעה המוחלטת בפניו, שהן מרכיבים הכרחיים במה שאי גאסט מכנה "האהבה הצרופה", חסרים. ביחסי חיבה שהם נטולי היכנעות "כל אחד מבני הזוג פולט מתוכו קרינות עדינות של כבוד, נדיבות ותודעת-שותפות", אבל עושה זאת תוך שהוא "חי בתוך עצמו, מבלי להתמזג בזולת".

ההתמזגות היא אולי הנקודה המוקשה ביותר, והמכריעה, בכל הנוגע לאהבה הצרופה. נדרש כאן איזון עדין מאוד בין שכחת עצמי ופיתוח עצמי. ניתן לומר שבצורת הכזב הראשונה של אהבה – ההתאהבות הסוערת והדרמטית, יש חוסר איזון לכיוון של אובדן עצמי, התמוססות במקום התמסרות, בעוד שבצורה השנייה, החיבה השקטה והיציבה, הכף נוטה יתר על המידה לצד של שמירה על העצמי, יש אֶחַָדִיוּת במקום התאחדות.

כדי להשיג את האיזון המדויק, הנדיר, יש לעבור תהליך פנימי, לפתח את ההיבט השלישי, הבסיסי, של כישרון האהבה – להפוך להיות כל מה שאנו יכולים להיות. שהרי אם לא נהיה מי שאנו במלאות, איך ניתן את כל כולנו? אם לא נדע לעומקי עומקים מי אנו – כיצד נוכל לזהות מי מתאים לנו, למי להתמסר, עם מי להתאחד? במכתבו השביעי למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כתב ריינר מריה רילקה: "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם". להיות עולם נדמה כפסגת הישגי בן האנוש, ואהבה מדרבנת לשם. כל חיינו אנו קוראים, כותבים, נוסעים, לומדים, מתמודדים, רואים, שומעים, טועמים, משקיעים את מירב מאמצינו ומשאבינו בעצם בעצמנו, בהעשרת והרחבת נפשנו, בניסיון, שבדרך כלל אינו מודע, להכשיר עצמנו, להיות עולם. ועדיין, להיות עולם זה הרבה מאוד, אך לא הכל. שכן מטרת האהבה היא תמיד, ורק, "להיות עולם בפני עצמנו למען אדם אחר".

(פורסם לראשונה ב"אלכסון", בעריכת יורם מלצר)

פשוט דברו על זה

Eiler Krag from ABZ of Love
רישום: איילר קראג, מהספר "ABZ of Love"

כולם אוהבים לאהוב את האהבה. היא נקייה, טהורה, אי אפשר לומר דבר בגנותה. אבל אהבה היא גם בגוף, וכאן דברים הופכים מורכבים יותר. בלי לגעת בחומר, בבשר, לא מדובר באהבה, אלא רק באידיאל מנותק מהחיים. המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב: "בלי ארוטיות – בלי צורה מוחשית וחושנית – אין אהבה. אבל האהבה מגיעה מעבר לגוף הנחשק ומחפשת את הנפש בגוף, ואת הגוף בנפש. את האדם כולו".

כדי לאהוב את האדם כולו, יש לאהוב את נפשו, אך גם את גופו. זו גדולתה ועוצמתה של האהבה הרומנטית ביחס לשאר האהבות.

לכאורה המשיכה הגופנית היא החלק הקל. היצרים, ההורמונים, השעון הביולוגי – כולם דואגים לכך שנימשך, שנרצה לרצות. אבל זה לא תמיד כך. סופרת הרומנים הרומנטיים האמריקאית איריס ג'והנסן אמרה פעם: "אין דבר מסובך יותר ממין. גם לא דבר כה פשוט ביופיו".

מין הוא פשוט, אבל גם לעתים מסובך ביותר. אין פלא שזוגות רבים נתקלים בשלל קשיים סביב יחסי-האישות. הפתרון הקל ביותר, כמו תמיד, הוא לקחת תרופה. שוק התרופות המעוררות לגברים מוערך ביותר משלושה מיליארדי דולרים בשנה וכעת מנסים חוקרים למצוא תרופות דומות גם עבור נשים. מחקר שהתפרסם לאחרונה הביא בשורה מעניינת. לפי החוקרים, מהאוניברסיטה הרפואית (MedUni) בווינה, טיפול הורמונלי שיפר מאוד את החוויה המינית של נשים הסובלות מבעיות בתפקוד (עוררות נמוכה, קושי להגיע לאורגזמה וכאבים בעת קיום יחסים). אלה חדשות טובות. אבל החדשות הטובות יותר הן שקבוצת ניסיון שקיבלה תרופת דמה הציגה שיפור דומה.

