בין אהבה לתשוקה, וקריאות נוספות

ירין כץ פרסם בבלוג "קורא בספרים" שאלון ספרותי שערך איתי (אפשר לקרוא את המקור כאן)

מהו הספר האהוב עליך?

אנשים מחפשים את הנפש התאומה שלהם, שאמורה להיות מישהו ספציפי מתוך המיליארדים (אגב, זה לא רעיון ניו-אייג'י, כבר בתלמוד נכתב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני"). יכול להיות שלכל אדם יש גם ספר אחד, שהוא הספר-תאום-הנפש שלו. אבל בכל הנוגע לספרים אני פוליאמורי. במדף האהובים עלי נמצאים אפלטון ("פיידרוס"), לאו טסה ("טאו טה צ'ינג"), צ'ואנג טסה ("קולות האדמה"), רבי נחמן ("סיפורי מעשיות"), רמקרישנה (הגוספל הנפלא שלו), קפקא ("מחברות האוקטבו"), פרויד ("פירוש החלום") ואריך פרום ("בעלנות או מימוש עצמי"). באגף הרומנים, אם לקצר מאוד, אציין שלושה ספרים של ועל אהבה: "דון קישוט", "אדם הראשון" (קאמי) ו"דקלי הפרא" (ואם כבר אז בכלל רוב מה שכתב פוקנר). ואם בכל זאת יצמידו לי מקלדת לרקה וידרשו לבחור אחד, אז מכיוון שהשאלה היא ספר "אהוב", אז בחירת הלב היא "השמיים בתוכי", של אתי הילסום, כלומר אתי.

Etty Hillesum
ספר שנתן לך השראה?

"מסות של אהבה" של חוסה אורטגה אי גאסט. הספר הכי טוב על אהבה שקראתי, וספר שהזכיר לי שגם לכתוב על אהבה, שזה דבר שונה מאוד מלאהוב, הוא דבר בעל ערך. החדות והדיוק והרגישות שלו מעוררי השתאות. קוראים אותו ומשהו בתפיסת האהבה אכן משתנה. ואם תפיסת האהבה משתנה, אז גם האהבה עצמה משתנה בסופו של דבר. אני מעדיף לסמוך על הלב, אבל יש עוצמה גדולה גם לשכל. תראו למשל את התיאור שלו על ההבדל בין אהבה ותשוקה. קוראים אותו ומבינים:

לתשוקה אופי סביל; כאשר אני משתוקק לדבר-מה אני משתוקק, למעשה, לכך שהדבר הזה יבוא אלי. כביכול, אני הוא מרכז-הכובד ואני מייחל שהדברים יימשכו לעבר המרכז הזה וייפלו לתוכו. האהבה, לעומת זאת, היא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר הנחשק יבוא אלי, אני הוא ההולך לעברו ומבקש להיות בתוכו. האדם האוהב יוצא מתוך עצמו; הרי זה הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו.

מה הספר האחרון שקראת?

אני קורא עכשיו, לאט, במנות קצובות, ספר פיראטי שמצאתי ברשת והדפסתי וכרכתי לעצמי של 21 סיפורים קצרים של סלינג'ר שהוא כתב כבחור צעיר לכל מיני כתבי-עת אמריקאים בשנות ה-40 וסירב אחר-כך שיתפרסמו. קשה להאמין מה שהבנאדם הזה גנז. הסיפור שדרכו מצאתי את האוסף נקרא "וינה, וינה" (Wien, Wien). יש שם את אחד ממשפטי האהבה היפים בספרות. הגיבור רואה ממרפסת חדרו בחורה, ומתאהב בה מיד. הוא אומר עליה:

She wasn’t doing a thing that I could see, except standing there leaning on the balcony railing, holding the universe together.

("היא לא עשתה שום דבר שיכולתי להבחין בו, מלבד לעמוד שם, נשענת על מעקה המרפסת, מחזיקה את היקום יחד.")

איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

"מאקס האוולאר" של מולטאטולי. ספר אדיר אדיר אדיר, מרתק, מלא חוכמה, גדוש רעיונות, מצחיק נורא, מקורי מאוד. ולחשוב על זה שהוא נכתב תוך חודש, מתוך דלות איומה, בבית-מרזח. בהולנד מולטאטולי הוא גיבור לאומי, ובצדק. בארץ הספר נעלם, כבר אינו מודפס. הנה קטע יפה ממנו, אחד מרבים:

טעות היא מצדנו לכעוס כל-כך על אדם רע מאוד, כי אפילו הטובים בינינו קרובים כל-כך אל הרוע! אם נגדיר את השלמות בתור נקודת האפס, ואת הרוע בתור מאה מעלות, איזה טעות זו מצידנו – אנחנו שמתנדנדים בין תשעים-ושמונה לתשעים-ותשע! – לקרוא בוז למי שנמצא במאה-ואחת! ואני מאמין שרבים לא מגיעים לדרגה מאה רק בגלל חוסר בתכונות טובות: למשל היעדר אומץ-לב להיות לגמרי מה שהם.

מהו ספר הילדים האהוב עליך?

אני לא קורא הרבה ספרי ילדים. שניים שקראתי יחסית לאחרונה והזכירו לי כמה נהדרים הם יכולים להיות הם "מומו" של מייקל אנדה, שאומר בכל ישותו "זמן הוא חיים, והחיים שוכנים בלב" ו"קמט בזמן" מאת מדליין ל'אנג'ל שם היא כותבת "נשלחנו הנה למטרה כלשהי, ואנחנו יודעים שהכל פועל לטובה עבור אלה שאוהבים את האל, אלה הנקראים לשרת את תכליתו". יש אמירות שאפשר להגיד בספרי ילדים בפשטות ואצל המבוגרים נוטות להסתבך.

מיהו הסופר האהוב עלייך?

פנחס שדה. אם לא היה ישראלי בן תקופתנו אני מתאר לעצמי שהיה לנו קל יותר להכיר בגדולתו. "החיים כמשל" הוא יצירה כבירה. אני קורא עכשיו את היומנים שלו, גם כן לאט לאט, כמה קטעים כל לילה לפני השינה. אני אוהב לסמן בספרים שאני קורא משפטים יפים, וכאן התייאשתי אחרי כמה עמודים. גם רוב מה שהתפרסם בין "החיים" ל"היומנים" טובל בגאונות. "ספר האגסים הצהובים", "נסיעה", "הרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים". ואולי היצירה הגדולה ביותר שלו (אחרי "החיים") היא הראיונות שנתן לאורך השנים – שכדאי מאוד לחפש ברשת – שמוכיחים שהיה בסופו של דבר איש של דיאלוג, באמת מין נביא מודרני.

ספר עיון מומלץ?

שני ספרים שהקריאה בהם שינתה את תפיסת העולם שלי הם "החיים המסתוריים של הצמחים", ו"20 Cases Suggestive of Reincarnation". "החיים המסתוריים" משנה את איך שרואים את הצמחים שמסביבנו, שהם עדים נוכחים תמיד לכל הקיום שלנו. הם חשובים וחושבים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אנחנו מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם, אך זו טעות גדולה. אמנם יצאה נגד הספר לא מעט ביקורת, אבל אחריו התפרסמו עוד ספרים, יותר אמינים, שמציגים בסך הכל גישה דומה.

הספר השני, של איאן סטיבנסון, חוקר בצורה מדעית את אחת השאלות הכי חשובות והכי לא מדוברות של הקיום האנושי – האם משהו מאתנו יכול להיוותר גם אחרי המוות? סטיבנסון חקר סיפורים של ילדים מרחבי העולם שטענו שהם זוכרים גלגולי חיים קודמים והממצאים שלו מדהימים (לעתים נדירות ראוי להשתמש במילה הזו; זה אחד מהם).

עוד שני ספרי עיון נהדרים, שנכתבו על-ידי ישראלים ושכיף לפרגן להם: "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, שאין צורך להרחיב עליו, אבל מוכיח שאיכות לא סותרת הצלחה (ולהפך), ו"פילוסופיית האהבה של קירקגור" שכתבה שרון קרישק, שהוא הספר הכי טוב שקראתי על הפילוסוף הנפלא הזה, שכל מי שמתעניין אפילו קצת באהבה, ובחיים בכלל, כדאי לו להכיר. קרישק מציעה היכרות בתנאים משובחים.

