תופסים מרובה

הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

laura-ockel-194248-unsplash.jpg
Photo by Laura Ockel on Unsplash

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

eaters-collective-219711-unsplash.jpg
Photo by Eaters Collective

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

Photo by Amy Shamblen

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

sharon-mccutcheon-522851-unsplash
Photo by Sharon McCutcheon

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד

מודעות פרסומת

לאהוב כל יום ביומו כאילו היה יומנו האחרון, וגם הראשון

על תפיסת החיים והאהבה של סרן קירקגור

הפילוסופיה, אהבת החכמה, היא המסורת האמונה על השאלות הגדולות של החיים: מה ישנו? מהו האדם? כיצד ראוי לו לחיות? אולם לא מעט פילוסופים נתפסים בהתפלספות, שאין דבר בינה ובין החיים. הפילוסוף הצעיר סרן קירקגור העיר שמה שיש לאלה לומר על הממשות מאכזב כמו שלט המוצג בחלון ראווה של חנות ועליו כתוב "כאן מגהצים". מי שיביא בגדיו המקומטים יתבדה, שכן השלט עצמו מוצג למכירה.

קירקגור הוא אולי המבקר הנחרץ ביותר של המסורת הפילוסופית המנותקת מחיי אנוש. הוא דרש שכל רעיון שִכלי יתורגם להוויה ולמעשה. רוב הפילוסופים מפתחי-התורות, כתב, עומדים באותו יחס לתורותיהם כמו אדם הבונה טירה מפוארת, אולם מבלה את חייו בבקתה רעועה בסמוך.

קירקגור עצמו נכשל לגור בטירה שבנה. אך בעוד פילוסופים רבים ממשיכים לקשט את ארמונם בלי להבחין באיוולת, או בצביעות, של מעשיהם, הכישלון של קירקגור היה במוקד חייו ומחשבתו.

בילדותו ונעוריו איבד קירקגור את אמו וחמישה מששת אחיו ואחיותיו. אפשר לראות בו אדם אומלל שהגורל המַר לו – אך הלא כולנו נאבד כל אחד ואחד מהאנשים היקרים לנו, ועובדה זו חשובה הרבה יותר מהגיל בו יקרה הדבר. יש הרבה מה ללמוד מניסיונו.

אך השכול הוא רק מפתח אחד להבנת קירקגור. פרשה מכוננת אחרת בחייו היתה אהבתו הגדולה לרגינה אולסן. שלוש שנים אחרי שהכירו, הציע קירקגור בן ב-27 נישואין לאולסן היפהפייה בת ה-18, אולם בטרם נישאו הוא ניתק כל קשר עמה בלי לתת הסבר. אולי נעשה הדבר כשחזור של אבדן האם, הפעם מתוך שליטה, אולי נבע מחרדה לאבד את רגינה, תוצאת המפגש החוזר עם המוות בנעוריו. כך או כך, קירקגור לא הפסיק לאהוב אותה כל ימיו, אהבה שלא היה מסוגל לממש.

Image result for regina olsen

שלוש גישות לחיים

עבור כל אדם, האתגר העיקרי לשאלת משמעות החיים הוא המוות. אל מול ודאותו, נדמה כי כל מעשינו מאבדים מטעמם. נסיבות חייו הִקשו על קירקגור לחיות בהדחקה, כפי שעושים מרביתנו. לאורה הצורב עד מאוד של האמת גיבש את אחת התשובות העמוקות לבעיה הקיומית הזו, הגדולה מכולן. את עיקרי מחשבתו הציג ביצירת המופת שלו, "חיל ורעדה".

קירקגור מצא כי יש שלוש גישות לחיים: אסתטית, אתית ואמונית. החיים האסתטיים הם חיים נהנתניים של היענות לרגע, חיים של התנסויות מרובות ומגוונות, של דילוג ממערכת יחסים אחת לשנייה. האדם האסתטי מסרב לבחור, שכן בחירה משמעה מבחינתו התחייבות מייגעת לאפשרות אחת והפסד של השאר. חיים אתיים, לעומת זאת, מבוססים על בחירה ומחויבות. האדם האתי בוטח בתבונתו וברוח האנושית, ונהנה לנהל אורח חיים יציב כחלק מחברה מסודרת ומוכרת היטב. אם הארכיטיפ של האדם האסתטי הוא מין דון ז'ואן הרפתקן, זה של האדם האתי הוא איש נשוי ומיושב.