במחקר התבקשו 30 נשים שהתלוננו על בעיות בתפקוד להשתמש במשך שמונה חודשים בתרסיס אף של אוקסיטוצין מיד לפני קיום יחסי מין. לצורכי המחקר התבקשו הנשים לנהל יומן יחד עם בני זוגן בו תיעדו השניים את חוויותיהם. דבר זהה עשתה קבוצה נוספת של נשים, אלא שהתרסיס שקיבלה היה פלצבו. בשתי הקבוצות חל שיפור משמעותי בסיפוק המיני. מסקנת החוקרים היתה שקשיים בתפקוד מיני אצל נשים הם לרוב לא תוצר של חוסר איזון הורמונלי, אלא ביטוי לתקשורת לקויה עם בן הזוג. "אין ספק שהעובדה שהנשים חשבו יותר על מיניותן ושוחחו על מין עם בני זוגן היא שהובילה לשיפור הניכר", אמרה ד"ר מיכאלה ביירל-אדר, שהובילה את המחקר. אגב, לדבריה כ-40% מהנשים סובלות מקושי כלשהו בתפקוד מיני.

הקשר ההדוק בין הגוף לנפש בא לידי ביטוי גם בסיבה שבגללה בכלל התכנסנו במיטה מלכתחילה. כניסה להריון מושפעת אף היא לעתים קרובות (לא תמיד!) מהמצב הנפשי ומתחושת קרבה וביטחון בין בני הזוג. במטא-אנליזה של מספר רב של מחקרים בנושא נמצא שמתוך כלל הנשים שהגיעו למרפאות פוריות, 45 אחוז מאלה שעברו במקביל טיפול פסיכותרפויטי נכנסו להריון, זאת לעומת 14 אחוז בלבד שנכנסו להריון בלי טיפול כזה.

אז אולי לא 'הכל בראש' כמו שאומרים לפעמים, אבל בכל הנוגע למיניות ופוריות, בטוח שחלק גדול נמצא בדיוק שם. תחושות מתח וריחוק הן הגורמים העיקריים לקשיים מיניים ולכן ברוב המקרים אפשר לוותר על ביקור אצל הרופא ולהסתפק בשיחה מלב אל לב. זוגות רבים מתייחסים ליחסים כאל דבר שמוסכם בשתיקה. אבל התקשורת המילולית היא חלק מרכזי בקשר, והיא שמבססת ביטחון באזור רגיש זה. חשוב ליצור אווירה של פתיחות ואם זה לא מתרחש באופן ספונטני, אפשר בהחלט גם להחליט מראש להקדיש זמן לשיחה לפני או אחרי, כפי שנעשה במחקר מווינה. ככל שהשיח בין בני הזוג פתוח וגלוי, ללא שיפוטיות, כך תפחת המבוכה ותגדל הקרבה. תופתעו לגלות עד כמה דברים הופכים פשוטים אחרי שאומרים אותם לבן הזוג – מועקות והיסוסים שלפעמים מלווים אותנו שנים יכולים להתפוגג תוך שניות.

(פורסם בגרסה מעט קצרה יותר במגזין "נשים")

שיעורים באהבה (1)

Eddie Gerald - kiss
צילום: אדי גרלד

איש החינוך ליאו בוסקאליה ציין שרובנו מתנהגים כאילו אהבה אינה דבר שיש ללמוד אותו, אלא כושר שמצוי רדום בתוך כל אדם ופשוט מחכה לרגע בו הוא יתגלה במלואו בצורה מיסטית. "רבים מחכים לאותו רגע לנצח", כתב בוסקאליה. "נראה שאנחנו מסרבים להכיר בעובדה הברורה שרובנו מבלים את חיינו בניסיון למצוא אהבה, ולבסוף מתים בלי שמעולם באמת גילינו אותה".

יותר מאשר רגש, אהבה היא פעולה. וכמו כל פעולה שאנחנו מבצעים, החל מללכת וכלה בלחתוך סלט – עלינו ללמוד מתישהו כיצד לעשותה כראוי. לימוד זה מכה שורש בנשמה בצורה השלמה ביותר כאשר הוא נעשה בצוותא עם בן הזוג, שמלמד אותנו כיצד לאהוב אותו, וגם, באהבתו – כיצד לאהוב את עצמנו (ובמקביל אנו מלמדים אותו). אבל כמו בתחומים אחרים, לפעמים יש ערך גם לשיעורים מפי מומחים.

