המפגש חזק מכל מוצק

לפי הפיזיקה המודרנית, בתשתית של היקום כולו, של החלל, של הזמן, של החיים, של התודעה, מצויה תופעת השזירה הקוונטית, שאינה אלא מפגש בין שני חלקיקים. כלומר לא חומר, אלא קשר, הוא הבסיס של הכל. מאמר שפורסם ב"מוסף הארץ"

entanglement photo

חלקיק פוגש חלקיק. זה הסיפור הכי עתיק. פתאום משהו קורה ביניהם, מוזר, חזק, מדליק. מעולם לא הרגישו דבר דומה. התחושה ברורה – הם כבר לא יהיו כפי שהיו לפני המפגש. דבר לא יפריד ביניהם. דבר לא. והם צודקים.

המפגש הזה, הפשוט בתכלית, פוטון עם פוטון, אלקטרון עם אלקטרון, מתגלה בשנים האחרונות כתשתית של היקום. אותה תחושה, מיסטית כמעט, לגמרי לא מטפורית, של חיבור, מסתמנת כתכונת היסוד של מכניקת הקוונטים. 'שזירה' קוראים לה הפיזיקאים. עליה מבוסס אולי הכל. החלל, הזמן, החיים. היא בכל תא בגוף שלנו, היא אולי הבסיס לאפשרות של תודעה.

בשנים האחרונות החלו מדענים לרתום את עוצמת המפגש, שנדמה מופשט אך חזק מכל מוצק, לצרכים שימושיים. התוצאה האפשרית היא מהפכה בסדר הגודל של שלוש המהפכות הטכנולוגיות הגדולות: החקלאית, התעשייתית והדיגיטלית. אם להאמין לתחזיות, יכול להיות ש-2020 תוכר בהיסטוריה כשנה הראשונה של העידן הקוונטי בתולדות האנושות.

רוח הרפאים של איינשטיין

הכל התחיל באי-שקט אינטלקטואלי שחש אלברט איינשטיין. יותר מדי תופעות בתורת הקוונטים לא התיישבו עם שכלו הישר ועם תפיסתו את היקום, לפיה הוא לא אמור להיות מנוהל כמו קזינו. במאמר המצוטט ביותר שלו אי פעם, אותו כתב ב-1935 עם בוריס פודולסקי ונתן רוזן (לימים מייסד הפקולטה לפיזיקה בטכניון), חשף איינשטיין תופעה כה מופרכת, שעם כל הכבוד לאקסצנטריות הידועה של הקוונטים, איתה אף פיזיקאי שפוי כבר לא יחיה בשלום. לכל תעלול יש גבול.

טיפונת תיאוריה. על פי תורת הקוונטים, לכל חלקיק יש שלל תכונות, אלא שעד שייבָּחנו, הן אינן מוגדרות. אם יש למשל כדור שיצא מהמפעל ארוז בתוך קופסה אטומה, הרי שיש לו צבע מסוים, נאמר אדום, או לבן, גם אם אף אחד לא ראה את צבעו. אך אם הכדור הוא קוונטי, הרי שעד שמישהו יפתח את הקופסה, הוא יכול להימצא במצב שנקרא 'סופרפוזיציה', שמשמעותו היא שהוא גם לבן כולו וגם אדום כולו, בו-זמנית. עם פתיחת הקופסה 'יעלם' צבע אחד, והכדור יתגלה כאדום בלבד או לבן בלבד. אכן, מוזר. איינשטיין עלה על משהו מתמיה בהרבה.

מפיתוח מתמטי של משוואות התורה עולה כי שני חלקיקים קוונטיים שנתקלים זה בזה הופכים שזורים. פירוש הדבר הוא שתכונותיהם נעשות משותפות ואיננו יכולים להתייחס לשניהם כאל ישויות נבדלות, אף אם אחרי המפגש הם מתרחקים מאוד זה מזה. השזירה הופכת אותם למערכת אחת. אם נשזור את אותם כדורים קוונטיים 'צבעוניים', נשים אותם בקופסאות אטומות ונפריד ביניהם, הרי שבשל השזירה תכונת הצבע של כל אחד תהיה שייכת לשניהם, כלומר הם יהיו לאובייקט לַָבָנָדוֹם. כאשר נוציא אחד מהם מקופסתו הוא יקבל צבע אחד – רק לבן או רק אדום. אבל, וזו הנקודה שהטריפה את איינשטיין, באותו רגע בדיוק, ובהכרח, יקבל הכדור התאום את הצבע השני, כאילו הודיע האחד לשני שנמדד, ואת תוצאת המדידה, באופן מיידי, גם אם שני הכדורים מצויים מרחק שנות אור זה מזה. זהו דבר שאינו בגדר האפשר, העיר ביובש איינשטיין, שהגדיר את התופעה spukhafte Fernwirkung, "פעולת רפאים ממרחק".