איזה ספר גרם לך לתהות 'על מה המהומה'?

שאלה טריקית. קראתי את "המסות" של מונטיין, שבאמת עשה מהומה, ובסך הכל בצדק, אבל יש בו משהו טרחני בעיני. אפשר לדעתי פחות או יותר להסתפק בקריאת המסה של מונטיין על חברותו, ואני הייתי אומר בלי היסוס, אהבתו, לאטיין דה לה בואטי. הוא כותב: "כל-כך הרבה צירופי מקרים נדרשים לבניית חברות כזו, שזה הרבה מאוד אם המזל יצליח לארגן זאת פעם בשָלוש מאות". החברות הזו היא בעיני אחד מסיפורי האהבה הגדולים בהיסטוריה.

ספר שירה מומלץ?

רבים משירי האהבה של יהודה עמיחי נפלאים בעיני, השירים של צ'סלב מילוש מלווים אותי בבקרים כבר חודשים רבים ולפניהם היו אלה של אוה קילפי. אבל המשורר האחד, התאום, הוא רוּמי. אפשר להתאהב במשורר מוסלמי שנולד לפני יותר מ-900 שנה. אף אחד לא הצליח להגיד את הדברים טוב ממנו:

דרך האהבה אינה
טיעון מעודן.
הדלת שם
היא אבדון.

ציפורים מציירות מעגלי-שמיים אדירים
של חירותן.
כיצד הן לומדות זאת?
הן נופלות, ובנפילתן,
הן מקבלות כנפיים.

(תרגום שלי מהתרגום המעולה לאנגלית של קולמן ברקס)

מודעות פרסומת

שנה טובה

לקראת ראש השנה, מתנת חג מושלמת לאהובים, ולאוהבים, מתנה של אהבה. מהרו להזמין כאן, שיגיע בזמן!

העיתונות משבחת:

"ספר יפהפה, מרגש ויוצא דופן" (הגר רם, אטמוספרה)
"מעין מכתב אהבה בן 222 עמודים העוסק בהיבטים שונים של הרגש העתיק בעולם" (ליאת לוי, מנטה)
"ספר אינטימי ומטלטל" (ד"ר אריאל אוקסהורן, ישראל היום)

"שיר הלל לאהבה … בתקופתנו הצינית כל-כך שווה מדי פעם לקרוא טקסט של תמימות צרופה, של אהבה גדולה מהחיים, של 'אההבה'" (חגי הופר, נוריתה)
"מספר על אהבה ענקית. מכמיר לב" (ורדה רזיאל ז'קונט, רדיו ללא הפסקה)
"מזמין את הקוראים למסע בעקבות מהותה של האהבה השלמה, האידיאית" (רחלי ריף, מקור ראשון)
"נכתב בהשראת אהבה גדולה מהחיים" (אריאלה איילון, ידיעות אחרונות)
"ספר מיוחד במינו שכולו מלא באההבה" (יורם מארק-רייך, ידיעות חיפה)
"מסע כתיבה בן עשר שנים שתוצאתו היא הספר 'אההבה', שמנסה להסביר מהי אהבת אמת" (בן עופר, ynet)

(מוזמנות~ים לקרוא עוד על הספר כאן)

11 הרהורים על אהבה

Felix Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy

"האם האלים הם הטומנים את האש בלבבות, אוראליוס, או האם להט רגשותיו של האדם הופך להיות האל שלו?", שאל המשורר הרומי ורגיליוס. מהי אהבה? האם היא תוצר של הפרשת הורמונים ופעילות עצבית במוח כמו שיצמצמו מדענים, או הדבר הנשגב ביותר שביכולתו של אדם להשיג, כפי שישוררו אוהבים? האם היא רגש, מצב תודעה או משהו אחר בכלל? מהם מאפייניה?

בעקבות מותה של אשתי אהובתי, ליאת, יצאתי לפני עשר שנים למסע בחיפוש אחר תשובות לשאלות הנצחיות הללו. הנה 11 דברים שלמדתי בדרך.

  1. היא יוצרת תחושת שלמות

המיתוס האוניברסלי ביחס לאהבה נוגע לתחושת ההשלמה הכרוכה בה. כל אחד מבני הזוג הוא "החתיכה החסרה" של השני ועד שימצאו זה את זה לא ימצאו מנוח.