מיהם המומחים? יש את אנשי המקצוע ויש את האנשים רבי הניסיון. נפתח בראשונים. העיתונים מדווחים השכם וערב על מחקרים פסיכולוגיים חדשים הכוללים המלצות לזוגיות בריאה. מרוב עצות לא רואים את היעד. אבל שני חוקרים נחמדים, מלני טננבאום וג'סטין הלפר, שלא במקרה גם נשואים זה לזה, עשו לנו טובה גדולה ושלפו מתוך ערמת הקש העצומה של כתבי-העת האקדמיים את ארבעת הממצאים הפסיכולוגיים שנמצאו הכי מבוססים מבחינה מחקרית כמסייעים לקשר בריא ואוהב.

1. מדי יום, חישבו מה אתם מעריכים בבן הזוג, ובטאו באופן מילולי את הוקרתכם. נכון, יש לו גם חסרונות – אבל אם תתמקדו בהם, זה לא יקדם שום הנאה ממערכת היחסים, של אף אחד מכם. במחקר שנערך נמצא שאנשים שמביעים הערכה כלפי בן הזוג על פעולות יומיומיות שעשה חוו רמות גבוהות יותר של סיפוק וקירבה. ממצא מעניין במיוחד הוא שגם אם ביטויי ההערכה נבעו מכך שהורו לנבדקים להגיד אותם – זה עבד. מה שמוכיח שזו לא העובדה שיש לכם בן-זוג מתחשב שהיא החשובה – אלא עצם הבעת ההערכה.

2. גם עם העצות הכי טובות, אין מנוס ממריבות פה ושם. מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם רבים. כאשר חילוקי דעות מתעוררים, והדם מזנק לפנים, מה שכדאי לעשות זה להקשיב, לקחת אחריות, ולהתמקד בהתנהגויות ספציפיות שמפריעות לכם ולא בתכונות אישיות. גורו היחסים הפסיכולוג ג'ון גוטמן הקליט זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. כעבור 14 שנה הושוו השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לאלה של מי שהתגרשו. נמצא שהמתגרשים, ורק הם, הפגינו כלפי בן הזוג במהלך ריבים בוז – שילוב של כעס וגועל. מעבר לכך, הם האשימו את בן הזוג בפגמים באישיותו, ולא ביקרו התנהגויות. כמובן, את האישיות הרבה יותר קשה לשנות. המאפיין הבעייתי השלישי של מריבות המתגרשים היה אי לקיחת אחריות לתפקיד שיש להם במריבה והתעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי.

3. צרו כמה שיותר חוויות חיוביות משותפות. נסו למשל לפתח תחביבים משותפים, או צאו יחד לאתגרים – התמודדות עם קשיים כצוות היא הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות לזוגיות. לפי מחקרים, פעילויות פיזיות אקטיביות מועילות במיוחד, שכן הן מובילות לתופעה הפסיכולוגית של ייחוס מוטעה של עוררות. אנחנו חושבים שרגשות עולים בצורה פשוטה – מישהו מעצבן אותנו, אז אנחנו מתעצבנים. לא כך הוא. לרוב איננו חשים "כעס" או "שמחה", אלא פשוט עוררות – עלייה בלחץ הדם, בקצב הלב וכו'. כאשר יש סיבה ברורה בסביבה קל לייחס לה את התגובה הפיזית, אבל לעתים המנגנון יכול להטעות. בניסוי ידוע עוררו בגברים תחושת פחד ואז הפגישו אותם עם אישה – הם נמשכו אליה הרבה יותר מנבדקים שסתם פגשו אותה, בלי החוויה המפחידה. כלומר, הגברים בקבוצה הראשונה ייחסו את העוררות הגופנית למשיכה ולא לפחד שעלה בהם. זה קורה כל הזמן. אנחנו חשים עוררות גופנית, ואז מחפשים בסביבה הסבר לה. אז אם אתם רוצים לעורר את הזוגיות, הגבירו את הדופק, יחד.

4. כיף לעשות דברים יחד, אבל חשוב לא פחות גם לתמוך באוטונומיה של בן הזוג. נכנסתם לקשר כי הערכתם את האדם שמולכם – עזרו לו להמשיך להתפתח. זוגיות טובה יכולה לחשוף את העצמי האידיאלי שחבוי בתוך כל אחד, בעזרת עידוד ותמיכה למימוש עצמי והישגים. מחקרים מראים שכאשר בן הזוג מגיב בצורה אקטיבית ותומכת לניסיונות להשיג מטרות של עצמי אידיאלי, אנשים הופכים באופן אובייקטיבי למצליחים יותר בהשגת מטרות אלה. בנוסף, אנשים שחשים יותר אוטונומיים ועצמאיים מדווחים על יותר סיפוק בזוגיות שלהם. מסתבר שאם אתם חשים עצמאיים, יהיה לכם גם יותר נוח במצבים של תלות בבן הזוג. האמת, הגיוני, כשחושבים על זה. תחשבו על זה.