עד אחרון ימיו נותר איינשטיין משוכנע כי אותו קשר מסתורי שמצוי בין חלקיקים שזורים יהא אשר יהא המרחק ביניהם (תופעה שכונתה 'אי-מקומיות קוונטית') מוכיח שמכניקת הקוונטים אינה תיאוריה שלמה וכי החלקיקים חייבים לחלוק איזשהם 'משתנים חבויים' שאינם ידועים למדע. תשע שנים אחרי מותו של איינשטיין, ב-1964, הציע הפיזיקאי הצפון-אירי ג'ון סטיוארט בל דרך תיאורטית להפריך בניסוי את אפשרות קיומם של משתנים חבויים. חלפו כשני עשורים עד שמדען צרפתי, אלן אספה, הצליח לממש את ההצעה. השזירה, הראה, היא אמיתית ולא רפאית. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, תכונת המיקום בחלל, שנדמית לנו הכרחית לתיאור כל אובייקט שהוא ביקום – אינה רלבנטית ברמה הקוונטית. 'פה' ו'שם', כמו גם כל קואורדינטה מרחבית, הם מונחים ריקים כשמדובר במערכות שזורות. אם אין חלל, אין גבול – נשאר רק תעלול.

לאורך השנים המצב הפך אף יותר מופרך. השזירה, התגלה, מחללת לא רק את תפיסת החלל. הבמאי והסופר הצ'יליאני אלחנדרו חודורובסקי הגדיר אהבה כשביל בו מופיעים העקבות גם לפנינו ולא רק מאחורינו. כך מסתבר הולכים השזורים. בניסוי מתוחכם שביצע התלמיד אלי מגידיש מקבוצת המחקר של חגי איזנברג באוניברסיטה העברית נשזרו שני פוטונים, ואז נמדד אחד מהם, נבלע בגלאי וחדל להתקיים. בהמשך נוצרו שני פוטונים חדשים, ונשזרו. מתוך זוג זה נלקח פוטון אחד, ונשזר עם הפוטון שנותר מהזוג הראשון. דבר זה, כך נמצא, יצר באופן אוטומטי שזירה בין בני זוגם של שני פוטונים אלה, אף שאחד מבני הזוג כבר לא התקיים. פרטי הניסוי מסובכים, אך התוצאה פשוטה, אף אם בלתי מתקבלת על הדעת: בשל השזירה, מדידת הפוטון הראשון בזוג החדש השפיעה על מצבו הפיזיקלי של השני, שעדיין לא היה קיים, ומדידת הפוטון השני השפיעה על הראשון, שכבר לא היה קיים. 'פעולת הרפאים' היא לא רק ממרחק, מסתבר, אלא גם מעבר לזמן.

"אני מקווה שנוכל לקבל את הטבע כפי שהוא – אבסורדי", אמר חוקר הקוונטים הנודע ריצ'רד פיינמן. יותר ויותר מדענים עושים זאת, כמעט בלית ברירה. בשנים האחרונות הפכה השזירה מהילדה המופרעת של הפיזיקה למלכת הכיתה, שחיוך הצ'שייר הכפול שלה אוצר בחובו הבטחה להתפתחויות טכנולוגיות בל יתוארו ולפיצוח החידות הגדולות ביותר של היקום. ביולי האחרון אף הצליחו חוקרים מאוניברסיטת גלזגו לצלמה לראשונה – יפהפייה. (התמונה מופיעה כאן למעלה)

מחשב בגודל היקום

שזירה היא תוצאה בלתי נמנעת של כל אינטראקציה בין שני אובייקטים קוונטיים. כאשר שני אובייקטים שזורים נפגשים באובייקט חדש – השזירה מתפשטת גם אליו. ככל שהמערכת הופכת שזורה עם סביבה גדלה והולכת, הטבע הקוונטי של החלקיקים נמהל ולבסוף נעלם – בדומה לטיפת דיו שנספגה בים. תופעה זו, הקרויה 'דה-קוהרנטיות קוונטית', מסבירה מדוע בעולם המַקרוסקופי שאנו חיים בו כל הכדורים הם או אדומים או לבנים.

בעבר חשבו מדענים שבשל הדה-קוהרנטיות ניתן לאתר שזירה רק בתנאים קיצוניים של טמפרטורה הקרובה מאוד לאפס המוחלט. אולם בשנים האחרונות מתברר כי השזירה אינה תופעה כה נדירה, שניתן כמו טיגריס סיבירי לזהות רק במאמצים אדירים. כך למשל דיווחה קבוצה של חוקרים, מאנגליה, קנדה וסינגפור כי שזרה את מצבם הקוונטי של שני יהלומים בגודל של כ-3 מ"מ, בטמפרטורת החדר.

מכאן הדרך לשימוש בשזירה בעולם המִקרוסקופי אינה כה ארוכה. אכן, היא במוקד של פרויקטים חדשניים של אבטחת מידע ושל פיתוח מחשבי 'סופר על'.

תקשורת מאובטחת מחייבת מפתח לפענוח המסר המוצפן שנשלח מצד אחד לשני. אם למשל אני מקליד סיסמה באפליקציית האשראי, היא משודרת בצורה מוצפנת לשרתים של הבנק, ואז מפוענחת שם. הבעיה היא שאת המפתח תמיד אפשר לחשוף, בלי שהדבר ייוודע, ואז לנצל את הסיסמה לחדירה לחשבון. שימוש בפוטונים שזורים ליצירת מפתח סודי בין שני הצדדים המתקשרים הוא אחד הפתרונות החדשניים לבעיה. במצב זה כל ניסיון ציתות ישפיע על שזירות הפוטונים, וייחשף מיד.