רוב האנשים חיים במישור אסתטי או אתי, או משלבים ביניהם. אלא שהריגוש הסוער של הקיום האסתטי, כמו גם הנינוחות היציבה של הקיום האתי, לא נותנים מענה לאבדן ולמוות ההכרחיים, רק מדחיקים אותם. חיי משמעות ראויים לפי קירקגור מחייבים אמונה, שכן האדם המאמין לבדו מבין ומפנים את חוסר היכולת העקרוני להחזיק בכל דבר סופי, יהא הוא רכוש, מעמד, חוויה, ידע או קשר בינאישי. כל דבר, כל התנסות, כל הישג, ויהיה היפה, הנעים או המרשים ביותר, סופו בהכרח להתפורר ולהישכח. המאמין מקבל בשלווה, בהשלמה, את אבדנו ההכרחי של הסופי, ומעביר את מוקד חייו למה שאינו סופי, לאלוהי.

אין לטעות: איש האמונה אינו אדיש לסופי או חסר עניין בו. הוויתור עליו הוא צעד קשה מנשוא. ביומנו כתב קירקגור: "זוהי האמת. באמת ובתמים. כל מי שיש לו את המושג הקלוש ביותר בנוגע למה זה אומר בפועל למות לַעולם יודע שאין הדבר קורה בלי ייסורים נוראיים". אין תֵּמַהּ כי מרבית בני האדם מתקוממים ומסרבים לוותר, להשלים עם האבדן, למרות חוסר התוחלת של היאחזות במה שכיליונו מובטח.

קירקגור ראה בעצמו "אביר ויתור". מתוך רצון להקדיש עצמו לאל, ויתר על אהבתו לרגינה אולסן. אהבה זו הייתה אמנם הדבר היקר לו ביותר בעולם הסופי, אך הוא ראה אותה כמוגבלת ועלובה לעומת הקשר עם האינסופי. "אהבה היא הדבר היחיד שאני מומחה בו", כתב ביומנו, "רק תנו לי אובייקט לאהבתי. אך הנה אני עומד כאן כמו קַשָּת, שקשתו מתוחה עד לקצה קצהַּ, ומתבקש לקלוע במטרה הנמצאת חמישה צעדים לפניו".

Public Domain, Wikimedia Commons

אולם אחרי שוויתר, הכיר קירקגור בכך שלא הפך שלם ושליו. מתוך מצבו הקיומי התחוור לו כי הוויתור אינו שקול לאמונה, הוא רק צעד בדרך אליה. יש אביר נועז יותר מאביר הוויתור, אביר שמצליח לעשות, במקביל לתנועת הוויתור, תנועה נוספת – תנועה של חזרה אל הסופי. קירקגור כינה אותו "אביר האמונה". הלה יודע את ארעיותו הבלתי נמנעת של הסופי, של האנושי, יודע גם את הנחמה שבאינסופי, "ועם כל זה טעמו של הסופי ערב לחכו כאילו מעולם לא נגלה לו משהו יותר גבוה" ("חיל ורעדה", בתרגום איל לוין, עמ' 40).

כלומר, אמונה שלמה משלבת שני מעשים מנוגדים: ויתור על כל הדברים הסופיים שנותנים ערך לחיינו, כולל אנו עצמנו – ואחיזה בהם. המאמין רואה, באמת רואה, על כל הכאב הכרוך בכך, שהבל הבלים הכל – ובכל זאת; הוא משיג הבנה מלאה ונטולת כל רמייה עצמית של כיליונו הוודאי וכיליונם של כל האנשים והדברים – אך בכל זאת מצליח לאחוז בחדווה בחיים.

כיצד ניתן לאחוז תוך כדי ויתור, לוותר תוך כדי אחיזה? איך אפשר לשמוח בסופי, אחרי שהתנערנו ממנו כליל? התשובה של קירקגור היא – בכוח האבסורד. האמונה היא פרדוקס: המאמין רואה את הסופיות ההכרחית של הקיים, תוך כדי שהוא רואה גם את המלאות האינסופית שלו – והוא מצליח, מתוך הכאב העצום של הוויתור על כל היקר לו, להתענג על היקר לו.

היכולת לשוב לסופי, לאחר שוויתרת עליו מתוך שכנוע מוחלט בחוסר אפשרותו, היא נדירה. קירקגור כתב, בכאב: "אני רואה היטב כמה חוזק, כוח פנימי ותודעה של חופש נחוצים כדי לעשות את התנועה של הוויתור האינסופי. ברור לי כמו-כן שהדבר ניתן להיעשות. ואולם למעלה מזה אינני יכול לתפוס, ואני עומד כולי השתאות לנוכח היכולת לוותר על הכל באופן מוחלט ובעת ובעונה אחת להשיג את הכל בשלמות וללא פחת – זה למעלה מכוח אנוש, זהו פלא" ("חיל ורעדה", עמ' 49).

