שמש וירח ואהבה ונשמה ואלוהים

היום בערב יזרח הירח המלא של חודש סיון. היום הוא גם היום הארוך בשנה – האור הרב ביותר ניתך על הכדור שלנו. קראתי ברשת שהפעם האחרונה ששני האירועים הללו הצטלבו היתה לפני 49 שנה, ב"קיץ האהבה" של 1967. ובדעתי עלו כמה משפטים מן "החיים כמשל" של פנחס שדה:

רך ויפה הוא אור הירח, אבל אין הוא אלא אור שאול מן השמש. וכך אור פני האהובה, ואור יפי העולם, ואור כל הדברים – אינם אלא אורה המושאל של הנשמה.
ואור הנשמה אינו אלא אורו המושאל של האלוהים.

Stars - Greg Rakozy
Photo: Greg Rakozy

לאור אישה

Sun and Light woman - Julia Caesar
Photo: Julia Caesar

ספרים על אהבה יש המון. אין נושא שכתבו וכותבים עליו יותר. אההבה זה כבר עניין אחר. "לאור אישה" של רומן גארי הוא מהספרים הבודדים שאני מכיר שמתארים אותה. יאניק ומישל חיו חיי אההבה, שמתקרבים לסופם – יאניק לקתה במחלה חשוכת מרפא. היא מבקשת ממישל לצאת מדירתם ללילה, כדי שתוכל לעזוב בשלווה, והספר מתאר את קורותיו בליל זה.

אבל סיפור המסגרת אינו העיקר, אלא האפשרות שהוא נותן לגארי, שידע בחייו שתי אהבות גדולות וסוערות, להרהר על מהות האהבה. יש לו כמה תובנות עמוקות.

על אהבה וזמן

אהבה מתקיימת בתוך הזמן, מתגלמת בחייהם הפיזיים של שני בני-אדם. אבל היא יכולה לחרוג גם מעבר לזמן. אולי רק היא. מישל מספר על כך: "כאשר היינו אצלנו בבְּרִיאַק, הזמן לא נכנס הביתה, הוא נשאר בחוץ בצנעה, וכל-כך מאולף היה שלא נבח אלא כאשר היא הלכה לכפר ובוששה לשוב" (התרגום היפה של אביטל ענבר). החרדה הגדולה, מהזדקנות, התבלות, התרחקות, אינה רלבנטית באההבה, כעולה מהשיחה הבאה:

"ובגיל שישים, כשאהיה זקנה?"
"את מתכוונת לבטן, לשדיים, לישבן, לדברים האלה?"
"כן, בהחלט. זה מפחיד, לא?"
"לא."
"מה זאת אומרת, לא? כשאהיה זקנה בלה?"
"זקנה בלה? מה זאת אומרת? זה לא קיים. ואם כן, אז רק בסיפורים בלי אהבה."

Clair_de_femme_(film)
כרזת הסרט שנעשה על-פי "לאור אישה"

מה שמפרק, מלכד

אין לטעות, אההבה אינה דבר המושג בקלות. אלמלא הקשיים, וההתגברות המשותפת עליהם, לא היתה זו אההבה. גארי כתב: "מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת. הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה…". בלעדי הקשיים, בני הזוג זרים במקצת זה לזה, הססניים, לא בטוחים בעצמם. נדרשים "סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות, גילוי פגמינו, חסרונותינו ופנינו הקטנוניות, כל נקודות אי-ההתאמה שתאפשרנה לנו להיטיב ולעצב את עצמנו זה בזה, ללטש את קשרינו".

בעיות-הזוג

אבל, בסופו של דבר, אההבה היא פשוטה, קלה, הרמונית. ה'סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות' מאפיינים רק את ראשית הדרך. "בעיות-הזוג", לעומתם, רק הולכות ומחריפות עם הזמן, ומבדילות בין מה שאני כיניתי 'אהבה חלקית' ובין אההבה. הדו-שיח הבא בין יאניק ומישל מעט ארוך, אבל נהדר:

 "יאניק, איך זה אפשרי, אחרי שנים רבות כל-כך, איך ייתכן שזה עדיין קיים, ושלם, בדיוק כמו בימים הראשונים? הרי אומרים: הכול עובר, הכול נהרס, הכול נמאס…"
"זה קורה רק אצל מי שרק עוברים, רק הורסים ורק מואסים…"
"ומה קורה איתנו, איתך ואיתי? מה עם בעיות-הזוג וכיוצא בזה?"
"מה זה בכלל, בעיות-הזוג? או שיש בעיות, או שיש זוג, זה הכול".
"טוענים שיש מקרים שבהם זה קשה מאוד, מכאיב מאוד, הכול נתלש, מתמוסס, מתפרק…"
"שמע, מישל, איזה מין רעיון זה להעיר אותי באמצע הלילה בשביל להרצות לי על בעיות-הזוג? הפַּאֵליָה מכבידה לך על הקיבה?"
"רציתי לדעת מדוע לנו אין בעיות-זוג, לכל הרוחות!"
"יש פגישות לא מוצלחות, זה הכול. גם לי זה קרה, כן. וגם לך. איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות? פוגשים מישהו. מנסים לשוות לו עניין, ממציאים אותו מאלף עד תו, מלבישים אותו במעלות מכף רגל ועד ראש, עוצמים את העיניים בשביל להיטיב לראות אותו. הוא מנסה קצת ליַפות את עצמו, וגם את מנסה, ואם הוא יפה ומטומטם מתרשמים שהוא נבון, ואם לדעתו את מטומטמת הוא חושב שהוא נבון, ואם הוא נוכח ששדייך נפולים הוא מייחס לך אישיות, ואם את מתחילה לחוש שהוא סתם מפגר את אומרת לעצמך שצריך לעזור לו, אם הוא חסר-השכלה, אז לך יש די והותר השכלה לשניכם, ואם רק את זה הוא רוצה כל הזמן את מספרת לעצמך שהוא מת עליך ואם זה לא מושך אותו במיוחד את אומרת לעצמך שזה בעצם לא העיקר, ואם הוא קצת קמצן אז זה בגלל שהיתה לו ילדות עשוקה, ואם הוא גס-רוח את אומרת אל לבך שהוא טבעי, וכך ממשיכים לעשות כל מאמץ אפשרי בשביל להתכחש למציאות, לוודאות המסנוורת, וזה הדבר שמכונה 'בעיות-הזוג', והבעיה בהא הידיעה של הזוג, זה כאשר שוב אי-אפשר לִבְדוֹת את זה, ואז יש צער, טינה, שנאה, מנסים ללקט את הרסיסים ולאחות את הקרעים בגלל הילדים, או פשוט בגלל שבסיכומו של דבר מבכרים את החרא הזה על-פני הבדידות."

לתת/להעז/לנשק

ועוד שלושה ציטוטים:

"…מה שרציתי להגיד לך הוא שכאשר נתת לאישה את כל מה שיש לך, זה נעשה בלתי-נדלה … לאהוב, זה הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר."

"לאהוב זה מסע-הרפתקאות בלי מפה ובלי מצפן, ושבו רק הזהירות מסיטה מן הדרך."

"למשמעות החיים יש טעם של שפתיים."

* * *

הספר שכתבתי אני לאור אישה, "אההבה", בן שנה עכשיו. לרגל שבוע הספר, הוא מוצע עד סוף החודש בהנחה של 50% באתר של הוצאת מטר (ואז הוא יחזור לחיק החוק להגנת הספרות ולמחיר המלא, אז כדאי). הנה טעימה – מה שכתבתי בו על עניין הסכסוכים-מחלוקות-התנגשויות:

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

* * *

וזכות המילה האחרונה בכל-זאת ליאניק ומישל. שכן צריך לזכור שגם עם כל הספרים, המאמרים והפוסטים, אף אחד – או לפחות, אני – לא יודע דבר.

"אני לא מבינה כלום באהבה."
"זה בגלל שהאהבה מבינה הכול, יש לה מענה לכל דבר, היא פותרת הכול ופשוט צריכים אנחנו למסור את עצמנו בידיה."

Romain Gary
רומן גארי

אהבה ראשונה

דברים שאמרתי אתמול בחתונתם של דורי ורותם

חתונה דורילה.jpg

התקופה שאנו חיים בה לא תמיד מרגישה הכי ידידותית לאהבה. אמנם נראה שכולם מדברים עליה כל הזמן, אבל אולי דווקא לכן יש ממנה בפועל פחות. אהבה, או זוגיות, הפכה למין מוצר צריכה, משהו שמשתמשים בו כל עוד נהנים ממנו, ואז משליכים, מחפשים איזה שדרוג, ריגוש חדש. ואני רוצה דווקא לדבר על הגישה ההפוכה – על דבקות, מסירות, נאמנות, שאני חושב שהן מילים שמייצגות מאוד טוב את הזוג שהוא דורי ורותם.