מידע חסין מפריצה הוא רק המתאבן למהפכה קוונטית אפשרית בעולם המחשוב. כבר בשנות השמונים העריכו פיזיקאים כי מחשבים המבוססים על התנהגות קוונטית יוכלו לפתור בעיות קשות מסוימות מהר לאין שיעור ממחשבים רגילים. בעוד שאלה האחרונים מעבדים מידע באמצעות סיבּיות ('ביטים') שיכולות להיות בשני מצבים בלבד, 0 או 1, כלומר יש אות חשמלי או אין, מחשב קוונטי משתמש בסיביות קוונטיות ('קיוביטים'), שיכולות להתקיים בהרבה הרבה יותר מצבים; הן יכולות להיות בעלות ערך של 0 או של 1, אך גם ב'סופרפוזיציה' בו-זמנית של 0 ו-1, וכן, וכאן הנקודה המרכזית, להיות שזורות עם כל אחת מהסיביות הקוונטיות האחרות. בשל תכונה זו של הקיוביטים, מספיקה הוספת קיוביט בודד למחשב קוונטי כדי להכפיל את עוצמתו, בעוד שכדי להכפיל את עוצמתו של מחשב רגיל נדרשת הכפלה של מספר הביטים. לפי הפיזיקאי הבריטי ג'ים אל-חלילי, מחשב קוונטי שיצליח לשמור על שזירה בין 300 קיוביטים בלבד (כלומר, באופן תיאורטי מחשב המורכב מ-300 אטומים), יהיה מסוגל לבצע משימות חישוביות מסוימות טוב יותר ממחשב בינארי בגודל היקום כולו, או שהוא יוכל לבצע בשניות ספורות משימות שמחשב רגיל לא יספיק לבצע במשך זמן השווה לכל תוחלת חייו של היקום.

אלא שכל קיוביט נוסף מכפיל לא רק את פוטנציאל החישוב, אלא גם את הקושי לשמר שזירה. לאורך שנים רבות הסברה הרווחת הייתה כי ההבטחה הקוונטית בעולם המחשוב לא תתממש לעולם בשל הקשיים האקוטיים שמציבה בעיית הדה-קוהרנטיות במערכות גדולות. מדענית המחשב הישראלית דורית אהרונוב הייתה הראשונה להראות כי מחשבים קוונטיים יוכלו לעבוד ללא שגיאות למרות הדה-קוהרנטיות, דבר שסיפק תמריץ למאמץ אדיר שמושקע בשנים האחרונות בכיוון זה. אמנם עד כה לא פותח מחשב שמפעיל מעל לעשרות קיוביטים בודדים, אולם סין, ארה"ב והאיחוד האירופאי כמו גם גוגל, יבמ ומיקרוסופט שופכים עשרות מיליארדי דולרים על מרוץ המימוש הקוונטי. הם מכוונים ליעד של 'עליונות קוונטית' – מצב בו מחשב קוונטי יהיה מסוגל לפתור בעיות שמחשב רגיל אינו מסוגל להתמודד איתן. פיתוח מחשב כזה יהיה פריצת הדרך הטכנולוגית הגדולה ביותר מאז למדה האנושות לרתום לצרכיה את השימוש באש, כתבו בהתלהבות, לא בטוח שמוגזמת, באתר הטכנולוגיה דה נקסט ווב. נראה שאנו קרבים לנקודת הרתיחה.

חוק מוּר, שעומד במבחן כבר מעל 50 שנה, קובע כי עוצמתם של המחשבים הבינאריים מכפילה את עצמה כל שנתיים. הטכנולוגיה המשופרת מסייעת לזרז את השיפור הבא. ראש מעבדת הבינה המלאכותית הקוונטית של גוגל, הרטמוּט נֶווין, טבע השנה חוק מקביל, לפיו במחשבים קוונטים ההכפלה היא מעריכית-כפולה, כלומר קצב של 24, 26, 28 במקום 22, 23, 24. בקצב גידול כזה, אמר נווין למגזין 'קוונטה', "נראה כאילו דבר אינו קורה, דבר אינו קורה, ואז ווּפס, פתאום אתה בעולם אחר לגמרי. זה מה שאנחנו חווים כאן". באירוע סגור של גוגל בחודש מאי האחרון הוא העריך כי עד תחילת 2020 יהיה לחברת הענק מחשב על קוונטי מתפקד. אוטוטו, אש.

להציץ לתוך חור שחור

מחשבים קוונטים לא יחליפו את המחשבים הדיגיטליים, כפי שמטוסי סילון לא החליפו את הסנדל, אף ששתי הטכנולוגיות קשורות לתנועה ממקום למקום. מחשבים רגילים מאפשרים לנו לבדוק אימיילים, לצפות בסדרות, לכתוב מאמרים על מחשבים קוונטיים. מחשבים קוונטיים אמורים לעשות פעולות שהן מורכבות מדי עבור מערכות בינאריות – מיצירת מודלים כלכליים מדויקים של התנהגות שווקים ועד הדמיה של פעולת מולקולות כימיות בתהליך פיתוח תרופות.

ב-1981 אמר ריצ'רד פיינמן: "הטבע אינו פועל לפי חוקי הפיזיקה הקלאסית, לעזאזל, אז אם רוצים לעשות סימולציה שלו, כדאי מאוד לעשות אותה קוונטית". כבר עתה מסתמנים כמה גילויים חדשים בנוגע לטבע הטבע, ותפקידה של השזירה הקוונטית בתוכו.