בשבוע הבא: חמש עצות לזוגיות טובה מזוגות ותיקים במיוחד.

(פורסם בגרסה מעט קצרה יותר במגזין "נשים")

דייט כפול

שחר קדרון פרסם במוסף גלריה של עיתון הארץ ראיון איתי בשני המשכים.

כאן החלק הראשון – בו ניסינו להגדיר אהבה ודיברנו על החשיבות הגדולה של ההדדיות בקשר ולמה לפעמים אנשים מתחברים דווקא עם מי שלא יכולה להיות איתו הדדיות כזו.

כאן החלק השני – בו סיפרתי לשחר קצת על עצמי ואהבתי ודיברנו על הקונספט של הנשמה התאומה ומה לעשות כשמבינים שבן-הזוג אינו כזה.

אם הלינקים קטועים, אפשר לקרוא גם כאן:

הארץ, שחר קדרון, 11.10.155

הארץ, שחר קדרון, 18.10.15

הצורה הלא נכונה

Photo: Oliver Berghold
Photo: Oliver Berghold

אין שום דבר שאפשר לאהוב יותר מדי
אבל את כל הדברים אפשר לאהוב
בצורה הלא נכונה. (ו. ה. אודן)

טעויות באהבה הן עניין טבעי, במלוא מובן המילה. חוקר הטבע ויליאם ג'ורדן כתב ספרון בשם "גירושים בקרב שחפים". מסתבר שגם השחפים, שנדמה שחיים בזוגיות מונוגמית כל חייהם, סובלים משיעור גירושים גבוה של 25 אחוז. אחד מכל ארבעה זוגות שחפים נכשל ביחסים עד כדי כך שהוא נאלץ להיפרד. הציפורים בזוגות הללו מתקוטטות ונאבקות על מזון, מתווכחות מי יבנה את הקן, מי ישמור על הביצים. אחרי הפרידה שחפים גרושים רבים מוצאים בני-זוג חדשים, וחיים איתם באושר.

טעויות בבחירת בן הזוג הן מהגורמים הכי גדולים לסבל שאנו יוצרים במו ידינו. את הדברים הבאים של אורטגה אי גאסט אני חושב שכדאי ללמד נערות ונערים בתיכון, וחיילות וחיילים, וסטודנטים וסטודנטיות, ובכלל, את כל מי שמועד לפורענויות האהבה:

"בתהליך האהבה חשוב לדייק ולהבחין בין שני שלבים, שהבלבול ביניהם מערפל את הפסיכולוגיה של האהבה מתחילתה ועד סופה. כדי שאישה תתאהב בגבר, או הגבר יתאהב באישה, הכרחי הוא תחילה שהאחד ייתן את דעתו על השני. נתינת-דעת זו אינה אלא ריכוז תשומת הלב בדמות המסוימת, והודות לריכוז זה ניתקת הדמות מהקשרה המיידי ומתעלה מעל למישור הכללי. עדיין אין בשימת-לב רבת חסד זו משום אהבה, אבל היא מצב הקודם לאהבה. בלא נתינת-הדעת תופעת האהבה אינה יכולה להתחולל, אם גם אין הכרח שלאחר השלב המקדמי הזה היא תתחולל. ברור שנתינת-דעת כזאת יוצרת אווירה נוחה כל כך להולדת ההתלהבות, עד שהיא-עצמה זהה בדרך כלל לראשיתה של אהבה. ועם זאת יש חשיבות עליונה להבחנה בין שני הרגעים, שהרי בשניהם שליטים עקרונות שונים לגמרי. לא פעם טעויות בפסיכולוגיה של האהבה נובעות מן הבלבול בין התכונות 'המושכות את תשומת-הלב', ומתוך כך מעלות את הפרט המסוים מעל למישור הכללי, ובין התכונות האחרות, שהן המאהיבות באמת ובתמים את הפרט הזה על משנהו".

ישנם שני שלבים בתהליך האהבה: ראשית, בן הזוג הפוטנציאלי מושך את שימת-הלב; אחר, לעתים, נוצרת אהבה – ששונה משימת-הלב הנלהבת. אך שימת-הלב היא רבת עוצמה, קשה מאוד להשתחרר ממנה, גם אם כך נכון. אולי גם שחפים בוחרים פרטנר על סמך השלב הראשון בלבד.