נראה לעתים שצריך לוותר על משהו, שצריך לבחור: חידוש או נאמנות, ריגוש או מסירות; שהם לא הולכים ביחד. ואפשר באמת לומר שאהבה מעדיפה ויתור על הריגוש המיידי, ושהיא בוחרת במסירות, כי מסירות היא חלק ממהותה. אבל מי שמצליח לבחור כך אולי גם יגלה ריגוש עמוק יותר, שהרי אהבה אמיתית מחדשת ומתחדשת, מדי יום.

העניין הוא, שזה לא משהו שאפשר לעשות מדי פעם – יום כן יום לא. או שמסורים לאהבה, ואז גם לאהוּב ולאהובה, או שלא. צריך לבחור, ואז לדבוק בבחירה הזו. ולפעמים צריך לבחור מוקדם. רותם ודורי ממחישים את האפשרות לעשות את הבחירה הזו, גם בימינו. לפני 12 שנה הם נפגשו, והתאהבו, נערה ונער. אפשר לחשוב – מה הם כבר ידעו? אבל הם ידעו גם ידעו.

הסופר הרוסי איוון טורגנייב כתב:

אהבה ראשונה – כמוה כמהפכה: בן-רגע נהרס ונופל המבנה החדגוני הקבוע של החיים הממושטרים, על המתרס עומדים העלומים, דגלם המבהיק מתנופף למעלה-למעלה, ולכל אשר צפוי להם מעתה והלאה – אם מוות הוא ואם חיים חדשים – לכל ישלחו ברכתם הנלהבת.

נראה לי שכל אדם חווה, מתישהו בחייו, אהבה כזו, מהפכנית, ראשונה (גם אם היו לו בני זוג קודם לכן). אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לשמור על הלהט המהפכני. כי מהפכה באמת הופכת הכל, מביאה מוות או חיים (לא תמיד ברור מה מפחיד אותנו יותר). מול הלהט המהפך ניצבת בפני האוהבים ברירה. האם לדבוק באהבה הזו, או לבדוק – אולי יש משהו טוב יותר בשדות זרים? דורי ורותם הצליחו לדבוק.

חתונה דורילה2
Photo: Lucy Powell

אומרים אהבה יש

Sun in heart - Mayur Gala
צילום: מאיוּר גאלה

השאלה החשובה ביותר עבור האדם, טען קרל גוסטב יונג, היא האם הוא מקושר למשהו מוחלט או לא. זוהי שאלת השאלות. האם יש משהו שמעבר לחומר, שאינו מוגבל, שאינו נתון לחוקי הטבע הדטרמיניסטיים, ואם כן, האם יש לנו יכולת להיות מקושרים אליו בצורה כלשהי. את השאלה הזו אפשר לנסח גם בצורות דרמטיות פחות. את המילה המופשטת 'מוחלט' אפשר למשל להחליף ב'אהבה' ואז לשאול האם אהבה היא אמיתית, האם ישנה אהבה בעולם.

אהבה היא אחד המצבים הנעלים ביותר שביכולתנו להגיע אליהם, גם בלי צורך להיות סגפנים, פרושים, נביאים או מיסטיקנים. היא המעוררת את כמיהותנו העמוקות ביותר, היא המניעה את הבחירות החשובות בחיינו. אך האם היא אמנם מצב נשגב? המשורר הרומי ורגיליוס תהה: "האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?". בן דמותו המודרני של ורגיליוס היה כנראה מנסח את השאלה כך – האם אהבה היא כוח שמימי או לא יותר מתוצר של הפרשת הורמונים?