ב"משתה" של אפלטון מובא אחד הנוסחים הידועים של המיתוס. מסופרת שם האגדה לפיה בעבר הרחוק היו בני האדם כפולים: היו להם שני ראשים, ארבע זרועות, שתי ערוות וכו'. במצב זה היו רבי עוצמה ואיימו על האלים. בצר להם, החליטו האלים לחתוך את בני האדם לשניים. מכאן הכמיהה האנושית העזה מאין כמוה להתאחד שוב עם אותו אהוב או אהובה שהם חציינו השני. לאגדה מופרכת-לכאורה זו יש בסיס ביולוגי איתן: כפי שכתב דארווין ב"מוצא האדם", האב הקדמון של כל בעלי החוליות היה אנדרוגיני.

  1. היא פונה לזולת

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב שתינוק של מי שהוא כינה "אם טובה-דיה" – כאשר הוא מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו. תינוק לאם שהיא "לא טובה-דיה", רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכו'. כך גם ביחסים רומנטיים. אוהב אמת רואה תמיד את האהובה. "גבר המתאהב ביופי שונה, אפוא, מגבר האוהב נערה ומרגיש שהיא יפה, ומסוגל לראות מה יפה בה", כתב ויניקוט. אהבה אמיתית היא מציאת היפה שבאהוב, והיא כוללת את ראיית האהוב עצמו, ולא ראיית-עצמי, ראיית-טעמיי, ראיית-רצונותיי. האוהב הטוב-דיו רואה את אהובתו, את צרכיה, את חולשותיה, את כישרונותיה, את מראיה, ואוהב אותם, כי הוא אוהב אותה, ולא אוהב אותה כי הוא אוהב אותם. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "זוהי טעות עצובה, אך נפוצה, לדבר עוד ועוד על האופן בו צריך אובייקט האהבה להיות כדי שיוכל להיות בר-אהבה, במקום לדבר על האופן בו האהבה צריכה להיות כדי שתוכל לאהוב".

  1. היא פעילות

בשונה מיתר הרגשות, אהבה אינה רק היפעלות אלא תמיד פעילות. שמחה או עצבות, למשל, הם כמין צבעים שבהם צבועה נפשנו. כדברי הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, אדם הינו שמח או הינו עצוב, בסבילות גמורה. השמחה, כשלעצמה, אינה פעולה אף שהיא יכולה לגרום לפעולה. לא כן הדבר באהבה: לאהוב מישהו משמעו לפעול ביחס אליו.

שלוש הן פעולות האהבה: הכרה, קבלה ומסירה. הכרה מלאה, המאפיינת אהבת אמת, משמעה שמושאה של האהבה הגדולה הוא האהוב עצמו, כמות שהוא, בלא תוספות או השמטות, בלא אשליות. פרננדו פסואה כתב ב"ספר האי-נחת": "לעולם איננו אוהבים איש. אנו אוהבים אך ורק את הרעיון שאנו יוצרים לנו ביחס למישהו. מה שאנו אוהבים אינו אלא מושג שלנו, ובסופו של דבר את עצמנו אנו אוהבים". כך כנראה הדבר בנוגע לאהבות רבות, אולם אהבת אמת הכרתה צלולה. מתוך עניין כה עמוק באדם אחר, אנו לומדים להכירו בצורה המלאה ביותר שאפשר, שכן כל מה שהוא עושה וחושב מרתק אותנו. פעולת האהבה השנייה היא קבלה: מעבר להכרת בן הזוג אנחנו גם מקבלים אותו בדיוק כמו שהוא. לא היינו רוצים שיהיה בקמצוץ שונה ממה שהוא. האלמנט האחרון הוא של מסירה עצמית. לא רק שאנו מכירים ומקבלים את אותו אדם, חיינו מוקדשים לרווחתו, צמיחתו ואושרו. קפקא העיר: "המלה sein פירושה בגרמנית כפול: להיות ולהיות-של". אם אנחנו לא "של מישהו", אם איננו מסורים לאחר, איננו יכולים להיות, רומז קפקא.

