מחוץ לסדר

בערב פסח כתבתי על אהבה כדרך להשתחרר מעריצות ההיצמדות לאני, מצינוק האנוכיות. אבל אולי לא מספיק לצאת מצרוּת העצמי כדי להיות חופשי. יש צינוק נוסף.

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם הדעות-הקדומות של ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". הפילוסופית סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ, ההשתייכות להם היא עבודת האלילים האמיתית. תאוות-בצע נובעת מהסדר החברתי, המקדֵש זהב. שאיפה לכוח היא מהסדר החברתי, המקדש אמביציה ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה וייל. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה, במובנה הטהור, היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו להיות מי שאנחנו, לחרוג מסדר זה. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר. המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. החיפוש אחר אמת ואחר טוּב הוא הרי תמיד אישי. וכך גם אהבה.

רולאן בארת כתב על יכולתה של האהבה להיות סגורה בתוך עצמה, בלתי תלויה או מושפעת משום דבר חיצוני: "אינני שרוי במרחב אחר לבד מהמרחב הכפול של האהבה: אף לא אטוֹם אחד מבחוץ, לפיכך אף לא אטום אחד של עדריות: אני מטורף: לא מפני שאני מקורי (זהו תכסיס גס של הקונפורמיזם), אלא מפני שאני מנותק מכל חברתיות". אפשר לומר שהאוהב קרוב יותר מכל למיסטיקאים של ימי קדם, שניתקו עצמם מכל ממסד דתי או חברתי. הם לא התעמתו ולא ערערו. בארת כתב: "אני פשוט איני מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו' … איני שייך לשום רפרטואר, לשום בית-מחסה". אוהב האמת אינו שייך לשום שיח רחב, לא פסיכולוגי, לא דתי, לא מרקסיסטי. אין לו שום שיטה פילוסופית להשתייך אליה. הוא מנותק לגמרי. הוא חורג מכל סדר קיים. הוא גבר על החיה הרעה.

* * *

(16.4.15, תוספת קטנה) כתבתי לעיל על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה. אני לא מכיר המחשה טובה יותר לשני אלה, מהצילום הזה:

august-landmesser-no-salute

כאן אפשר לקרוא קצת על האיש, ואהבתו.

מודעות פרסומת

חופשית

אהבה כובלת, נהוג לחשוב. קשר, כשמו, הוא משהו שקושר. "חופשי זה לגמרי לבד", כתב יעקב גלעד.

אבל אולי יש גם אהבה אחרת. אהבה שמוציאה לחופשי, ולא מגבילה או סוגרת. אהבה שהיא חירות. המיתוס העברי המכונן הוא של יציאת מצרים, של שחרור משעבוד ויציאה לחירות. למה מצרים? בשמה של המדינה מרומזת צרוּת, צרוּת אופקים, צרוּת תפיסה. מצרים היא מדינה רחבת-ידיים, אבל כמעט כל אוכלוסייתה מרוכזת ברצועה צרה מאוד ומפותלת סביב הנילוס. זו מדינה של צמצום, הצרה. המקום של השעבוד הוא אפוא מקום של הצטמצמות, היצרות. הנילוס שבכל אדם הוא הוא עצמו, הוא תפיסת האני שלו. סביב ה'אני' הזה אנו מבלים כמעט את כל חיינו – רוב מאמצינו, תקוותינו, פחדינו מאכלסים את הרצועה הצרה הצמודה ל'אני' זה. זהו השעבוד. שעבוד לעצמנו, למה שאנחנו רוצים. זהו מקור הסבל. החכם הבודהיסטי בן המאה ה-8 שנטידווה כתב:

כל האושר שבעולם מגיע מהמחשבה על איךְ לעשות אחרים מאושרים
וכל הסבל והאומללות שבעולם, מגיעים מהמחשבה על איךְ לעשות את עצמי מאושר.

או במילים אחרות: כל האושר שבעולם מגיע מאהבה, וכל הסבל והאומללות שבעולם מגיעים מהיעדרה. החירות היא בהתייחסות לאחר, השעבוד בהתמקדות בעצמי. היציאה לחירות היא יציאה מצינוק האנוכיות בו אנו מתבוססים כל ימינו, צינוק חומרי-חומרני של חומר ולבנים, של "בצלים ושומים". רק יציאה מצינוק זה, היפתחות לאחר, אהבת אמת, היא חירות. חופשי זה לגמרי ביחד. כמו שכתב שלמה גרוניך: "רק אתך אני חופשי".