רישומי אהבה

מספרים כי כאשר היה פיקאסו בן 24, הוא הציע לידידתו הטובה, הסופרת היהודייה האמריקנית גרטרוד שטיין לציירה. עשרות פעמים היא ישבה לפניו כמודל, אך פיקאסו לא היה מרוצה. "איני יכול לראות אותך כאשר אני מתבונן בך", אמר ברוגז. כעבור מספר חודשים צייר את שטיין מזיכרונו. מכריה של שטיין טענו כי אין כל דמיון בין הציור לבין המודל, ופיקאסו ענה: "אל דאגה, בסוף היא תיראה כמוהו". גרטרוד שטיין שמרה את הציור כל חייה. כאשר נפטרה הבחינו מכריה בדמיון יוצא דופן בינה לבין הציור.

Picasso's Portrait of Gertrude Stein

בעצם כולנו פיקאסו. כל אחד יכול לראות בעיני רוחו את מהותו של אדם אחר, אף אם טרם התגלמה בהופעתו. אם אתם אמנים דגולים יקראו לכך 'גאונות'. במקרים אחרים קוראים לזה, בזלזול לא מוצדק, 'אשליה רומנטית'.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו אמר: "להיות מאוהב משמעו להגזים בפראות בהבדל בין אישה אחת לאחרת" (או בין גבר אחד לכל היתר). כל בני-האדם, כך מראים מחקרים פסיכולוגיים, נוטים להגזמות כאלה ביחס לבני הזוג. כידוע לכל, בשלבים הראשונים והנלהבים של ההיכרות אנו הופכים אדם כמעט זר לנו לחלוטין למושא הערצה ותשוקה, בלי שום ביסוס. אבל הממצא המעניין הוא שגם כעבור שנים רבות של זוגיות נוטים בני שני המינים לדרג את הפרטנר שלהם כיותר אטרקטיבי, יותר טוב לב או יותר אינטליגנטי מאיך שידורג על-ידי אנשים אחרים ואפילו על-ידי בן הזוג עצמו.

על פי "סיינטיפיק אמריקן", החוקרים משערים שהגזמות כאלה רווחות כל-כך שכן הן יעילות מבחינה אבולוציונית. האידיאליזציה לבן הזוג, אם הוא מצדו עושה את אותו הדבר, מאפשרת להשקיע מאמצים ומשאבים רבים בשימור הקשר ובגידול הצאצאים. מחקר אורך שפורסם בכתב העת Personality & Social Psychology Bulletin בחן 168 זוגות במשך 13 שנים מרגע הנישואין. נמצא שבני זוג שהיללו והעריצו זה את זה כנשואים טריים היו צפויים פחות לדעיכת האהבה ביניהם בחלוף הזמן (אם כי מידת האידיאליזציה בעת החתונה לא ניבאה את הסיכוי לגירושין).

אבל הממצא הכי מעניין – אפשר אולי לקרוא לו "אפקט פיקאסו" – הוא שהאידיאליזציה של בן הזוג אינה סתם אשליה, אלא יכולה לפעול כנבואה שמגשימה את עצמה. כלומר, תפיסת בן הזוג כבעל תכונות חיוביות ורצויות עבורנו, אף אם אין לו אותן בפועל – עשויה להביא להיווצרותן של תכונות אלה. לפי מחקר של סנדרה מוריי מאוניברסיטת מישיגן, כאשר אחד מבני הזוג מגזים תכונות טובות של השני, הדבר משפיע על האופן בו יתפוס הפרטנר את עצמו והאופן בו הוא מתנהג, כך שבסופו של דבר הוא הופך אכן להיות דומה יותר לתפיסה האידיאלית מכפי שהיה בתחילה.

בספר "אההבה" כתבתי: באהבה אמיתית, אין רצון לשנות את בת-הזוג, אוהבים אותה "בדיוק כפי שאת". אבל בכל זאת ישנו שינוי, כי למעשה אוהבים "בדיוק כפי שאני חושב שאת". באהבה, זה תמיד יותר ממה שבן-הזוג הוא בפועל. האוהבת בעצם אוהבת את האהוב "בדיוק כפי שאתה באמת", היא אוהבת אותו כפי שהוא יכול להיות, אמור להיות, אם יצליח להיות, ולכבוד האהבה הזו, בהשראתה ובאמצעותה, הוא נהיֶה כזה.

(פורסם לראשונה במגזין "נשים")

נשים, 30.10.15