חלל וזמן הם שניים ממושגי היסוד בפיזיקה הקלאסית, כתב הפיזיקאי מאוקספורד ולאטקוֹ וֶדראל. אולם מכניקת הקוונטים מעלה אפשרות ששזירה, שיוצרת חיבור בין חלקיקים שהוא מעבר לחלל ולזמן, היא העיקרון הבסיסי ביותר. כלומר החלל והזמן הם תופעות משניות, או מפציעות, מתוך פיזיקה שהיא במהותה נטולת-זמן ונטולת-חלל.

בני רזניק מאוניברסיטת תל אביב מצא כי כל שני אזורים שנבחר בחלל הריק, לא חשוב מה גודלם ומה המרחק ביניהם, יתגלו כשזורים. השזירה בוואקום לעולם אינה מתאפסת, אף שכך ניתן היה לצפות שיקרה בשל הדה-קוהרנטיות. לצד זאת, נמצא במחקר אחר, ככל ששיעור השזירה בין אזורי חלל שונים קטֵן, כך הופך החיבור ביניהם דק יותר, כמו גומי שנמתח. השזירה עצמה, הסיק הפיזיקאי מרק ואן ראאמסדוֹנק, היא המחט שאורגת את מרקם החלל-זמן.

השזירה יכולה אף להיות האמצעי לגלות משהו על המקומות המסתוריים ביותר במרקם היקום. צפיפותם של חורים שחורים היא כה גבוהה, שכדי לברוח מכוח הכבידה שהם מפעילים יש לנוע מהר יותר ממהירות האור, דבר שאינו אפשרי לפי תורת היחסות של איינשטיין. לכן שום מידע אינו יכול לצאת מהחור השחור, שנותר כספר חתום לעד. אולם על פי הצעה חדשה, אם חלקיק אחד מתוך שניים שזורים נבלע בחור שחור, החיבור שלו לתאומו החופשי יוצר מעין אינטרקום לתוך החור, שמאפשר לחלץ ממנו אינפורמציה. את הסימולציה הראשונה של תוכו של חור שחור ביצע השנה צוות מדענים אמריקאי – תוך שימוש במחשב קוונטי של שבעה קיוביטים.

חור שחור כפי שתועד בפעם הראשונה בהיסטוריה, אפריל 2019

עינו של אדום החזה

השזירה נחשבת לתופעה היסודית ביותר של העולם הקוונטי. עם זאת, עד לפני מספר שנים היא נותרה בתחומי הפיזיקה בלבד, זרה גמורה לביולוגיה.

לפי מכניקת הקוונטים כל החלקיקים הם גם גלים (הזהרנו שהיא מוזרה). תופעות קוונטיות מופיעות רק כשהגלים מתואמים זה עם זה, כלומר חופפים בנקודות השיא והשפל (זהו מצב של 'קוהרנטיות'). אצל חלקיקים-גלים בודדים קל יחסית לשמור על קוהרנטיות, אך כאשר מדובר בטריליוני טריליונים של חלקיקים, כפי שקורה במערכות אורגניות, הדבר נראה בלתי אפשרי. ובכל זאת, ארווין שרדינגר, מאבות תורת הקוונטים, טען ב-1944 כי אבני היסוד של החיים חייבות להיות קוונטיות, שהרי החלקיקים הקוונטיים הם אבני היסוד של כל הקיים.

Erithacus rubecula with cocked head.jpg75 שנה מאוחר יותר, נראה שהוא צדק. העדות הראשונה לקיומה של שזירה במערכת ביולוגית הייתה מרקיעת שחקים. ישנם מיני ציפורים המסוגלים לזהות את השדה המגנטי של כדור הארץ, ולנווט על פיו, אם כי האופן בו הם עושים זאת היה בגדר תעלומה: אף אורניתולוג לא הצליח להסביר כיצד שדה כה חלש מייצר אות בתוך גוף חי. מדענים גרמנים שחקרו את אדום החזה האירופאי הציעו כי פתרון החידה נמצא במולקולה בעין הציפור, שבה מצויים שני אלקטרונים שזורים. השזירה הופכת את המולקולה לרגישה כל כך, שהיא מאפשרת ליצור במוח הציפור מעין מפה של השדה המגנטי, על פיה היא מוצאת את דרכה.

יכולת הניווט של אדום החזה היא מפליאה, אולם ספציפית מאוד. ממצאים חדשים מעלים שהשזירה רווחת הרבה יותר. אולי, כפי שחזה שרדינגר, היא בבסיס החיים עצמם. מולקולת הדנ"א, עליה מקודד כל המידע הגנטי, כוללת שני גדילים מפותלים, עליהם מסודרים, כמו על גבי סולם, זוגות של ארבע אבני בסיס. במחקר מלפני מספר שנים נמצא כי ענני אלקטרונים בזוגות צמודים מצויים במצב שזור. אלמלא השזירה, שיערו החוקרים, הדנ"א לא היה משיג את המבנה הסלילי הייחודי, החיוני לתפקודו. חיינו לא היו.

ואולי לא רק חיינו. אם יש מסתורין גדול מהופעת החיים, הרי הוא חידת התודעה. גם כאן יש המפנים אצבע מזכה לשזירה. המתמטיקאי, הפיזיקאי ופילוסוף המדע הנודע רוג'ר פנרוז העלה השערה כי תפקוד תודעתי המאופיין ברצון חופשי מחייב מוח שדומה בפעולתו למחשב קוונטי והציע כי מולקולות המורכבות מחלבון הטובולין מתפקדות כ'סיביות קוונטיות' בנוירונים. ההצעה של פנרוז שנויה מאוד במחלוקת, אך זכתה לאחרונה לתמיכה ממחקר שמצא כי אף שאותן מולקולות מורכבות מטריליוני אטומים, הן אכן מפגינות התנהגות קוונטית. חומר של מחשבה.