  1. היא מחייבת מאמץ

הפילוסוף הבריטי סיימון מיי כתב: "כולם צריכים אהבה, רבים מוצאים אותה, אך רק מעטים חיים אותה". כמעט כל דבר משמעותי בחיינו אנחנו צריכים ללמוד לעשותו ומקדישים זמן ומאמצים רבים לשם כך. אבל אהבה היא יכולת טבעית. לכן רבים נוטים להקל בה ראש. אולם אם אנו רוצים לא רק למצוא אהבה, אלא לחיות אהבה, נדרשים מאמצים אקטיביים, נדרש מאבק.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג.

  1. מוטב להעניקה מאשר לקבלה

כולם רוצים להיות נאהבים. אולם לא בטוח שזהו הדבר החשוב ביותר. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה: "בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב מאשר להיות נאהב" והסופרת ג'ורג' אליוט העירה ב"מידלמארץ'": "בנישואים, קל יותר לשאת את הוודאות 'היא לעולם לא תאהב אותי במיוחד', מאשר את הפחד 'אני לא אוהב אותה יותר'". זהו אסון גדול יותר להפסיק לאהוב, מאשר להפסיק להיות נאהב. המשורר, וו.ה. אודן תיאר זאת כה יפה:

אם חיבה שווה לא תתאפשר

אבקש להיות זה שאוהב יותר.

  1. היא מחוץ לסדר

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ. הם המובילים לתאוות-בצע ולשאיפה לכוח ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו לחרוג מסדר זה, להיות מי שאנחנו. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר, המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. רולאן בארת כתב כי האוהב "דומה לאותו מיסטיקאי קדום, שקהיליית הכנסייה ביקשה להקיאו מקרבה: [הוא] אינו מתעמת ואינו מערער: הוא פשוט אינו מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו'". הוא גבר על החיה הרעה.

  1. היא מפתיעה

אהבה משתלטת עלינו מיד. ידידות שנבנית ומתפתחת עם חבר במשך חודשים ושנים יכולה להירקם בקשר של אהבה רומנטית כהרף עין. "האהבה ממלאת במין כשף את המחסור בזיכרונות רבי-שנים", כתב הסופר בנז'מין קונסטן. "כל שאר הרגלי החיבה זקוקים לעבר. האהבה בלבד יוצרת כאילו בכוח קסם עבר מסביבנו".

המשורר זוכה פרס נובל אוקטביו פאס כתב אף הוא על הכשף הזה: "בראשיתה של האהבה יש הפתעה – הגילוי של אדם אחר אשר עמו אנו כרוכים בקשר שמהותו רק משיכה גופנית ורוחנית בלתי ניתנת להגדרה; אותו אדם יכול אפילו להיות זר ולהגיע מעולם אחר". ההפתעה הזו היא פתאומית ביותר. מטא-אנליזה של מחקרי-מוח העלתה שלוקח כחמישית-שנייה כדי להתאהב.

  1. היא מפחידה

אהבה היא ככל הנראה משאת הלב הבולטת ביותר בעולמנו, אבל גם אחד הדברים מהם אנו חוששים יותר מכל. "אין דבר שהאדם רוצה אותו ובה בעת מפחד ממנו יותר ממה שהוא אמיתי", כתב הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן. לנוכח האמת שבאהבה עולה חרדה עזה – שהרי בהכרח נאבד אותה בסופו של דבר, כמו כל דבר אחר.

הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל כתב על הדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. לדבריו אנשים רבים יוצרים פיצול בין 'אהבה בטוחה', שהיא משמימה למדי, ובין תשוקה הרפתקנית, שאין בה עומק. לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, זה דבר מפחיד מאין כמותו והדרך היחידה להשיג ביטחון היא להחליש את העוצמה – שכן אז הכאב שיביא אובדן האהבה פוחת.

  1. היא לא בהכרח קצרת ימים

בהתחלה הקשר לוהט ורוגש. אחרי זמן מה הסערה שוככת, אז מתמסדים, מביאים ילדים, וממשיכים בחיים שלמים של אפרוריות. זה התסריט המוכר. הסופר ניאל ויליאמס תיאר אותו נהדר: "כשהתבוננה בכוכבים הנעים במסילותם דמיינה שהיא רואה את חוסר-התוחלת והיגון של כל אהבה רומנטית, הבדיה העלובה והדהויה של אור-ירח והתרוממות-חושים המסתחררת ויורדת לתוך האכזבה האפורה לאין-קץ של היומיום".