אולם רק במצב הזה, הפלאי, רק מתוך אמונה, אפשר באמת לאהוב.

התנועה ההכרחית לאהבה

אביר האמונה מסלק כל תביעה מן האהבה, אף שהיא כל ישותו. אך אז הוא מבצע את התנועה הפנימית הנוספת, תנועה בלתי אפשרית כמעט, באומרו "על אף הכל אני מאמין שאשיג אותה, שאשיג אותה, כן, בכוח האבסורד, בכוח זה שאצל אלוהים הכל אפשרי" ("חיל ורעדה", עמ' 48-47). זה מה שעשתה הדמות הנערצת על קירקגור, אברהם, שוויתר את הוויתור שאין למעלה ממנו, עומד עם המאכלת בידו, שלם לחלוטין עם המעשה שהוא עומד לעשותו, אף שאין מעשה שהוא רוצה פחות לעשותו, מניף את זרועו, יודע בוודאות גמורה שבעוד שבריר שנייה כבר לא יהיה בנו, אשר אהב, ובכל זאת, למרות הוודאות, איכשהו, ממשיך להאמין שלא יילקח ממנו.

Image result for ‫פילוסופיית האהבה של קירקגור‬‎את הקשר ההדוק בין ויתור, אמונה ואהבה אצל קירקגור תיארה החוקרת הישראלית שרון קרישק, מפרשניו המרתקים ביותר של קירקגור כיום, בספרה היפה "פילוסופיית האהבה של קירקגור". אביר האמונה, ציינה, מודע לגמרי, משוכנע לגמרי בחוסר האפשרות המוחלט שבמצב, ועם זאת, גם מאמין כי אהבתו אפשרית היא. למעשה, הוויתור עליה הוא שהופך אותה לאפשרית. בלי תנועת הוויתור כל קשר כרוך בתלות, הדדית יותר או פחות, נינוחה יותר או פחות. בין שני אוהבים שלא הכירו בוויתור ההכרחי יכולים לשרור דאגה וחיבה, אולם התלות ביניהם פירושה שבקשר מעורבת תחושת בעלות, כלומר גם אנוכיות. אם יבצעו את תנועת הוויתור לבדה, תתבטל אמנם האנוכיות, אולם תיעלם גם החדווה, שהיא מאפיין מהותי של אהבה. רק במצב של אמונה, ששבה לסופי אחרי שוויתרה עליו, תתכן אהבה שלמה, שמחה ונטולת תלות, בעלות או אנוכיות, כלומר נעדרת כל תביעה מהאהוב.

אביר האמונה הוא היחיד שמצליח הן לראות בכל רגע ורגע את החרב המתהפכת מעל ראשה של אהובתו, כמו גם מעל ראשו שלו, הן להימנע מנסיגה אל המנוחה שבוויתור, שבכאב. מכאן שאביר האמונה הוא היחיד שיכול לאהוב. הוא היחיד שחי חיים של משמעות ואושר, ולא של אשליה או של זרות.

החוכמה העמוקה ביותר

את אנשי אמונת האמת קשה מאוד לזהות, אין להם שום סימן היכר. בשונה מאבירי הוויתור, שחייהם בדרך כלל סלולים – כפי שניתן לראות במקרים רבים אצל נזירים, כמרים או רבנים, שמפנים עורף לעולם הזה וממקדים חייהם באינסופי – כל אביר אמונה חי במלואם את חייו שלו, ולכן אין לו שום התוויה. חזותם החיצונית של אלו הנושאים עמם את האבן היקרה של האמונה עשויה להוליך שולל, הזהיר קירקגור, שכן היא דומה דמיון מדהים לחזותם של הנבערים מדעת שלא חרגו ממעגל הנהנתנות האסתטי או ממעגל הנורמטיביות האתי ("חיל ורעדה", עמ' 38). קירקגור תיאר אביר כזה, תיאור יוצא דופן של האדם השלם מבחינתו, של מי שהשיג את הגבוה ביותר:

"הוא שייך כל-כולו לעולם, שום עם-הארץ איננו שייך יותר ממנו. אין בו מאומה מהטבע הנישא והמתעלה אשר על-פיו ניכר אביר האין-סוף. בכל הוא מעורה וכל דבר מסב לו הנאה, ובהימשכו אחר תענוג הריהו משקע את עצמו בזה בלהיטות של אדם ארצי שטוף תענוגות. בפנותו לעבודתו אין הפרש בינו לבין פקיד שאיבד את נשמתו במערכת סבוכה של ניהול-ספרים, כה מדויק הנהו. … אם יפגוש במקרה איש כלבבו, ישיח עמו בהתלהבות … הוא חי כאילו שום אחריות אינה מוטלת על שכמו, דומה כי אחת היא לו מה ילד יום, ועם כל זה הוא רוכש לו את הזמן ובמחיר יקר ביותר, שכן אין הוא מבצע שום-דבר, ולו גם הפעוט ביותר, אלא בכוח האבסורד. … מתוך ויתור אינסופי מיצה האיש את כוס העצב התהומי אשר לחיים … ועם כל זה הוא חש ביטחון בהתענגו על הסופי, כאילו החיים בעולם הסופי היו הדבר הבטוח מכל" ("חיל ורעדה", עמ' 40-38).

קרישק השוותה את האופן בו חווה אביר האמונה כל רגע ורגע של חייו למה שחש אדם שניצל באורח פלא ממוות. דוסטוייבסקי, שנידון למוות וזכה לחנינה ברגע האחרון ממש, כשכבר עמד מול כיתת היורים, שחזר ב"אידיוט" את העובר בראשו של אדם הניצב עין בעין מול האַיִן: "לא היה [לי] אז דבר קשה יותר מן המחשבה הלא פוסקת: 'ומה אילו לא הייתי צריך למות? ומה אילו הושבו לי החיים – איזה אינסוף! הלוא כל זה היה אז שלי! הלוא הייתי הופך אז כל רגע לעידן שלם, ולא הייתי מאבד כלום'" (תרגום: נילי מירסקי, עמ' 61).

execution

כל רגע הוא עידן שלם, לכל רגע יש ערך בלתי נדלה, אינסוף. זה נכון תמיד, לַכל. מי שמזהה זאת, מי שחי כך, מצליח לממש את מה שקירקגור הגדיר "החוכמה העמוקה ביותר": לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, וגם הראשון ברצף השנים.

היום, היום הזה ממש, שערו אותו בנפשכם, כאחרון. העיתון בידיכם – לא תראו את זה של המחר. מבט בחלון – עננים אלה. מפגש עם בן הזוג, או עם חבר קרוב. דבר לא יהיה מיותר, אין אפשרות לאדישות או סתמיות. כמה עומק ועושר, כמה רגש, ייטען כל רגע! אך בלא ייאוש, מרמור או טינה, שכן המבט הוא גם רך ורענן, כשל בן-יומו. צליל ציוץ הציפורים – מעודכם לא שמעתם כזה. אכן, מעודכם לא שמעתם כזה. מפגש עם אדם אהוב, מפגש ראשון ברצף השנים, והתרוננות הלב – הו, קיימת נפש כזו, ופגשתיה!

התחנה האחרונה

Image result for ‫חיל ורעדה‬‎לאחר פרידתו מרגינה אולסן נסע קירקגור לברלין, שם התחיל לבנות את הטירה האדירה שיהיה "חיל ורעדה". לפתע נתבהר לו מה עשה, כיצד טעה. "לו היתה לי אמונה הייתי נשאר עם רגינה", כתב אז בבקתתו-יומנו. "תודה לאל שעכשיו אני מבין זאת. בזמן האחרון הייתי קרוב לאיבוד דעתי".

את "חיל ורעדה" פרסם קירקגור בגיל 30, בדיוק לפני 175 שנה, תחת שם-עט, יוהנס דה סילנטיו, יוהנס השותק, שהרי את אשר על לבו לא הצליח לומר, לאהובתו. "אם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח", כתב באפילוג לספרו. בחלוף השנים נישאה רגינה לגבר אחר. סרן נותר נאמן ומסור לה, עד יומו האחרון.

* * *

גרסה מעט מקוצרת פורסמה במוסף תרבות וספרות, הארץ, 22.10.2018

הַדִּבֵּר היחידי

כדי לשפוט פעולה, יש לדעת את המניע שלה. לעתים סטירה נועדה לחזק, ליטוף להחליש. אוגוסטינוס כתב: "זִכרו, גם לקוצים יש פרחים: ישנן פעולות שנראות אכזריות, אולם הן נעשות למען השגת משמעת ומוּנָעוֹת מאהבה". לכן, אמר, "אני נותן לכם אחת ולתמיד את הצו האחד, הקצר הזה: אהבו, ועשו מה שתרצו" (love, and do what you will).