דת האמת של איינשטיין

"בערב יום כיפור הלכו הקוונטים לבקש סליחה מאיינשטיין", פתח אתגר קרת את סיפורו "אף אחד לא מבין את הקוונטים". בצדק הלכו. נראה כי בניגוד לדעת הגאון הגדול, השזירה בכל מקום, ובשום מקום, מלכתחילה ובדיעבד. למעשה, היא שוללת את מושגי המקום והזמן, אבל אולי גם מכוננת אותם. יש פיזיקאים שהציעו את "הרשת של אינדרה" כדימוי שעשוי לשפוך קצת אור על התופעה, הבלתי נתפסת.

בפילוסופיה המזרחית, הרשת של אינדרה היא מקלעת בגודל אינסופי שבה בכל 'עין' קשור יהלום, המשקף את כל יתר היהלומים. אסכולת הוּאַיֶאן הבודהיסטית פיתחה בסין במאה השישית תפיסה לפיה התופעות כולן משתלבות ומשפיעות הדדית, כל אחת מהן משקפת את כל האחרות, כפי שמשתקף בדימוי הרשת של אינדרה. כל הנוגע ביהלום אחד, נוגע בכל היתר, כל המתבונן ביהלום אחד, רואה בו, ובאמצעותו, את כל היתר. "כאשר מישהו יושב בתוך יהלום אחד, הוא יושב בו-זמנית בכל אינספור היהלומים בכל הכיוונים", כתב אבי הגישה דוּשוּן (640-557). "כיצד קורה הדבר? מכיוון שבתוך כל יהלום נמצאים כל היהלומים". במונחי ימינו אולי היינו אומרים: הם שזורים.

כל אינטראקציה ברמה הקוונטית יוצרת שזירה, כל מפגש של חלקיק עם חלקיק אחר – שוזר את השניים. הפיזיקאי הבלגי תומס דוּרט אמר: "כשרואים אור שמגיע מכוכב רחוק, הפוטון כמעט בוודאות שזור עם אטומים בכוכב המוצא, ועם אטומים שפגש בדרכו". כשהפוטון פוגע ברשתית, הוא נשזר עם אטומים בגופנו, שהופך כך שזור עם הכוכב הרחוק. באותו אופן, האינטראקציות המתמידות בין אלקטרונים באטומים שמרכיבים את גופנו יוצרות שזירה נוספת אף הן. לפי דורט, "איננו אלא קהילה שזורה". טיפות דיו בים.

עד כמה גדולה הקהילה, עמוק הים? אם נזכור שכל החומר ביקום היה ברגע המפץ מרוכז בנקודה, אולי נזכה להצצה בתשובה. איינשטיין עצמו כתב: "אדם הוא חלק משלם, שאנו קוראים לו 'היקום', חלק המוגבל בזמן ובחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו, כמשהו שמופרד מכל היתר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. המאמץ לשחרר את עצמך מאשליה זו הוא הנושא היחיד של דת אמת, הדרך להשיג את המידה הגבוהה ביותר של שלוות נפש".

Post image


תודה לחגי איזנברג שתבונתו ורעיונותיו שזורים בכתבה.

מודעות פרסומת

באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית שעד כה היתה מכוונת בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

 

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

לפרוץ את קליפת העצמי

תגלית מפתיעה בחקר המוח מאירה מחדש את פוטנציאל האהבה שטמון בנו

grayscale photo of woman

מחקר מרעיש מאוניברסיטת קיימברידג' שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Cell טוען כי זיהה סוג חדש של תאי עצב. 'נוירוני הסימולציה', כפי שכונו על-ידי החוקרים שגילו אותם, הם נוירונים שבאופן ספונטני מדמים תהליכי קבלת החלטות אצל זולת. הנוירונים מייצרים בתוך האורגניזם התופס את מצב תודעתו של האחר הנתפס, וכך מאפשרים לנבא את כוונותיו.

המחקר נעשה על קופי מקוק, שהחוקרים מדדו אצלם פעילות של נוירונים בודדים. הקופים ישבו בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע. על המסך הוקרנו תמונות שונות, שבחירה בכל אחת מהן הובילה לקבלת פרס (מיץ פירות) בהסתברות שונה. קוף אחד ביצע את הבחירות, והשני רק התבונן. באופן מפתיע, החוקרים מצאו שאצל הקוף המתבונן ביצעו תאי עצב באמיגדלה פעילות של חישוב וקבלת החלטות. תאי עצב אלה השוו את ההסתברויות השונות לפרס העומדות בפני הפרטנר לפי התמונות המוצגות לו, ולאחר מכן אותתו על הבחירה שצפו שיבצע. הנקודה החשובה היא שדפוסי פעילות עצבית אלה התרחשו באופן ספונטני, לפני שהפרטנר אכן ביצע בחירה ובלי שנדרשה מהקוף הצופה כל החלטה שהיא.

בעקבות גילוי הנוירונים מן הזן החדש, העלו החוקרים השערה כי תפקוד לקוי שלהם מגביל את יכולת החשיבה החברתית ועשוי להסביר קשיים בסיטואציות חברתיות, בין היתר כפי שקורה על הרצף האוטיסטי. תפקוד יתר של הנוירונים, לעומת זאת, יכול להוביל לעיסוק מופרז במחשבותיהם של אחרים, דבר שעשוי להיות בעל תפקיד בהתפתחות הפרעת חרדה חברתית.