התשובה הסקפטית בת-זמננו, לפיה אהבה אינה אלא תוצר של התפתחות ביולוגית שאנו מפריזים מאוד בערכו, הוצגה נפלא על-ידי ג'ון באנוויל בספרו "האינסופים". הוא תיאר שיחה בין שני אלי אולימפוס שירדו לארץ וניסו לתהות על טבעה של האהבה האנושית: "האהבה של בני התמותה היא המצאה שלהם … נתנו להם את הדחף הבלתי נשלט הזה בחלציים רק כדי שיוכלו לגבור על סלידתם זה מבשרו של זה ולהתאחד בחפץ לב במעשה הרבייה. אך שורו וראו, מה הם עשו ממהומת ההתחככות הזו! זה כאילו נתנו לילד פרוע כמה שבבי עץ ודלי של בוץ כדי שיישב בשקט ובן רגע הוא הקים קתדרלה שלמה עם אגף הטבלה, צריח, שבשבת וכל השאר".

בעידן המדעי והטכנולוגי שלנו באמת קשה להאמין שאהבה היא יותר מתוצר אבולוציוני שנועד לסייע לבני מיננו 'להתאחד בחפץ לב במעשה הרבייה'. מדענים מוצאים מתאמים בין שכיחות של הורמונים בדם או פעילות מוגברת באזורי מוח ובין תחושות סובייקטיביות של אהבה, ומסכמים כי ההורמונים או הפעילות הנוירונלית הם הם ה'אהבה'. עבור האדם המודרני, מה שלא ניתן לאומרו בשפה מספרית, שפה אמפירית, אינו קיים. גם את האהבה הוא מתאר בשפה זו, מצמצם אותה לנוסחאות שאין דבר בינן ובין משהו מוחלט או נשגב.

אך האם השפה המדעית המתמטית היא בהכרח נכונה יותר משפת המשוררים והאוהבים? אנו בוטחים בשפת הפיזיקה, שכן היא הוכיחה את עצמה כיעילה ביותר ביצירת התפתחות טכנולוגית עצומה תוך זמן קצר להפליא במונחים היסטוריים. אולם האם היא אמנם מדייקת בתיאור העולם? מרגרט ורטהיים הסבירה שפירוש הדבר שמתמטיקה היא שפת הפיזיקה, הוא שפיזיקאים סורקים את העולם בחיפוש אחר דפוסים שניתן לתארם בצורה מתמטית. דפוסים אלה הם 'חוקי הטבע' שלנו. מכיוון שהדפוסים המתמטיים מושתתים על מספרים, רוב עבודתו של הפיזיקאי היא למצוא דרכים לחלץ מספרים מתופעות. זוהי ה'מדידה' שביסוד הפיזיקה. אפשר לראות במדע המודרני תהליך מתוחכם ומתמיד של כימות, שמגדיל ומגוון את הדרכים שבהן אנחנו מחלצים מספרים מהעולם בדרכנו למציאת דפוסים או 'חוקים'. זו אינה משימה פשוטה. ואכן, תולדות הפיזיקה נסובו סביב השאלות: מה אפשר למדוד, ואיך אפשר למדוד אותו? במידה רבה, ההתקדמות בפיזיקה נעשית על-ידי הרחבה אטית של טווח התשובות לשאלות אלה. דקארט חשב שאפשר למדוד ולכמת רק גופים נעים בחלל ובזמן. מאז נוספו עוד תשובות רבות. צבע למשל. במבט ראשון, אודם נראה כמו תכונה שאי-אפשר למדוד. אבל בסוף המאה ה-19 גילו הפיזיקאים שלכל אחד מצבעי הקשת, כשהם נשברים במנסרה, יש אורך גל שונה. כך הצליחו להתאים בין צבע למספרים – האורך והתדירות של הגל האלקטרומגנטי – והצבע נכנס לתחום הפיזיקה.

אבל יש דברים שלא ניתן לכמת, טענה ורטהיים, לא ניתן להצמיד להם מספרים. חסד למשל. או מזל. או אהבה. כל אלה הם מחוץ להישג היד של הפיזיקה. לא כי הם לא אמיתיים, ולא כי היא לא אמיתית. אלא פשוט כי הפיזיקה היא מערכת של חילוץ מספרים מהעולם ומשום כך פועלת רק על מה שניתן לתארו באמצעות מספר. הטענה המדעית הפוזיטיביסטית הרדיקלית טוענת שהמציאות מוגבלת רק למה שניתן לתאר בשיטה המדעית, כלומר שרק מה שניתן לצמצמו למספרים קיים (ולכן 'חסד', למשל, אינו קיים). אלא שזהו היפוך של מצב העניינים. למעשה המדע מוגבל למה שניתן לצמצם למספר.