אבל היומיום לא חייב להיות מאכזב ואפור. מחקרים פסיכולוגים עדכניים מראים שכמעט 50 אחוז מהאנשים הנשואים מעל 10 שנים עדיין חשים מאוהבים מאוד בבני-זוגם. אגב, עבור נשים, ולא עבור גברים, אלה שדאגו יותר לרווחתן ואושרן האישיים, היו גם מאוהבות יותר.

  1. היא לא דבר אחד

ישנם סוגים רבים של אהבה. יש אהבה זוגית, אהבה חברית, אהבה עצמית, יש אהבה לצאצא, להורה ולאח, אהבה לדמות נערצת ולאיש זר, וכן אהבה לבעל-חיים, לקבוצה, למקום, לעיסוק. למרות השם הזהה, כל אחד מסוגי האהבה הללו מרגיש אחרת ומספק צרכים אחרים. מחקרים נוירולוגיים מראים שאהבות מסוגים שונים מפעילות אזורי-מוח שונים. אך לכולן אותו שם. "לאסקימוסים 52 מילים לשלג בגלל שהוא כה חשוב עבורם", כתבה מרגרט אטווד. "צריך להיות לפחות מספר דומה של מילים לאהבה".

  1. קשה לומר עליה משהו

לכאורה לא מפסיקים לדבר עליה. היא שם, כמעט בכל שיחה, סרטון, שיר. אבל, כמו שכתב אהוד מנור, "לא דיברנו עוד על אהבה, ולא ירדנו אל סופה". למעשה, לא ברור אם דיבור על אהבה הוא בכלל אפשרי. ז'וליה קריסטבה כתבה: "האהבה עשויה להיות, כך או אחרת, בודדה, מכיוון שאינה ניתנת למסירה. כאילו, בו ברגע שהיחיד עשוי להתגלות בכל מאודו, סובייקטיבי בתכלית, עלול הוא לגלות גם את מכלאת מצבו ואת אין האונים של שפתו". כדברי שייקספיר ב"מהומה רבה על לא דבר": "כל לב אוהב משתמש בלשונו שלו". ובטהובן כתב לאישה המסתורית אותה כינה "אהובתי הנצחית": "לבי כה מלא בדברים לספר לך – הו! – יש רגעים בהם אני מרגיש שהשפה היא לא כלום".

 

(המאמר פורסם לראשונה במגזין הרשת אלכסון)

אהבה מודעת

תלמידו של ההוגה הגאון גורודייף, א. ר. אוראג', כתב במסה On Love שישנם שלושה סוגי אהבה: ביולוגית, רגשית ומודעת. הביולוגית והרגשית מוכרות לנו היטב. נדמה שאלה מרבית האהבות שאנו נתקלים בהן – אהבות המבוססות על תשוקה, או על רגשנות. האהבה הגבוהה יותר, המודעת, היא נדירה. לפי אוראג', אהבה זו מתאפיינת ברצון שהאהוב יגיע למצבו הטבעי והשלם, בלי שום קשר להשלכות של הדבר על האוהב. 'אני מוכן ללכת לגיהינום אם היא תוכל להגיע לגן-עדן', אומר האוהב המודע, כלומר האוההב. הפרדוקס, כתב אוראג', הוא שאהבה כזו תמיד מעוררת עמדה דומה אצל מושאה (כפי שכתבתי אני: "אההבה היא תמיד הדדית").

כדי להיות מסוגל אכן לסייע לאהובה להגיע למצבה הטבעי, השלם, על האוהב ללמוד אותה, אחרת לא ידע כיצד לעזור לה. עליו להכירה טוב משהיא מכירה את עצמה, לאהוב אותה יותר מכפי שהיא אוהבת את עצמה, לזהות את צרכיה לפני שהם הופכים מודעים לה. "עליו ללמוד מי היא, ומה היא עשויה להפוך להיות; מה היא צריכה, מהו הדבר אליו עורגת נשמתה ואשר היא לא יכולה אפילו לכנות בשם עדיין. עליו לצפות היום את הצרכים של מחר. וכל העת הזו בלי שום מחשבה על משמעותם של צרכיה עבורו". באותו זמן, המאמצים המודעים שלה, מופנים כלפיו.

אהבה שכזו היא נדירה מאוד. כל האנשים משתוקקים לה, כולל הציניים ביותר. אך מכיוון שהיא מתרחשת רק לעתים רחוקות, מרביתם מפקפקים אפילו באפשרות קיומה. הרוב המכריע של בני-האדם, אומר אוראג', הם בגדר ילדים, שמחפשים להיות נאהבים ולא לאהוב. עם זאת, הוא מדגיש, אהבה מודעת היא אפשרית – בתנאי ששני הצדדים יכולים ללמוד וללמד בצניעות.

אהבה מודעת אינה נוצרת במקרה, אלא חייבת להיות תוצר של מאמץ נחוש, בחירה מודעת. היא בגדר יצירת אמנות ולכן אינה יכולה להופיע מאליה, בצורה טבעית – בדיוק כפי שאיננו מצפים שהמונה ליזה תופיע מאליה בטבע. האוהב המודע מוכן להתלמדות ארוכה ומאומצת, שאולי תוביל אותו עצמו לידי שלמות – רק כדי שיוכל לאחל לאהובתו שלמות בצורה טהורה ולעזור לה לממשה.

אם לסכם: אהבה מודעת מכוונת כולה להשגת שלמות על-ידי האהוב; היא תמיד הדדית; היא נדירה; והיא מחייבת אימון.

התרגול הראשוני שמציע אוראג' כדי לפתח אהבה כזו הוא לנסות בכל עת לחשוב איך להעניק לבן-הזוג 'הפתעה נעימה' (a delightful surprise), במעשינו ובדברינו. יש לחשוב מה ישמח אותו, מה הוא בעצם רוצה. בתחילה ההפתעות לא יהיו מאוד מפתיעות, כלומר האהוב יהיה מודע לכך שרצה את אותה מתת, ורק ישמח מאוד בהופעתה, מכך שהאוהב ניחש. בהמשך, ההפתעה יכולה ממש לעורר השתאות והאהובה עשויה לומר משהו כמו 'איך ידעת שאשמח בכך, הרי מעולם לא חשבתי על דבר זה בעצמי?'. "מאמצים מתמידים לִצפות משאלות של האהוב בעודן לא-מודעות הם הדרך לאהבה מודעת".

אימונים ומאמצים מסוג זה הם הכרחיים, גם אם מצאנו בן-זוג אוהב ואהוב. במיוחד אם מצאנו. אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו חושבים שאהבה היא מספיקה, שהיא כל מה שצריך. אולם אין זה כך. אהבה ללא ידע וללא עוצמה, כותב אוראג', היא דֶמוֹנִית. בלי ידע היא עשויה להרוס את האהוב (מי מאתנו לא ראה מערכת יחסים בה בני הזוג סובלים מאוד מאהוביהם?). בלא עוצמה, האוהב עשוי להיהרס, שכן אינו יכול לעשות עבור אהובתו מה שהוא רוצה לעשותו ויודע שישמח ויפתח אותה. "אני אוהב אותך", אמר הגבר. "מוזר שאינני מרגישה טוב יותר משום כך", אמרה האישה. אהבה לבדה אינה מספיקה. יש לפתח עוצמה ואחר-כך ידיעה. רק אז תוכל האהבה להיות מודעת, להיות אההבה.

ועוד הערה אחת: יש לדעת לאחוז בחוזקה, ולשחרר בקלות. “Take hold tightly; let go lightly” – זהו אחד הסודות הגדולים של אהבה מאושרת. "אהבה גדולה יכולה גם לשחרר וגם להחזיק". אוהב מודע ("אביר אמונה" במונחיו של קירקגור) הוא מי שמסוגל לוותר, אבל גם להחזיק; לאחוז – אבל גם לשחרר, בו-זמנית. רק אחד מהשניים אינו מספיק.

– – –

בן עופר פרסם ראיון איתי על הספר "אההבה" בערוץ אנשים של אתר xnet. מוזמנות ומוזמנים לקרוא.