אך מעבר לחשיבות הקלינית האפשרית של הגילוי, נוירוני הסימולציה יכולים להיות עוד שלב בסולם שהוא אולי החשוב מכולם – זה שבאמצעותו ניתן לנו להגיע אל מעבר לעצמנו.

כל מה שאנו חווים, כל התחושות, כל הרגשות, כל המחשבות – נחווים על ידינו. האדם נולד, חי ומת כשהוא כלוא בתוך בֵּיצַת עצמו. הסובייקטיביות שלנו היא כל עולמנו, אך היא גם זו שחוסמת את כל מה שמחוצה לה. ביצת העצמי היא הקשה מכולן.

הסדק הראשון שזיהה חקר המוח בקליפה שנדמתה לפילוסופים ולפסיכולוגים בלתי חדירה היה עם גילויים של נוירוני המראה (גם כן במחקר על קופי מקוק). אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו.

לאורך השנים גילו נוירוביולוגים כי הקשר האינטר-סובייקטיבי אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שהחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע; אך אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף[1].

נוירוני המראה הציגו אפוא תמיכה מדעית לאפשרותה של אמפתיה מהותית, ולא רק פסבדו-אמפתיה סובייקטיבית – כלומר לאפשרות לצאת מגבולות עצמנו ולהזדהות עם אחר. נוירוני הסימולציה מרחיבים עוד את אזור המגע עם מה שאינו אנו. לא רק שביכולתנו לדמות כאילו אנו פועלים את פעולות האחר, וכאילו אנו חשים את תחושותיו, מהמחקר החדש עולה כי אנו יכולים גם לדמות שאנו חושבים את מחשבותיו ומקבלים את החלטותיו.

לחוקרי מוח נטייה להפריז בהערכת משמעות ממצאיהם, וגם לממצאים הראשוניים של המחקר מקיימברידג' יש להתייחס בזהירות. עם זאת, ייתכן שבעתיד הם יסייעו, ולו במעט, בהבנת אחת התופעות המהותיות לאנושיות (ולא רק לה, מסתבר). החוקר הראשי במחקר החדש, פביאן גראבנהרסט, אמר שנוירוני הסימולציה עשויים להיות הבסיס לאחת היכולות הקוגניטיביות הגבוהות ביותר – יצירת 'תיאוריה של התודעה' (Theory of Mind), כלומר יחוס מצבים נפשיים כמו אמונות, תשוקות, רגשות וכוונות לנו ולאחרים, והבנה שלאחרים יש מצבים נפשיים כאלה, השונים משלנו. תיאוריה של התודעה היא שמאפשרת לנו להבין כי ישנם אנשים אחרים, לא כפִּיונים או כסטטיסטים בעולמנו, אלא כישויות שלמות, בדיוק כמונו.

האדם נולד כפוטנציאל, והחיים הם ההזמנה לממשו. הגוף הוא המרחב לכך. מוחנו מחווט כך שיש באפשרותנו להכיר, במלוא מובן המילה, בקיומם של אחרים, אולם לעשות זאת בפועל אינו דבר של מה בכך. זו אולי הגדולה שבמשימות. כפי שכתבה אייריס מרדוק, "אהבה אינה אלא ההבנה הקשה עד מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי".

[1] התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים – אדם הסובל כאבי פנטום באיבר שנקטע יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

תצלום: פרננדו פאס, unsplash.com; המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון"

הַכֹּל

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן. (ג'לאל א-דין רוּמי)

All - Joshua Coleman.jpg

הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר. 

אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:

רוֹאִים אַתֶּם, אֲנִי רוֹצֶה הַרְבֵּה.
יִתָּכֵן שֶאֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל;
הַחֲשֵׁכָה שֶׁל כֹּל נְפִילָה לְלֹא קֵץ,
הָאוֹר הַבּוֹהֵק שֶׁל כֹּל נְסִיקָה.

לו ביקש רק את האור הבוהק, היה רוצה מעט מאוד למעשה, וגם בכך זוכה. באופן דומה להפליא כתב גתה:

אֶת הַכֹּל מַעֲנִיקִים הָאֵלִים, הָאֵינְסוֹפִיִּים,
לַאֲהוּבֵיהֶם עַד תֹּם,
אֶת כֹּל הַשְּׂמָחוֹת, הָאֵינְסוֹפִיּוֹת,
אֶת כֹּל הַכְּאֵבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים, עַד תֹּם.

אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.

יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.

האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."

האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.

כוס התרעלה / מ. וורד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם לֹא יַסְפִּיקוּ
כִּי אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וּלְגִימָה
לְגִימָה
לְגִימָה אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לֹא, אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וַאֲנִי מְקַוֶּה
אֲנִי מְקַוֶּה
מְקַוֶּה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת עַל מָה אֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי רוֹצֶה אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ
אֲנִי צָרִיךְ אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ

הִיא אָמְרָה: "אִם אַהֲבָה
אִם אַהֲבָה
הִיא כּוֹס תַּרְעֵלָה
אָז קָדִימָה שְׁתֵה אֶת כֻּלָּהּ

"כִּי לְגִימָה
לְגִימָה
אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לְךָ הֵם דָּבָר לֹא יַעֲשׂוּ
רֵק אוֹתְךָ יְחַרְבְּשׁוּ

"וַאֲנִי מְקַוָּה
אֲנִי מְקַוָּה
מְקַוָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֶה אוֹמֵר
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל."