זוהי נקודה שקשה להפריז בחשיבותה. אנחנו כה מורגלים בטענה הראשונה, לפיה כל מה שמציאותי ניתן לתיאור בצורה המדעית ורק מה שמתואר על-ידי המדע הוא אמיתי – שהיא נשמעת לנו אמת מוחלטת. המדע הפך לדת השלטת של ימינו וככזה, מחץ ומחק כל מה שמחוץ לתחומי שלטונו. אך אולי הפרזנו בכוח שנתנו לשיטה זו?

הפילוסוף עמנואל קאנט טען שלעולם לא נוכל לדעת את העולם כפי שהוא, שכן תמיד נהיה כבולים ומוגבלים על-ידי דרכי התפיסה והחשיבה האנושיות. הוא הבחין בין הפנומנה, עולם התופעות אותו אנו מכירים, והנואומנה, העולם כפי שהוא באמת, שייוותר תמיד מחוץ להישג ידנו, ואפילו מחוץ לתחומן של התיאוריות המדעיות המפותחות ביותר שלנו. הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן כתב בדומה על "שני מיני עולמות" ביניהם יש להבחין. ישנו העולם המוסדר של המדע, שלדברי ברגמן אינו אלא הפשטה מסדר עולם נוסף, שהוא "האמיתי-ממשי". בניגוד לקאנט, ברגמן טען שבסיטואציות מיוחדות בחיינו יש בידינו לחוות את העולם הממשי. עם זאת, המדע אינו יכול לבחון עולם זה, שכן ניתן לתפוס אותו רק ברגעים הבודדים של מה שברגמן כינה "פגישה", או "זיקה", ולא באמצעות ניסוי.

לעולם המוסדר של המדע יש יתרון גדול: הוא מהימן, יש לו משך ורצף, והוא פתוח לסקירתנו. כפי שכתב ברגמן: "אנו יכולים לחזור אליו, הוא נמצא לנו בהקיצנו בבוקר כמו שעזבנוהו בלכתנו לישון עם לילה". כל התכונות האלה לא נמצאות בממשות שבפגישה – "אין הפגישות קשורות זו בזו, הממשות שבפגישה אינה 'מהימנה', אין לה משך ורצף ואין היא נתונה כולה לסקירתנו". אותה "פגישה" – עם אדם, עם בעל-חיים או עם הטבע – אותה עמידה ביחס זיקה של אני-אתה במונחיו של מרטין בובר, היא מהות האהבה. מכאן שלא ניתן לברר את האהבה, למודדה, להוכיחה מדעית, אפילו לא לנסחה או לבטאה בצורה מדויקת.

התפיסה המדעית היא שרק דיבור מדויק, אובייקטיבי, מדוד, הוא דיבור בעל ערך. הוא הרי זה שיימצא לנו בבוקר כפי שהיה כשהלכנו לישון בלילה. זו תפיסה שהפנמנו כה עמוק עד שהפכה לחלק מאתנו. חשבון הבנק, הדירה שלנו, חוקי הפיזיקה – כל אלה יציבים ומתמידים, אפשר לסמוך עליהם. הם שייכים לעולם המוסדר של המדע והמספרים, לכן הם מבחינתנו בעלי ערך, ורק הם בעלי ערך. אהבה לעומת זאת ניתן לבטא רק באופן אישי-חווייתי, חד-פעמי, שנתפס על ידינו לכן כלא מדויק, לקוי. אבל למעשה, הסובייקטיבי הטהור, אותו אנו חווים ברגעים של פתיחות, של צלילות, של התעלות – הוא כנראה הדבר בעל הערך הרב ביותר שאנו יכולים להגיע אליו. הוא שייך לעולם "הממשי". כמו שכתב יונג: "הרעיונות הסובייקטיביים ביותר הם האמיתיים ביותר, שכן הם הקרובים ביותר לטבע וליישות החיה". מתוך כלל הרעיונות הסובייקטיביים, נדמה כי אין חזקה מאהבה. אחרי ככלות הכל אולי אלה אכן האלים, הטומנים את האש בלבבות.