זו התורה כולה. מי שמוּנע מאהבה, מעשיו יהיו טובים, יהיו אשר יהיו, מי שמנוּע מאהבה, מעשיו לא יהיו טובים, יהיו אשר יהיו. אין צורך בכל ציווי אחר. "אם אתם נאלמים דום, הֵאלמו דום מתוך אהבה. אם אתם זועקים, זעקו באהבה. אם אתם מענישים מישהו, הענישו מתוך אהבה. אם אתם חסים עליו, חוסו מתוך אהבה. תנו לשורש האהבה להיות בכם: דבר לא יוכל לצמוח ממנו, מלבד הטוב".

ואולי שני אלה, לאהוב ולעשות מה שרוצים, אינם דברים נפרדים. קשה לנו לאהוב, גם קשה לנו לעשות מה שאנו רוצים. נדמה לנו שאנו אוהבים, אולם אהבתנו מסתלפת בגלל עיסוק עצמי ומכשולים פנימיים; נדמה לנו שאנו עושים מה שאנו רוצים לעשותו, אולם רצוננו מסתלף על-ידי תכתיבים חברתיים או תפיסות ודפוסים שהפנמנו ושבמהותם זרים למי שאנו. אולי רק כשבאמת אוהבים, ניתן לעשות מה שבאמת רוצים לעשות; ואם עושים מה שרוצים – בהכרח אוהבים.

לעשות כרצוננו, בדיוק כמו לאהוב, היא עשייה גבוהה מאוד, לא משהו פחות-ערך, מובן-מאליו, נהנתני, עצלני. בקידוש נכתב: "שבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו". שבת היא סמל ליכולת להגיע למצב שבו אין פעולה, מצב שהוא על כן מעבר להשתנוּת ולשניוּת, מצב של שלמות ואחדות, התמזגות עם הכוליות – מעין מקבילה יהודית ל"נירוונה" הבודהיסטית. את האפשרות להגיע למצב זה הנחיל לנו האל בָּאהבה ובָּרצון, אהבת אמת ורצון אמת, שני הדברים הנעלים ביותר שאנו יכולים להשיג כבני אדם.

איך נראה אלוהים?

כשאנחנו מודים לאלוהים על שהנחיל לנו את היכולות לאהוב ולרצות – למי אנחנו מתכוונים? ובכלל, כל התפילות, הבקשות, התחנונים, וגם הכעסים, התסכולים, הספקות – כלפי מי בדיוק הם מופנים? זו שאלה שאין אפשרות לענות עליה, ובכל זאת, אוגוסטינוס נתן לה תשובה לא רעה בכלל. "אל תדמיינו את אלוהים על פי תשוקת עיניכם", אמר בהמשך "דרשת האהבה" שלו. אם נעשה כן, אחדים מאתנו ייצרו בעיני רוחם דמות ענקית, או משהו בעל מידה בל תשוער שממלא את כל החלל שאנו יכולים להעלות בדעתנו (בדומה לקרני האור שאנו רואים בעיני הגוף שלנו); אחרים יציירו לעצמם אדם קשיש ונכבד למראה. "אל תדמיינו אף אחד מהדברים הללו", הנחה אוגוסטינוס, "אם תראו את אלוהים, הנה מה שעליכם לדמיין: אלוהים הוא אהבה".

את מי אוהבים, ואיך?

ועוד מסר חשוב עולה מ"דרשת האהבה". הדבר כמעט מובן מאליו, ובכל זאת – אכתוב.

File:Saint Augustine by Philippe de Champaigne.jpg

אהבה פירושה קבלה מלאה של האהוב או האהובה, שנובעת מהיכרות עמוקה עם מי שהיא או הוא, והתמסרות לאושרה ורווחתה (אושרו ורווחתו). אולם יש לציין שקבלה מלאה אינה כוללת ולו קמצוץ של השפלה-עצמית, פסיביות או ביישנות. אהבה אינה מתפתחת מאיזה סוג של צייתנות עדינה, נרפית או חסרת מרץ ועניין. להפך, אמר אוגוסטינוס, אהבה תמיד להוטה לשפר, לתקן. האוהב מתענג על הטוב שבאהובה, אך אינו נמנע מתיקון מה שהוא מוצא לא טוב. אין פירוש הדבר שאינו אוהב את האהובה בשלמותה, בדיוק כמו שהיא; הוא אוהב אותה, אך לא את טעויותיה. בשפתו הדתית אמר אוגוסטינוס: "אלוהים יצר את האדם, אך האדם לבדו עשה את הטעות. אהבו את מה שעשה אלוהים, לא את מה שעשה האדם". אם האהוב שלכן שוגה, סוטה, מועד – תקנו, העירו, הוכיחו, אפילו בקנאות, מתוך אהבתו. איך נעשה תיקון שכזה? לפי אוגוסטינוס: בעוז, ולעתים אף בפראות, אולם בלא כל טינה או מרירות.

St. Augustine by Phillipe de Champaigne (1645-1650)

אהבות (14)

ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

כוחה
"כבר בעבר, יותר מפעם אחת, חש אנטוניו בעליל בכוחה של האהבה, המסוגלת, בתבונה וסבלנות אין-קץ, דרך סדרות מסחררות של אירועים שלמראית-עין, לְאַחוֹת מחדש מקצה העולם ועד קצהו, שני חוטים דקיקים ביותר שהלכו לאיבוד בהמולת החיים".

(דינו בוצאטי)

הצדקתה
יש אנשים שבתוך תוכם שואלים – למה לאהוב? מה יצא לי מזה? התשובה פשוטה: יש לאהוב לשם האהבה. כפי שחיים ראויים הם אלה בהם אנו עובדים למען חדוות העבודה, לומדים למען ההתפתחות לשמה, יוצרים למען הביטוי וההתעלות שבמעשה, כך האהבה הראויה היא זו שנאהבת למען השמחה שבה עצמה. אם לא נעשה את הדברים לשמם, אזי תמיד נבקש פיצוי כלשהו – בעבודה נדרוש שכר גבוה יותר; בתחום הידע נדרוש תארים ותעודות; ביצירה נדרוש הכרה; באהבה נדרוש ביטחון. אך יש להבין כי העבודה, הלימוד, היצירה, ובמיוחד האהבה – הם הם הפיצוי.

ליאו בוסקאליה כתב כי על האדם האוהב לומר לעצמו לעתים קרובות: "אני אוהב משום שאני מוכרח, משום שאני רוצה בכך. אני אוהב למעני, לא למען האחרים. אני אוהב בגלל השמחה שהדבר מעניק לי – ורק באקראי, בגלל השמחה שהדבר מעניק לאחרים. אם הם יתנו לי חיזוקים, יהיה טוב. אם לא יתנו. יהיה טוב. משום שאני רוצה לאהוב".

אי הבנתה

The world is sick for a surprisingly modest-sounding reason: we don’t understand love – and yet we are rather convinced that we do.
(The Book of Life)

מאפיינה
"כל האוהב את זולתו כבר חי לא בתוך עצמו אלא בנושא אהבתו, וככל שהוא מתרחק מעצמו כדי להידבק בכל נפשו בנושא זה, הוא מאושר יותר".

(ארסמוס מרוטרדם)

הרפתקנותה
חיינו מתנהלים לרוב בקצב קבוע ומוכר. אירוע רודף אירוע, באופן נעים אולי, אולם בלי התרחשויות רבות שהן מרעישות או אינטנסיביות. וכך אנו שוקעים באופן טבעי לתוך שגרה סקרנית ומחויכת, מגבשים תפיסת חיים אשר מצפה כי יום המחר ידמה ליום זה וליום האתמול. נדמה כי יש רק אירוע אחד בחיים אשר באמת מפליא את האדם ומטלטל אותו מתוך דעותיו המוכרות. רוברט לואיס סטיבנסון כתב עליו:

"כאשר לבסוף נופלים המְעַטִּים מעל עיניו, מוצא את עצמו האדם בתנאים כה שונים מאלה שהורגל בהם, שהדבר מלווה בתחושה שהיא מטבע הבהלה. צריך הוא להתמודד עם רגשות עזים השולטים בו במקום עם ההעדפות הקלות שבהן העביר ימיו עד כה; והוא מזהה יכולות לכאב ולהנאה שעד כה אפילו לא חשד בקיומן. התאהבות היא ההרפתקה הלא הגיונית האחת של חיינו, הדבר היחיד בעולמנו הנדוש והרציונלי עליו אנו מתפתים לחשוב שחורג הוא מן הטבעי. התוצאה היא בלי שום פרופורציה לסיבה. שני בני-אדם, לעתים אף אחד מהם לא חביב או יפה תואר במיוחד, נפגשים, מדברים קצת, ומביטים זה בעיניו של זה. דבר דומה כבר התרחש לא אחת אצל כל אחד מהם, בלי שום תוצאה מרשימה. אבל הפעם הכול שונה. הם נופלים מיד לתוך אותו מצב בו אדם אחר הופך להיות המהות והמוקד של הבריאה האלוהית כולה; מצב בו האהבה לחיים עצמם מתורגמת למשאלה להישאר באותו עולם שבו מצוי יצור כה יקר ונחשק".

ראשוניותה
"כל דור מתחיל מן ההתחלה, החובה המוטלת על דור אחד איננה שונה מזאת שהיתה מוטלת על קודמו. …היסוד המניע ומפעם את לבותיהם של בני-האדם הוא הלהט, התשוקה … כך שום דור איננו לומד מקודמו לאהוב, שום דור איננו מתחיל ממקום אחר, אלא מן ההתחלה … ואם יש בנמצא מישהו אשר איננו אובה לעשות את האהבה תחנה אחרונה אלא הוא מבקש ללכת הלאה, אין זה כי אם הבל ורעות-רוח".

(סרן קירקגור)

דרכה
איך אני אוהבת אותך?
איך אני אוהבת אותך?

הו, כך וכך.
הו, בשמחה. אולי
אורשה להרחיב על ידי

המחשה? בצורה
זו, וכן
בזו וגם

      לא עוד מילים עתה

(מארי אוליבר / התרגום שלי)

Vallotton Interior with Couple and Screen - Intimacy
Felix Vallotton, Intimacy Couple in Interior (1898)

ט"ו באב שמח

ללמוד מן הדרבן

indian-crested-porcupine-001_h

בהגיעו לגיל שמונה חודשים, עוזב גור הדרבן את ביתו. כל לילה יוצא הרווק הצעיר לצעדה ארוכה בחיפוש אחר בת-זוג. הגורה עוזבת את מחילת ההורים כשהיא בוגרת יותר, בגיל עשרה חודשים עד שנתיים, ובוחרת לעצמה תחום-מחיה חדש, קרוב לאזור בו גדלה. מבין הרווקים שיגיעו לשטחה, תבחר לה בן-זוג (הדרבנית היא המחליטה מי יהיה בן-זוגה). מאותו רגע, בני-הזוג לא ייפרדו עוד לאורך כל חייהם.

הדרבן והדרבנית חופרים את מאורתם בטריטוריה שלה. הם עושים זאת בהדרגה, לילה אחר לילה, עד ליצירת בית נעים – מחילה שאורכה מגיע עד ל-17 מטר, שבקצהָ מעין "חדר" המשמש את ההורים ואת צאצאיהם. החדר נמצא כמעט שני מטר מתחת לפני האדמה, מבודד מחום, קור, גשם ורוח.

בחדרם הפרטי משתעשעים הדרבנים באהבים. הדרבן הוא מבעלי החיים היחידים שמקיימים יחסי-מין גם לשם שמירת הקשר הזוגי (לצד הבונובו, האדם וכנראה שגם הדולפין). דרבנים מקיימים יחסי-מין שש עד שמונה פעמים ביום, לאורך כל השנה. אם בן-זוגה אינו מספק אותה, תזכה אותו הדרבנית במכת זנב מדרבנת על אפו. נקבת הדרבן פורייה רק פעמיים בשנה, למשך לילה אחד או שניים. הדרבנים מזהים לילות מיוחדים אלה בעזרת חוש הריח שלהם.

לא רק אפו של הדרבן מפותח. איבר המין שלו הוא בגודל של למעלה ממחצית מגופו (כ-40 ס"מ) – כך שאינו נדקר בעת האקט. פרט להזדווגות, מתבטא הקשר בין בני-הזוג גם בתקשורת ריח ומגע. הדרבנים מרבים ללקק זה את זו בעורף (שם השיער רך), בפנים ובבטן, להתכרבל יחד ולרבוץ צמודים.

AfricanCrestedPorcupine.jpg
משמורת משותפת. דרבן ובן

בין בני-הזוג מתקיים שוויון מלא בכל הנוגע לטיפול בצאצאים (כמעט תמיד שניים, שיונקים משתי הפטמות שעל כתפי האם). הזכר שותף פעיל בטיפול בהם, והוא נמצא איתם מחצית מהזמן – תופעה יוצאת דופן אצל היונקים. כשאחד הגורים בוכה, הוא הראשון שירוץ אליו להרגיעו.

הדרבנים אוכלים עשבים, פקעות, שורשים ובצלים. בכל לילה, משעת השקיעה ועד עלות השחר, יוצא הזוג ממאורתו לחפש מזון. לרוב, הנקבה היא המובילה. אם יש גורים, הם מצטרפים להורים והמשפחה כולה יוצאת יחד לסעוד.

הדרבן הוא יצור שוחר שלום וחששן. האגדה על פיה הוא יורה את דרבונותיו אינה נכונה. עם זאת, בלית ברירה הוא יפתיע את אויביו בהסתערות פתאומית עליהם. ידועים אף מקרים שבהם נמרים מתו כתוצאה מתקיפת דרבנים. את בשרו של הדרבן האפריקאי חומדים אריות וטיגריסים בעוד שהדרבן המקומי מתמודד עם זאבים, שועלים וצבועים. אך אויבו הגדול ביותר הוא האדם. הדרבנים בישראל הם בסכנת הכחדה בשל ציד.

קוצי הדרבן, שחור ולבן, הם גלגול של שערות.

נראה לי שאין צורך להוסיף נמשל. ובכל זאת, עוד הערה קטנה: בשפה העברית דָּרְבָּן הוא גם שמו של חלק מוארך דמוי שקיק המתפתח בפרח כחלק מן הגביע או הכותרת ומשמש כלי קיבול לצוּף.

אהבות (13)

שישה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1. להשתייך
פרנץ קפקא לפליצה באואר:
"אני משיב לאחד ממכתבייך, ואחר שוכב במיטה במראית עין שלווה, אך פעימות לבי מרעידות את כל גופי ואני ער אך לך. אני שייך לך; אין למעשה אף דרך אחרת לבטא זאת, וגם זו אינה חזקה דיה".

2. להיתקל, לזהות, לפעול
"רק מתי מספר בעולם הזה הם ברי מזל מספיק כדי להיתקל בבני הזוג האמתיים שלהם – הדבר מחייב מידה שערורייתית של מזל כדי שיקרה, ואז את התבונה לזהות זאת, והאומץ לפעול. ניתן לצפות שרק למעטים יהיו כל אלה. היתר נאלצים להסתפק במה שיש". (קים סטנלי רובינסון)

3. ללוות
ספר הכמיהה (1).jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* בראיון מתוק אמר לאונרד כהן על השורות הללו שלו: "זהו הגרעין של שיר אהבה". (תרגום השיר: קובי מידן)

4. להתבונן
"ההתבוננות היא לב לבה של האהבה שאינה חוטאת ברגשנות". (טַקַשי הירַאידֶה)

5. לחמוק
"חמקנו לרגע ממלתעות הזמן – שזאת ההגדרה היחידה שאני מכיר לאושר". (אנדרו שון גריר)

6. למה צריך
איני צריך
אותך כדי
להפוך אותי למאושר.
  אני צריך אותך
  כדי להפוך
  אותך למאושרת.

על בדידות

Waterfall - Jose Murillo.jpg
Photo: Jose Murillo

העולם נכנס בימים אלה לכוננות פרידה. הימים שלקראת חג האהבה, שיחול באמצע החודש, הם הזדמנות לבחון את הזוגיות. וקשרים רבים לא עומדים במבחן.

על אף הכאב שתמיד כרוך בה, לעתים פרידה היא צעד הכרחי בדרך לאהבה. כדי להיות יחד, צריך להיות מסוגלים, ראשית, להיות לבד. אם לא נאהב את עצמנו כפי שאנו, נטו, כיצד נוכל לאהוב אחר?

בתוך כל אדם ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. החיים, החיוּת, הם השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הזו רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שהיא אנחנו. וכך גם עם אהבה.

בעידן המודרני, רב ההסחות, רבים מתנתקים מהחיוּת הפנימית הזו, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. הם מתמכרים לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, למוזיקה רועשת. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, חיים. אבל שמחה וחיים לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.

כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי להצליח לשהות בה, בשמחה. הרי להיות אדם פירושו להיות בודד.

טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. הראשונה חיונית כדי להיות ביחד, השנייה היא האויבת הגדולה של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.

רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, בין היתר, את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער, כי אם בבדידות. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".

קאמי

אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולה של חברותיות וזוגיות. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".

אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב עם אחר. כדברי נתן זך: "כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה". רק אז.

– – –

בעוד שבועיים ולנטיינ'ז. אם אתם מחפשים מתנה לעצמכם, למסע העצמי של בדידות ואהבה, או מתנה לשותף-לב למסעכם – שִקלו את אההבה.