– – –

הצילום הראשי של Joshua Coleman מהאתר Unsplash.
השיר גתה מצוטט מ"ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה.

 

 

אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.

 

 

 

 

 

סולם האהבה

על תפיסת האהבה של התנ"ך – קריאה בפרשת "ויצא"

בתוכנית "בין השמשות" שוחחתי עם דב אלבוים על פרשת "ויצא", שמגוללת את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. אפשר לצפות בשיחה בקישור כאן, וכן לגלול מטה ולקרוא מחשבות נוספות על תפיסת האהבה של התנ"ך, כפי שהיא משתקפת בפרשה.

* * *

פרשת "ויצא" נפתחת בחלומו של יעקב – ובו עולים ויורדים המלאכים על הסולם שבראשו האלוהים. החלום מקפל בתוכו את תפיסת האהבה של הסיפור, אותו יגולל המשך הסיפור – אהבה שהיא תמיד בתנועה, שיש בה עליות ומורדות, בין שמיים ובין ארץ. אפשר לומר שאהבה עצמה היא הסולם, שמוביל לאלוהים.

שני יסודות שונים עד מאוד זה מזה מככבים בתחילת הפרשה, אבן ומים. את חלומו חולם יעקב אחרי שהוא מניח ראש על אבן, המשמשת לו ככרית – לא הדבר הכי נוח. ב"ילקוט שמעוני" אף נאמר שהאבן היתה מאבני המזבח עליו נעקד יצחק – כלומר אבן קשה במיוחד, שמייצגת טראומה בין-דורית. בשלב הבא יעקב גולל מעל הבאר אבן כבדה מאוד, ששלושה רועים לא מצליחים לגלול. אם נדע לנוח עם האבן, נוכל בבוא העת לגלול אותה – ואו אז יתגלו המים. האבן מסמלת את הדבר הקשה, הטראומטי, הכבד, המים את רגשותינו, את האהבה. הסיפור אומר: אין מים בלי התמודדות עם האבן.

יעקב ישן וחולם על האבן, ואז יכול לגלול אותה, כדי להגיע למים החיים. מה הוא עושה עם המים? קודם כל הוא משקה את הצאן – דואג לגוף, משהו פיזי; אחר הוא מנשק את רחל (הנשיקה הראשונה בין גבר לאישה בתנ"ך, אגב). הסיפור משתמש בפועל זהה כמעט, ויַשְק/ויִשְק – אפשר לומר ששני הפעלים מתארים פעולה פיזית ופעולה רגשית, הגוף והנפש, כמה שהם קרובים. ואז נושא יעקב קולו ובוכה. כלומר אותם מים – H2O – משקים צאן, מתערבבים בין גוף לגוף בנשיקה, וזולגים מהעין. ואפשר לומר ששלושת מצבי הצבירה האלה מייצגים את שלושה מישורי הקיום של האדם, הגוף, הלב, הרוח.

ליד הבאר מתאהב יעקב ברחל, אהבה אדירה שמובילה אותו לשבע שנים של עבודה קשה, שהיו עבורו "כימים אחדים" – מצמדי המילים הרומנטיות ביותר שאי פעם נכתבו. אבל בואו נתעכב על שתי המילים הללו. הרי אם אתה בלי אהובתך, הזמן דווקא מזדחל. אם מישהו חוזר נגיד מחודש בחו"ל או במילואים, ולאשתו שאומרת 'כמה התגעגעתי' הוא משיב, 'אה, בשבילי זה היה כימים אחדים', לא בטוח שיקבל את פרס הגבר הרומנטי של השנה (או של התנ"ך). אך אפשר לקרוא את הפסוק הזה אחרת. מה שהסיפור אומר לנו הוא שלמען אהבה צריך לעבוד. אהבה היא תמיד תוצאה של מאמץ, היא לא משהו שזוכים לו, היא לא משהו פסיבי. אפשר להתאהב בנערה יפה על הבר או על הבאר, אולם כדי שתהיה אהבה, צריך ליצור אותה. ובשבע השנים הראשונות המאמץ הזה היה עבור יעקב נטול מאמץ (מה שמכונה בטאואיזם Wu Wei). זה אכן כך כשאוהבים. זוהי עבודה, אולם מענגת ומתגמלת מאין כמותה.

Image result for jacob and rachel
Franz August Schubert Jacob and Rachel at the Wel

אלא שאצל יעקב היו לצד שבע השנים האלה עוד שבע שנים, 'שבע השנים האחרות' שלבן הארמי דרש מיעקב. בשנים אלה המאמץ דווקא כרוך היה בסבל. בהמשך הפרשה יעקב קונן על התקופה שעבד עבור לבן: "אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". כלומר, לא היה רק גן עדן, הזמן לפעמים זחל, לא רק טס.

מה שהסיפור מבקש להראות לנו, הוא שאהבה אינה מה שמוכרים לנו בסרטים, 'והם חיו באושר ובעושר'. ביחסים יש תקופות של 'כימים אחדים' ותקופות של 'שנים אחרות', אחד ואחר, שתי מילים כה דומות, וכל כך שונות. זו תפיסת האהבה של הסיפור – הפכפכה.