פורסם בגיליון מאי 2016 של "חיים אחרים – הירחון האלטרנטיבי הישראלי"

העצמי האמיתי הוא העצמי האוהב

Woman - Roksolana Zasiadko
Photo: Roksolana Zasiadko

"האחר מבסס אותי באמת: עם האחר בלבד אני חש כי אני 'אני'." (רולאן בארת)

אנחנו מחפשים את עצמנו, רוצים להיות מי שאנו, להיות אותנטיים. משמעות הדבר אינה בהכרח למצוא את הקריירה שתהלום את כשרוננו, או לבצע פעולות מסוימות שתואמות את אופיינו. הפילוסוף רוברט סולומון העיר כי כשאנו מדברים על "העצמי האמיתי" או על "להיות נאמנים לעצמנו" (being true to ourselves) פירוש הדבר לא אחת להיות נאמנים לדמות שלנו שמופיעה כשאנו עם אהובינו. יש לנו שלל דמויות – את זו שאנו מציגים בעבודה, זו שאנו מציגים למכרים שטחיים, או לשכן או לדודה. העצמי שאנחנו חושבים עליו כמייצג בצורה הכי מדויקת את מי שאנו הוא זה שמתגלה ברגעים האינטימיים ביותר – עצמי שמתאפיין בעדינות, ברגישות, בתשוקה, עצמי שמבטא עצמו בכנות גמורה.

שלל מחקרים תומכים בתפיסה זו. נראה שאהבה מוציאה תמיד את הטוב שבנו. פסיכולוגים מאוניברסיטת אמסטרדם למשל מצאו שכאשר אנחנו מאוהבים כל צורת המחשבה שלנו משתנה – והופכת יצירתית יותר. מחשבות האוהבים, נמצא בניסוי, מתאפיינות בתהליכי עיבוד קוגניטיביים-גלובליים, ולא בתהליכים אנליטיים-לוגיים (אשר מאפיינים, אגב, חשיבה על מין). החוקרים שיערו שאהבה רומנטית מעודדת פרספקטיבה לטווח ארוך, בשונה מתשוקה שמעודדת דווקא פרספקטיבה לטווח קצר. חשיבה גלובלית לטווח ארוך היא יצירתית יותר שכן היא מסייעת לעורר אסוציאציות רחוקות ולא צפויות.

האהבה משפיעה לא רק על החשיבה. גם מבחינה נפשית וגופנית אנחנו בשיאנו כשאנו מאוהבים. עוד ועוד מחקרים מראים שאהבה מגבירה את בריאותנו. תהליכים כימיים המקושרים לאהבה מפחיתים יתר לחץ דם (חיבוקים מומלצים במיוחד להשגת אפקט זה!), מקטינים מתח ודיכאון, ועשויים אפילו להביא להחלמה מהירה יותר של פצעים. מי שנמצא במערכת יחסים אוהבת גם מקבל החלטות טובות יותר עבור גופו – תזונתו בריאה יותר וסיכוייו לגמילה מעישון או שתיית אלכוהול גדלים. אין פלא שנמצא כי מאוהבים הם בסיכון נמוך בצורה משמעותית לחלות במחלות לב וריאה, סוכרת ואלצהיימר ותוחלת החיים שלהם גבוהה יותר.

יש האומרים שמה שמאפיין את האדם הוא היותו יוצר חושב, אחרים טוענים כי האדם הוא דווקא יצור משחק, או מדמיין, או מדבר. אבל כמו שכתב אוטו ויינינגר, "אדם הוא רק אז מכל הבחינות האדם עצמו, שעה שהוא אוהב". מכאן גם, המשיך, "מדוע הרבה אנשים מגיעים רק באהבה להכרת הקיום הפרטי שלהם, בעוד שעד אז לא היו חדורים ברעיון שהם בעלי נפש משלהם".

האהבה נותנת לעצמי האמיתי שלנו להתבטא, מבריאה ומחייה אותנו, מזכירה שיש לנו נפש. היא עושה אותנו מי שאנו, במלואנו. זו אחת ממתנותיה הגדולות, ואחת הסיבות למה אנחנו כל-כך אוהבים לאהוב ואוהבים את אהובינו. כפי שכתב המשורר רוי קרופט בשירו, שנקרא פשוט "אהבה":

אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מי שאת,
אלא בגלל מי שאני
כשאני אתך.

אני אוהב אותך,
לא רק בגלל מה
שעשית מעצמך,
אלא בגלל מה
שאת עושה ממני.
(התרגום שלי)

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 200 של מגזין "נשים" תחת הכותרת "האחר הוא אני"

 

אהבות (10)

שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה – לחג החירות

rising - Austin Ban
צילום: אוסטין באן

1

"התובענית מכל היא האהבה כי פִּשרָהּ הוא הטוב ביותר." (אוה קילפי)

2

ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בסיטואציות דומות בעתיד. כנראה שמה שההורמון עושה הוא לחזק את הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) או שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה).

יש כאן הסבר אפשרי למה אהבה היא כה תובענית, למה לעתים קרובות היא מפחידה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות ההורמון מופרש במידה מוגברת, ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. אנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב מאוד אך גם יהיו פגיעים מאוד.

3

אחד משיאי ליל הסדר הוא השיר "דיינו", שמתאר תהליך של התפתחות רוחנית אישית. בכל שלב מתמלא צורך אחר של האדם, עד לשלב האחרון, הגבוה ביותר, בו נבנה "בית הבחירה". אחרי שמילאנו צרכינו הנמוכים יותר – בנקמה, בממון, במזון, באדמה ואף בשבת ובתורה – מגיעים לדבר הגבוה ביותר, לאפשרות לבחור. יש שיאמרו שיכולת הבחירה מצויה בידי כל אדם בלי שום מאמץ, אלא שכאן הכוונה לבחירה חופשית לגמרי – חופשית מתכתיבים חברתיים, חופשית מתשוקות אנוכיות, חופשית מהשפעות של חינוך, חופשית מפחדים. זוהי יכולת נדירה. רק אם נצליח להיכנס ל"בית הבחירה" שבלבנו, נוכל לבחור באהבה שלמה, באההבה, למרות הפחדים, הלחצים, ההרגלים.

4

כדי להיות מסוגלים לבחור, צריך עזרה. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון אמר פעם: כדי שיחול שינוי נפשי, נדרשות שתי תודעות. אנחנו לא יכולים להשתנות לבדנו. כדי לנוע, להתפתח, להשתחרר מדפוסים מוקדמים, להיפתח לאפשרויות חדשות – אנחנו צריכים עוד מישהו. והוא אותנו.

5

"אהבה היא הימור, הימור פרוע, על חירות. לא שלי, חירותו של הזולת." (אוקטביו פאס)

6

אהבה חופשית היא אהבה שמבקשת חירות לא עבור עצמי, אלא עבור מושא אהבתי. המורה הטיבטי ג'האדו טולקו רינפוצ'ה אמר בביקורו בארץ שיש עומקים והיקפים שונים של אהבה. לרוב אהבה כרוכה בהיצמדות – אוהבים מישהו כי הוא עושה לנו טוב, כי הוא "שלנו" (בן זוג "שלי", ילד "שלי", מורה "שלי" וכו'). כלומר מעורב פה אינטרס עצמי. האינטרס העצמי הזה הוא ה"מצרַיִם", האזור הצר, שבו אנו כלואים ואשר את השחרור ממנו מסמלת ביהדות יציאת מצרים (ובבודהיזם ההתעוררות של הבודהא). סוג האהבה שרוצים לטפח הוא כזה שאין בו אינטרס כזה, כלומר זו אהבה שבה האוריינטציה היא אך ורק כלפי הזולת.

לאהבה החופשית, המלאה, יש מאפיין נוסף. לא רק שהיא מופנית רק כלפי האחר, גם היקף ה'אחרים' שהיא פונה אליהם גדול ככל הניתן. לא בכדי מופיע הציווי לאהוב את הגֵר לא פחות מ-36 פעמים בתורה. אבל כיצד ניתן למלא את הצו הזה, איך אפשר לאהוב ממש גם אנשים שאינם קרובים לנו? רינפוצ'ה אמר שאם נזהה בצורה עמוקה שכולם, כל בני-האדם וגם כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים, שאף אחד לא רוצה לחוות ולו טיפת סבל, ושבדיוק כמוני כולם מבולבלים לגבי מה יוצר אושר, וכך, במקום ליצור אותו יוצרים עוד ועוד סבל – אם נזהה זאת ונהיה מודעים לכך בכל ישותנו, נוכל לטפח אהבה שאינה מוגבלת. זהו החופש הגדול ביותר.

7

בתחילת השנה נפטר דייוויד בואי. בשיר המופתי הזה (אותו כתב ביף רוז) הוא שר על החירות כמו שהוא מבין אותה – חירות מפחד, שמובילה לחופש הגדול ביותר, החופש לאהוב, בלב מלא.

מלאו לבכם באהבה היום
אל תשחקו את משחק הזמן
דברים שקרו אי פעם
קרו רק בראשכם
רק בראש – הוֹ, שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!
הכתובת על הקיר
חופשיים – כן! ותוכלו לדעת את הכל
אם תבחרו, רק זכרו
אוהבים אף פעם לא מפסידים
כי הם חופשיים ממחשבות
לא טהורות
וממחשבות
לא טובות
עדינות מנקה את הנשמה
אהבה מנקה את התודעה
והופכת אותה חופשיייית.

השמחה משתמחת
הדרקונים בדמדומים
העדינות בכל מקום
הפחד רק בראש
כן הוא רק בראש
פחד רק בראש
כן הוא רק בראש
אז שכּחו ת'ראש
ותהיו חופשיים – כן!

(התרגום שלי, המקור כאן)

בעניין התשוקה (שני מחקרים)

Eiler Krag from ABZ of Love2.jpg
רישום: איילר קראג, מתוך הספר An ABZ of Love

1. שימור התשוקה הוא אחד האתגרים הגדולים של הזוגיות. במחקר חדש התבקשו קרוב ל-40 אלף זוגות הטרוסקסואלים לדרג פעמיים את שביעות רצונם המינית – שישה חודשים אחרי ההיכרות, ושוב כעבור כמה שנות זוגיות. בתחילת הקשר דיווחו למעלה מ-80 אחוז על שביעות רצון גבוהה אולם אחרי עשר שנים רק שליש שמרו על רמת התשוקה הראשונית, או הגבירו אותה. איך הם עשו זאת? או. נמצא שמי שהצליחו לשמור על האש בוערת היו הרבה יותר אינטימיים בהתנהגותם – הם התחבקו, התנשקו, הביעו אהבה זה לזה באופן מילולי וצחקו יחד תוך כדי האקט המיני. הם אף גיוונו את האקט וניסו תנוחות חדשות או מימוש פנטזיות, השתמשו בצעצועי מין, עיסו זה את זה או עשו מקלחת משותפת ודאגו לאווירה רומנטית עם נרות, מוזיקה וכדומה.

אהבת אמת תמיד משתנה ומתפתחת, מבקשת ללמוד, להכיר, להעמיק, לחדש. אין פלא שגם הביטוי הגופני שלה זקוק לגיוון והתפתחות.

2. אך מה פירושו של דבר 'לשמר את התשוקה'? להמשיך לעשות אהבה מדי לילה גם כעבור שנים של היכרות? סקסולוגים ופסיכולוגים חשבו לאורך שנים כי כאשר מדובר בסקס, הכמות קובעת: ככל שזוג מקיים יותר יחסי מין, כך ידווח על שביעות רצון רבה יותר מהקשר. זה נכון, אבל בגבולות צרים למדי. מחקר חדש נוסף, שבוסס על שאלונים שמילאו מעל ל-30,000 איש במשך ארבעה עשורים, מראה שמספיק לקיים יחסי מין פעם בשבוע כדי לשמור על רמת שביעות רצון מקסימלית. פחות מזה אמנם פוגע בקשר, אבל יותר – לא משפר אותו.

ממצא נוסף של המחקר הוא שמין משפיע על אושר הרבה יותר מממון. הפער באושר בין אנשים שקיימו יחסים פחות מפעם בחודש לעומת כאלה שקיימו יחסים אחת לשבוע היה גדול יותר מאשר הפער בין מי שהרוויחו 15-25 אלף דולר לשנה ומי שהרוויחו 50-75 אלף דולר לשנה. תוצאות המחקר, יצוין, נמצאו רלבנטיות רק לזוגות. ככל שמדובר באנשים בודדים, לא נמצא שום קשר בין תדירות קיום יחסי מין ומדדי אושר ושביעות רצון.

מין הוא דבר נפלא, אבל אפשר להבין מכאן שהוא אינו חשוב בפני עצמו – אלא רק ככלי לחיזוק והעמקת הקשר. אם הוא עצמו היה חשוב – יותר סקס פירושו היה יותר אושר. וכך גם לגבי בודדים – יותר סקס לא מגדיל את שביעות רצונם, כי לא המין מביא לאושר, אלא המסגרת של קשר אוהב שבה הוא מתקיים (לפחות פעם בשבוע!).

(פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, ב"מגזינה")