המתח הזה קיים לכל אורך הפרשה, כולל בתחילתה האופטימית. נדמה לנו שיעקב רוצה באותן שנים ראשונות רק את רחל, אך הסיפור אומר לנו שכבר מהראשית – אין רחל בלי לאה. הרי יעקב לא חלם רק על עלייה בסולם האהבה, אלא על עלייה וירידה.

בסיפור שהתקבע בתודעה, לבן ולאה רימו את יעקב. הִשקו אותו לשוכרה, הביאו לו את לאה באמצע הלילה, בחושך, והוא לא שם לב. אבל אם קוראים בעיון מגלים שלבן הביא את לאה ליעקב בערב. לא כל כך מאוחר, עוד היה אור, אפשר היה לראות. במדרש "בראשית רבה" אף מסופר: "כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו; בבוקר – והנה היא לאה" – מה, הוא לא הבחין בקול של אהובתו? שבע שנים עבד בשבילה ואפילו את הקול שלה הוא לא מזהה? איזו מין אהבה זו?? אז אפשר להסיק – יעקב רצה (גם) את לאה.

ברגעי השיא שלו, בראש הסולם, יעקב מבורך, מצליח לאהוב אהבה גדולה, אולי זה מה שאני קורא לו אההבה – ואז באמת שבע שנים הן כימים אחדים. אבל הוא לא מצליח להתמיד בכך. כשרחל באה אליו במצוקה בגלל שאין לה ילדים נכתב "ויחר אף יעקב ברחל". הוא מתעלם מתחנוניה, אומר לה – 'זו בעיה שלך, לי כבר יש ילדים משלי'. האם ככה עונה גבר אוהב? על פי חז"ל הקב"ה בעצמו נזף ביעקב, כמו איזה יועץ זוגי שמימי – זו אינה הדרך לדבר לאישה במועקה!

יש ליעקב תקופות של חיבה ולהט ויש תקופות של סלידה וריחוק. ואת כל הצדדים הללו מייצגות ארבע נשותיו של יעקב, שאפשר לראות בהן ביטוי לא לנטיות פוליאמוריות של אבי האומה, אלא סמלים להיבטים שונים של קשר שכמעט כל זוגיות חזקה עוברת דרכם.

ההיבט הראשון, המרכזי, החיוני, הוא זה של האהבה הגדולה, אותה מייצגת כאן רחל. פירוש המילה 'רחל' הוא הנקבה של האַיִל, שהוא כמובן בעל החי ששמו הכי דומה לאל. על רחל נכתב שהיא יפת תואר ויפת מראה (בשונה מרבקה ושרה שהיו רק יפות/טובות מראה) – כלומר יש לה הן יופי פנימי והן יופי חיצוני, שילוב נדיר לפי התנ"ך, ובמציאות. אולם כאמור, יעקב, שעולה ויורד, אינו יכול להיות רק עם רחל, רק עם היופי הזה. יש לו ולה שנים נפלאות, ויש שנים אחרות, של שחיקת האהבה, של כניעה לשגרה, שנים מייגעות, לאות – שאותן מייצגת כמובן לאה.

אז יש לנו שני סוגי יחס, שכל קשר זוגי עובר דרכם, עולה ויורד בהם. יש את הלהט האוהב, שמייצגת רחל; ויש את הדשדוש המייגע, שמייצגת לאה. ומעניינות שתי השפחות שכל אחת מהן מאירה עוד קצת את היבט האהבה אותה מייצגת גבירתה. שפחת רחל היא בלהה, מלשון בָּלַהה. כלומר, האהבה הגדולה, הסוערת יש בה גם צד של סיוט. בגלל העוצמות הגדולות, בגלל הטוּב הכביר, יש הרבה מה להפסיד, יש תלות ופחד עצום לאבד. לכן אולי קשה מאוד להישאר בה. שפחת לאה היא זילפה, מלשון זילוף, איזה טפטוף איטי. כלומר גם ברגעים היגעים, האהבה יכולה להמשיך לטפטף ולהשקות. יש באהבה ימי שיטפון של יופי וסערה, שגם מעוררים אימה, ויש תקופות של שגרה מייגעת, שבכל זאת יכולה להרוות.

האם המתח הזה, בין העלייה והירידה, המשיכה והדחייה, הלהט והדשדוש, רחל ולאה, האהובה והשנואה, הנו הכרחי? או שאולי מדובר רק בתוצר המגבלות הפסיכולוגיות של יעקב? לפי הפסיכואנליזה מדובר בתופעה אוניברסלית. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו – היא היתה המאהבת הראשונה אבל גם המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית אולם גם הראשונה לתסכל. האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שתי אלה. לא תתכן האחת בלי השנייה. אין אהבה בלי שנאה. ואם נדמה כי זהו המצב, אין זו באמת אהבה. יהודה עמיחי כתב:

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

אין אהבה בלי מלחמה. ואכן, יעקב נאבק בשנאתו וביצרו ובאהבתו, נאבק גם במלאך אלוהים – ויכול להם. וכמוהו, גם אנחנו יכולים לדעת מישהו רק אם אנחנו מתגוששים איתו, מתערבבים איתו, וזה כולל גם מגע כואב, פוגע ונפגע. טעות היא לחפש אחר קשר שהוא רק נעים ורך. בלי חיכוך, אין שינוי. ובלא שינוי, אין אהבה.

 

תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד