בזכות הגעגוע

"אישה קטנה ואהובה שלי. מאז נאלצנו להיפרד לא התגעגעתי אלייך כפי שאני מתגעגע אלייך עכשיו. מכתבך המתוק הוא שאחראי לפרץ הגעגועים הזה, ואני נושא אותו עמי לכל מקום. אושרי אינו יודע גבולות, אבל אני גם יודע שאושר כמו זה שאני חווה בזכותך גורם לי לאבד את המילים. מה אגיד לך, גם אם הייתי נדרש לחזר אחרייך לא שלוש שנים אלא שבע … גם אז זה לא היה נראה לי מוקדם מדי או מאוחר מדי". כך כתב זיגמונד פרויד הצעיר לארוסתו מרתה ברנייז ב-19 ביוני 1885 (תרגום: ערן רולניק).

על אף געגועיו העזים, לא התחרט פרויד על הפרידה הזמנית מאהובתו. "לא הייתי יכול לתת אמון באהבה הנענית לקריאה הראשונה, אהבה שמבטלת את הזכות להבשיל ולהתפתח בהדרגה", הוסיף בלהט נעורים.

אכן, גם מי שנדמים כמו מכשולים הם חלק בלתי נפרד מתהליך הבשלת האהבה, ובלעדיהם אין לתת בה אמון. כמו ששרו הסופרימס: "אי-אפשר לזרז אהבה". או בגרסה המקראית: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". האהבה מתעוררת רק כשהיא חפצה, כלומר כשיש בה כמיהה, ערגה. ולערוג אפשר רק בהיעדר האהוב או האהובה.

והרי כך למדנו לאהוב. מושא האהבה הראשון של רובנו היה אמנו. היא הייתה השותפה הראשונה להתענגות רגשית וגופנית – אך גם הראשונה לתסכל. כל פעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו שוב ושוב, מדי יום, במשך שבועות וחודשים, שלובה באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם לא תחזור? מה אם היא לא מרגישה כמוני? הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס כתבה כי ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, ובין הצדדים החידתיים של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה, ושילוב זה יאפיין לאורך כל חייו את קשריו העמוקים. האהבה הבוגרת מניחה מראש תחושות של חיבור ואיחוד לצד אבדן ופירוד. רק אחד משני הצדדים לעולם לא יספק אותנו.

תגלית מדעית חדשה ומפתיעה מתקפת בצורה אמפירית את האינטואיציה הפסיכואנליטית הזו. המרחק מבן הזוג, והכמיהה שהוא מעורר לשוב אליו, חשובים להתפתחות האהבה לא פחות מההנאה שבהימצאות איתו.

מוחם של חלק מהיונקים מחווט לחפש מערכות יחסים קרובות כמקור לביטחון ונחמה, כך מצאו לאורך השנים מחקרי מוח רבים. אצל יונקים שיוצרים קשרים ממושכים עם פרטנר קבוע נמצא כי פעילות עצבית בגרעין האקומבנס (nucleus accumbens) מלווה באופן מובהק את הקשר הזוגי. ממצא זה מסייע להסביר את עוצמת השפעתה של האהבה עלינו: גרעין האקומבנס מכונה "מרכז העונג" של המוח, ומופעל למשל כאשר מסניפים קוקאין או מזריקים הרואין.

המחקר החדש בוצע על נברני שדה, שהם אחד משלושה מיני היונקים הידועים היחידים שנחשבים מונוגמיים לחלוטין (המין הומו סאפיינס משתייך לקבוצה מצומצמת, לה משתייכים פחות מחמישה אחוזים מהיונקים, שנוטים להיקשר לבן זוג אחד לכל אורך החיים – אולם אינו נחשב מונוגמי לחלוטין*). במחקר, שפורסם בכתב העת המדעי PNAS, נעשה שימוש בטכנולוגיית דימות-סידן חדישה (in-vivo-calcium imaging) שבאמצעותה נמדדה פעילות המוח של הנברנים בנקודות זמן שונות. נמצא כי גרעין האקומבנס הופעל רק ברגעים ספציפיים, ומפתיעים: לא בזמן התכרבלות משותפת, למשל, אלא דווקא כאשר הנברנים היו רחוקים מבן הזוג, ואצו-רצו לפגוש אותו (בין אם בשדה תעופה או על רקע שקיעה, ובין אם לאו). שהייה של שגרה לצד בן הזוג הותירה את האקומבנס אדיש למדי, וכך גם התקרבות לנברן זר. עוד נמצא שככל שהקשר הנברני הזוגי היה ממושך יותר, כך הפך גרעין האקומבנס פעיל יותר בעת התנועה לקראת מפגש מחודש אחרי פרידה.

בימי המגפה, הבידוד החברתי צמצם אפשרויות של קרבה לאנשים אהובים, ולכן יצר תחושת מועקה – ברמה פיזיולוגית ממש; אנחנו רגילים לביטחון ולנחמה שמספק המפגש עם הקרובים לנו. אולם בגזרה הרומנטית, לפחות אצל זוגות ותיקים, התרחש לא אחת תהליך הפוך: בגלל ההסתגרות המשותפת בבתים לא היו לגרעין האקומבנס הזדמנויות להשתולל בעונג המיוחד שלו. התוצאות יכולות להיות פטאליות מבחינה זוגית. בסין, כך דווח, עם הסרת הסגר הוגש מספר שיא של בקשות לגירושין. במחוזות מסוימים פקידי הרישום עבדו ימים שלמים בלי הפוגה, בשל התורים הארוכים של זוגות נואשים.

אז לפני שאצים-רצים, מגומדי-אהבה, לרבנות או לטינדר, כדאי לקחת קצת ספייס, ולתת לו לעורר חשקים ותיקים. אהבה זקוקה לקרבה כדי להתפתח, אין ספק; אולם אז, מדי פעם, גם למרחק, כדי להתחדש. המשורר גיא פרל כתב בשירו "ברכת החזרה":

ברוך אתה בורא המרחק, אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא הגעגוע.

 ——

* אגב, לידיעת המצדדים בפוליאמוריה, בשיחה מרתקת ששמעתי השבוע סיפר האנתרופולוג דני רווה כי מרבית חברות הציידים לקטים הן מונוגמיות.

המאמר פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, ב"אלכסון"

תמונה: "ג'ו: הצעירה האירית היפהפיה" (1865), גוסטב קורבה, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

ודבקו, והיו – לאחד

אוהבים לאורך ההיסטוריה היללו את אפשרות ההתמזגות של שניים באהבה, אותה שללו ציניקנים מכל וכל. שני מחקרי מוח עדכניים ומרעישים מחזקים דווקא את הגישה הרומנטית

SGdyad2

כמו פתיתי שלג, כל הקשרים האינטימיים הם ייחודיים. ובכל זאת, האם יש משהו שמתקיים בכולם, משהו שניתן באמצעותו להגדיר אהבה? הפילוסוף היהודי יליד ברוקלין, רוברט נוזיק, אמר כי ישנו גורם משותף כזה: בכל מערכות היחסים האוהבות, רווחתם ומצב רוחם של הנאהבים קשורים תמיד אלה באלה. אם מישהו שאנו אוהבים מרגיש עצב, בהכרח נתעצב, אם משהו טוב עובר עליו – משהו טוב עובר גם עלינו. הדבר מתרחש כמו מאליו, איננו צריכים להרהר בצערו של האהוב כדי לחוש צער. אהבה פירושה שכבר אין שני אנשים נפרדים לגמרי, שכל אחד מהם חווה וחש דברים נבדלים, אלא שנוצרת ישות חדשה, 'אנחנו', תוצר של רשת הקשרים שביניהם, עמה מזדהה ומתמזג כל אחד מהאוהבים כהרחבה של העצמי שלו. "איך נחיה", שאל כריסטופר רובין את פּוּ, "איך נחיה האחד בלעדי השני?". "אינני יודע", השיב לו אז פו, "ואין זה בכלל ענייני: אבל זה לא יקרה, כי אני ואתה, זה ממש כמו אתה ואני" (תרגם: יעקב אורלנד).

מלבבת ככל שתהיה, אידיאת ההתמזגות האוהבת זכתה לביקורת נוקבת. שני נחלים יכולים להתמזג, כך גם שני חומרים כימיים, טען הפילוסוף אירווינג זינגר – יהודי ברוקלינאי אף הוא – אולם לא בני אדם! לכל היותר, מישהו תמים ורגשני יכול לדמיין שהוא הופך אחד עם בן הזוג, ובכך לסלף את המציאות של הקשר. "מיזוג של שני אנשים אינו אפשרי", אִשרר המשורר ריינר מריה רילקה, "שכן גם בין האוהבים הקרובים ביותר ממשיכים להתקיים מרחקים אינסופיים".

האם נגזר עלינו להיות בודדים לעד, או שמא יש באפשרותנו להתאחד עם אחר? כדי להשיב על שאלה זו, אולי החשובה מכולן בנוגע ליחסים בין בני אדם, יש לזהות את המהות הראשונית של האנושיות. בבלוט כבר טמון האלון; מהו גרעין האדם? זיגמונד פרויד ראה באדם יצור נרקיסיסטי במקורו, הדואג בראש ובראשונה לעצמו ולהישרדותו. התינוק נפלט לעולם זר ואכזר, של תחרות ותסכול, וכל ימיו עם אלה יתמודד, אנוכי, קנאי ובודד. זו הייתה התפיסה הפסיכואנליטית המקובלת, עד שבמהלך דיון באמצע המאה הקודמת התפרץ האנליטיקאי דונלד ויניקוט וקרא: "אין דבר כזה תינוק!". תינוק לבדו הוא ישות בלתי אפשרית, בדיונית, טען, שהרי כל מחשבותיו, כל רגשותיו, כל תחושותיו של התינוק מתקיימים בתוך קשר, הקשר של התינוק עם מי שמטפל בו. כפי שאין דג בלי מים, כך אין תינוק בלא אֵם. לכן היחידה האנושית הבסיסית, הגרעין, היא 'אֵם-תינוק'.

החוש השישי

אפשר לראות באמירות של ויני וויניקוט דימויים פּואטיים ותו לא. הרי אין ספק שכריסטופר ודובו ייפרדו, כפי שברור לכל שיש תינוקת נבדלת מהאם – הנה, זו שוכבת בעריסה, וזו מערסלת סמרטפונה. אך מחקר חדש, שפורסם בכתב העת NeuroImage, נותן תוקף אמפירי לעמדה המצדדת באפשרות ההתמזגות. צוות החוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' השתמש באא"ג כפול (dual EEG) כדי למדוד אותות מוחיים אצל אימהות ותינוקות בזמן שהיו מצויים באינטראקציה. נמצא כי במצבים רגשיים מסוימים מוח האם ומוח התינוק פועלים יחדיו ונוצרת קישוריות עצבית שהיא בין-אישית (interpersonal neural connectivity). הנוירונים הופכים מקושרים, אף שהם מצויים בשני מוחות שונים!

"מידת הקישוריות בתוך מוח בודד משקפת את החופשיות והיעילות בהן זורם מידע מאזור אחד במוח לאזור שני", הסבירה בשיחת סקייפ ראשת צוות החוקרים, ד"ר ויקטוריה לאונג (Victoria Leong). "בניסוי נמצאה זרימה של מידע לא רק בתוך כל אחד מהמוחות אלא גם ביניהם, דבר המאפשר לתינוק לספוג מידע מהאם בצורה טובה יותר". לפי לאונג, אותות עצביים בין-אישיים (interpersonal) הם שונים במובהק מהאותות התוך-אישיים (intrapersonal), אותם מודדים חוקרי מוח באופן שגרתי. "הנתונים שאספנו מצביעים על כך שהקישור העצבי הבין-אישי משקף נטייה אנושית בסיסית, מעין 'חוש שישי חברתי'. כאשר אנו מתחברים באופן עצבי לאחרים, אנחנו פותחים את עצמנו לקליטת מידע והשפעה מהם".

לדברי לאונג אין עדיין הסבר מדעי מספק לתופעת הסנכרון בין מוחות, אולם ברור שהיא מערבת חיבור ברמה כלשהי למצבו הפנימי של הזולת. "זהו שדה מחקר חדש ואנחנו רק מתחילים להבין איזה סוג של מידע מקודד ומועבר באמצעות אותות עצביים בין-אישיים, וכיצד בכלל ניתן למדוד אותות אלה", אמרה.

victoria.leong
ויקטוריה לאונג

במחקר נעשה שימוש בטכנולוגיה חדישה, שמאפשרת מדידת פעילות מוחית אצל תינוקות. "הם הנבדקים הכי כנים שאי-פעם היו לי", מספרת לאונג בהתלהבות על מושאי מחקרה הקטנטנים. "אם הם מתעניינים במשימה שלפניהם הם יבצעו אותה בתשומת לב מוחלטת והמידע שמתקבל הוא כמו נקטר טהור עבורי כחוקרת מוח. את מרגישה שקיבלת כרטיס כניסה בלעדי לאחורי הקלעים של תוכנית הריאליטי הכי מרגשת בעולם: 'זהו המוח המתפתח, בשידור חי!'. מצד שני, אם כואבת להם הבטן, או צומחות שיניים, או שסתם מתחשק להם להיות עם עצמם, אז הם מבטאים את זה בתקיפות, בקולי קולות, ובמידת דחיפות הולכת וגוברת, עד שהגברת הנחמדה שמנסה לחבוש להם את הכובע המצחיק עם החוטים מתייאשת ונסוגה לפינתה".

כחלק מהניסוי ביצעו לאונג ושותפיה עיבודים מתמטיים של הנתונים שהתקבלו מצמדי האימהות ותינוקותיהן. אחד המדדים שנבחנו היה של נפרדות (divisibility), שמציין עד כמה שני המוחות קשורים זה לזה. "אם המוחות מנותקים לגמרי, כלומר אם יש שתי יחידות נפרדות, יתקבל מדד בעל ערך מסוים, אם הם מחוברים, יתקבל ערך אחר", אמרה לאונג. "הנתונים הראו שככל שהרגש בין האם לתינוק חיובי וחזק יותר, המוחות הופכים ליחידה אחת, או לרשת אחת גדולה (mega network)".

לאדם מערבי בן ימינו הגילוי הזה הוא כמעט בלתי נתפס, אני אומר, נרעש, ללאונג – ששני בני אנוש נבדלים הופכים למערכת, או רשת אחת. "יש שני אנשים, הם לא הופכים לאחד", הסבירה, "אך הם גם לא בדיוק נפרדים. כאשר שני דברים הם נפרדים, אחד יכול להשתנות בלי להשפיע על השני; כשהם מחוברים, אז אם אחד משתנה, גם השני בהכרח ישתנה, אף אם לא בהכרח באותו אופן". היא מדגימה עם צמד רקדנים. "אנחנו יכולים לראות שהם מתואמים, שכן שניהם נעים לאותו קצב. אין זה אומר שהם עושים את אותו הדבר בכל רגע נתון, אלא שיש לתנועה שלהם דפוס שניתן לצפות אותו. למשל, רקדן אחד יצעד קדימה כשהאחר צועד אחורה. אם הם רקדנים טובים, הם גם יתאימו את עצמם כל העת זה לזה. אם אחד מחליט להאט, השני יעשה זאת גם כן. סנכרון עצבי הוא דומה. כשמודדים את הפעילות המוחית של שני אנשים מגלים שגלי המוח שלהם יכולים להתנודד בהתאמה אחד לשני בדפוס שניתן לצפות אותו".

לצאת מגבולות עצמנו

ברומן האוטוביוגרפי "הבט הביתה מלאך" כתב תומס וולף מנקודת מבטו של העולל בעריסה: "הוא ידע כי תמיד יהיה עצוב: נתון בכלוב באותו עיגול-גולגולת קטן, חבוש באותו לב הולם וחשאי מאין כמוהו, וחייו תמיד יהיו אנוסים להלך בשבילים גלמודים. אבודים. הוא הבין שהבריות לעולם הם נכרים זה לזה, שלעולם אין איש מגיע לידי כך שיידע באמת את זולתו" (תרגם את זה אהרן אמיר).

חקר המוח העדכני ביותר מציג עמדה שונה לגמרי. ראיות אמפיריות מצביעות על האפשרות הטבועה בנו לפתוח את דלת כלוב הגולגולת הקטן, לצאת מגבולות עצמנו, להתחבר לזולת ואף לדעת אותו. מחקר נוסף מאוניברסיטת קיימברידג', שהתפרסם לפני מספר חודשים בכתב העת Cell, זיהה לראשונה סוג חדש של תאי עצב, שכונו 'נוירוני סימולציה'. אלה תאי עצב המדמים את הפעילות המוחית של הזולת ובכך מייצרים אצלנו את מצב התודעה (state of mind) המתקיים אצל מי שמולנו.

Image result for Fabian Grabenhorst
פביאן גראבנהורסט

בניסוי הושבו קופי מקוק בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע, שלחיצה על תמונות שהוקרנו עליו הובילה לקבלת פרס בהסתברות שונה. לקוף אחד ניתנה האפשרות ללחוץ על המסך והשני רק צפה בו. החוקרים, בראשות ד"ר פביאן גראבנהורסט (Fabian Grabenhorst), מדדו אצל הקופים פעילות של נוירונים בודדים וגילו במפתיע תאי עצב באמיגדלה של הקוף המתבונן שאותתו על הבחירה שצפו שיבצע הפרטנר. נוירוני הסימולציה שונים במובהק בפעילותם מנוירונים 'רגילים' האחראיים לחישוב וקבלת החלטות, הדגיש גראבנהורסט בראיון אימייל. "נוירונים אלה לא רק ניבאו את הבחירה של בן הזוג, אלא ממש דימו את תהליך החשיבה שלו".

נוירוני הסימולציה מצטרפים לסוג אחר של תאי עצב יוצאי דופן: נוירוני המראה. תאי עצב אלה, שזוהו לפני כשלושים שנים, מגיבים באותו אופן כאשר האורגניזם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באחר מבצע פעולה זו. כלומר, פעילות הנוירון מביאה לכך שהתנהגות של זולת מתבטאת ונחווית במוח כאילו הייתה התנהגותו של האדם עצמו. לאורך השנים גילו חוקרי מוח כי יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא גם כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה למשל שמלטפים מישהו, נוירוני מראה במוחי מאותתים שמלטפים אותי.

מגפת הבדידות

שני מוחות יכולים להפוך ליחידה אחת שמידע זורם בין חלקיה השונים וכן להדהד כל אחד את מה שקורה במוח האחר בעת שהוא יוזם פעולה, חש ואף חושב. 'אנחנו' היא ישות בעלת מעמד אונטולוגי ולא רק מטפורי. הסביבה הטבעית בה מתקיימים בני-מיננו, ה'מים' שלנו, אם תרצו, אינה מרחבית אלא התייחסותית: איננו תופסים כל אחד קואורדינטה מובחנת בחלל-זמן, אלא משתייכים לרשת. מוח אנושי בודד, הציע החוקר לואי קוזולינו, הוא ישות תאורטית בלבד שאינה קיימת בטבע, כמו פרחים שחורים, או חדי-קרן.

ובכל זאת, מבט על המציאות של רבים מגלה תמונה שונה לגמרי. בדידות היא אחת המחלות הנפוצות בימינו, ממנה סובלים כשליש מהאנשים במדינות המתועשות ללא הבדלי גזע, מין, הכנסה או השכלה. ככל שמתחזקות הרשתות החברתיות הווירטואליות – נחלשות אלה המציאותיות. מספר האנשים הקרובים שיש לאדם בממוצע, כלומר אנשים עמם הוא יכול לדבר בגילוי לב על נושאים אישיים, הצטמק בארה"ב כמעט בשליש תוך שני עשורים – מקרוב לשלושה למעט יותר משניים; שיעורם של מי שאין להם ולו ידיד יחיד להשיח עמו הכפיל את עצמו פי שלושה – והגיע לרבע מהאוכלוסייה.

אין להקל בה ראש, בבדידות. זו מחלה קשה ומסוכנת, שמגדילה בכ-30% את הסיכוי למוות מוקדם (היא נמצאה כמזיקה גם לאנשים שנהנים להיות לבדם). כל יום של בדידות, כך חוּשב, גורם לנזק השקול לעישון 15 סיגריות. המחקרים החדשים מקיימברידג' מסבירים אולי את מידת חומרתה: כפי שריאותינו התפתחו כדי לשאוף חמצן, כך התפתחו מוחותינו כדי לקיים פעילות עצבית משותפת.

בדידות אינה המצאה של המאה ה-21, אף אם נראה כי החברה כיום עסוקה מאוד בטיפוחה. אופי ועומק מערכות היחסים שלנו תלויים יותר בחוויותינו המוקדמות מאשר בהלכי רוח חברתיים. במחקר של לאונג נמצא כי הקישוריות הבין-מוחית אינה מובנת מאליה, אלא מושפעת מאוד מן המצב הרגשי של מערכת האם-תינוק. התקיימות כ'אנו' היא רק פוטנציאל עמו אנו מגיעים לעולם, כמו היכולת לרכוש שפה; אם לא חווינו בשנותינו הראשונות די רגעים של תקשורת ממוזגת-מסונכרנת, ניטה בבגרותנו להימלט, במידה זו או אחרת, לקיום מבודד, לשתיקה.

GinnyLucy

המקום בו שורה האהבה

אנחנו באים לעולם מצוידים בטכנולוגיה מתוחכמת מאין כמותה, מחווטים ומכווננים במונחיו של מרטין בובר ליחסי אני-אתה – ואז סופגים חבטה אחר חבטה. הפה הנושק נותן לנו שם, ייחודי, המבדילנו; הידיים החובקות עד מהרה גם מרחיקות, מורות לנו לדאוג לעצמנו. אנו עושים דרך הפוכה מזו של האפרוח – הוא בוקע מהביצה, ואילו אנחנו מדביקים על עצמנו קליפה ועוד קליפה.

הציביליזציה האנושית עמלה על גירושנו מגן העדן של אחדות אל שדות הקרב של האינדיבידואליות. אך כמו דגי הסלמון, תמיד נותרת בנו הכמיהה לשוב למים המתוקים של ההתמזגות, מהם הגענו. העניין  הוא שפשוט לא ניתן לעשות זאת לבד, כפרט. "אין האהבה דבקה באני", כתב בובר, "[אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי". מרחב האהבה הוא אף פעם לא שלי או בשבילי, אלא תמיד שלנו, בשביל-אנו.

– – –

למיכל אלפרשטיין, בתודה על ריקודנו

פורסם לראשונה במוסף "הארץ"

צילומי האמהות והתינוקות: צוות מעבדת Baby-LINC באוניברסיטת קיימברידג'

אין אהבה בלי מריבה

מה מבדיל בין זוגות שמריבות מקרבות אותם ובין כאלה שאצלם המריבה היא ראשיתו של שבר?

אהבה, יודעים כולם, ניזונה מכנות וסבלנות, מפתיחות ונדיבות, מהיכרות והתמסרות. אך ישנו מרכיב נוסף, מושמץ – וחיוני.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים לאוהבים ויריבים. כל עוד שיחקו, אך גם התקוטטו והתגוששו, התפתח ארוס, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. אין אהבה בלי מריבה.

המיתולוגיה של ימינו, המדע, הגיעה למסקנה דומה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שבהיעדר תוקפנות, לא נוצרים בעולם החי קשרים אישיים. פרטים ממינים שבטבעם אין גילויי תוקפנות כלפי בני אותו המין מזדווגים כאלמונים וחיים כבודדים. חתן פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות".

החיכוכים החריפים עם האדם הקרוב לנו ביותר הם מההיבטים המערערים והמכאיבים ביותר בקשרים זוגיים. אולם דווקא כישלון להכיר בתוקפנותנו ולבטאה הוא הגורם העיקרי לכך שיחסי אהבה עמוקים נסוגים והופכים לקרירים או מנוכרים, אמר הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים, להכניס למרחבים האינטימיים ביותר שלנו את הזולת. אם לא נדע שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר. לנצח נאכל חרב, גם אם במסעדה רומנטית לאור נרות.

מחקר מדיר שינה שערכה חברת מזרנים אמריקאית מצא כי זוגות רבים בממוצע 19 פעמים בחודש, ומגיעים בערך פעם בשבוע למצב שבו אחד מבני הזוג נאלץ לישון על הקאוץ'. אאוץ'. ראתה יצרנית מקלחות בריטית כי טוב ויזמה מחקר משלה, שיצק מים חמים על הדימוי האנגלי הצונן. זוגות בממלכה רבים מסתבר 312 פעמים בשנה. גם מחקר סולידי יותר, שבוצע באוניברסיטת מישיגן, מצא כי הרוב המוחלט של הזוגות רב כמה פעמים בחודש.

מה שקובע אם תישארו קרובים ואוהבים אינה השאלה האם אתם רבים, אלא כיצד אתם עושים זאת. במחקרו הקלאסי הקליט גורו היחסים, הפסיכולוג ג'ון גוטמן, זוגות נשואים משוחחים על ריב שהיה להם. הוא שם את הסלילים בארון, חיכה, כיעקב בשעתו, 14 שנה, ואז השווה את השיחות של הזוגות שנשארו נשואים לשיחותיהם של אלה שנתקפו לֵאות לאורך השנים. נמצא שבעוד הנשואים התייחסו בצורה ביקורתית להתנהגויות של בן הזוג שהפריעו להם, המתגרשים התמקדו בתכונות אישיות. כמובן, תכונות אישיות קשה הרבה יותר לשנות. מעבר לכך, בשיחות של המתגרשים, ורק בהן, היו ביטויים של בוז וזלזול (contempt). מאפיין שלישי של מריבות המתגרשים היה התעקשות שבן הזוג הוא האשם הבלעדי במצב המתוח.

המחקר של גוטמן נחשב לאורים ותומים של יועצים ומטפלים זוגיים שממליצים: בקרו התנהגות ולא תכונות, הפגינו כבוד וקחו אחריות. אך מחקר חדש, בו השתתפו זוגות נשואים טריים, מציב נושא אחר לגמרי במוקד היכולת לשרוד קונפליקטים זוגיים ולצמוח מהם. בשלב הראשון של המחקר, שמככב על עמוד השער של גיליון "סיינטיפיק אמריקן מיינד" של ינואר 2020, נבחן בנפרד 'זיכרון העבודה' של כל אחד מבני הזוג. זיכרון העבודה מתייחס לכמות המידע שהאדם מסוגל להיות קשוב לה בכל רגע נתון, קיבולת המודעות המידית, כאן ועכשיו. בשלב השני התבקשו בני הזוג להעלות רשימת בעיות שקיימות ביניהם ולדרג את חומרתן. אז ניתנו להם שמונה דקות לדון על דרכים לפתור כל אחת מהבעיות. בסוף כל דיון הופרדו בני הזוג והתבקשו, כל אחד, להיזכר במה שאמר השני. במהלך השנה שאחרי הניסוי מילאו בני הזוג פעמיים שאלונים בהם דירגו מחדש את חומרת הבעיות שציינו.

נמצא כי הירידה החדה ביותר בחומרת הבעיות התרחשה אצל מי שהיו בעלי קיבולת 'זיכרון עבודה' גבוהה. לא במפתיע, אנשים אלה תיארו בצורה מדויקת את מה שאמרו בני זוגם במהלך הדיון על פתרון הבעיות. החוקרים בדקו גם גורמים אישיותיים אחרים, כמו שליטה עצמית, יכולת בקרה רגשית ומידת סובלנות למצוקה, אך אף אחד מהם לא הצליח להסביר את הירידה בעוצמת הבעיות הזוגיות. יכולת להיות קשוב ומודע למה שאומר בן הזוג בעת ריב, ובכלל, היא אולי הדבר שתורם יותר מכל להתמודדות עם קשיים ביחסים, הסיקו החוקרים. אין אהבה בלי הקשבה.

איך משפרים את זיכרון העבודה? פשוט מתאמנים בשימת לב. מחקרים מצאו כי אפילו ארבעה ימי תרגול של מדיטציית קשיבות מחזקים את זיכרון העבודה. וניתן לשער כי התוצאות המיטיבות יתפשטו לכלל אזורי החיים, מעבר לזוגיות.

מסופר על מורה הזֶן איקיו כי יום אחד ניגש אליו אדם ושאל אותו: "האם תוכל לומר לי כמה משפטים על החוכמה הגבוהה ביותר?". איקיו לקח מיד את מכחולו וכתב: "תשומת לב".

"האם זה הכול?", שאל האיש באכזבה. "האם לא תוכל להוסיף משהו?".

"תשומת לב. תשומת לב", כתב איקיו אז.

"ובכן", אמר האיש, מעט מרוגז, "אני באמת לא רואה שום דבר עמוק או מעודן במה שכתבת זה עתה".

איקיו כתב שלוש פעמים: "תשומת לב. תשומת לב. תשומת לב".

האיש איבד את סבלנותו. "מה בכלל פירוש הביטוי 'תשומת לב'?", תבע לדעת.

איקיו ענה בשקט: "תשומת לב פירושה תשומת לב".

– – –

פורסם לראשונה ב"אלכסון".

Photo by Grégoire Bertaud on Unsplash

סיפור אהבה

נדמה שהסרט "סיפור נישואים" הוא בכלל סיפור גירושים. הוא לא

13baumbach-notebook1-articleLarge-v2

"סיפור נישואים", סרטו החדש של נואה באומבך, הוא סרט "חשוב", יצירה שמגדירה תקופה. לא בכדי זכה במספר הרב ביותר של מועמדויות בטקס גלובוס הזהב שיתקיים ביום ראשון הקרוב. הסרט נוגע בעצב הגדול של ימינו, ממחיש בחדות מייאשת כיצד ההחלטה של שני אנשים מאוהבים לדבוק זה בזה, שנחשבה תמיד למקור תקווה ונחמה, הפכה לעוד שלב בנסיגה הבלתי נמנעת לעבר פרידה ובגידה. מכאן הבחירה המוזרה לכאורה בשם הסרט, שכל כולו עוסק בהתרחקות ולא התקרבות, התרה ולא קשירה; כי זהו הסיפור של נישואים במאה ה-21: גירושים. במדינות כמו פורטוגל ובלגיה שיעור הגירושים דומה לאחוז התמיכה בביבי במרכז הליכוד, ואם היו נתונים על קבוצת האוכלוסייה המצומצמת של אנשי בוהמה בניו יורק אליה משתייכים באומבך וגרושתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, וגיבורי הסרט בני דמותם, במאי התיאטרון המבריק צ'רלי (אדם דרייבר) ואשתו השחקנית ניקול (סקרלט ג'והנסון), המספרים היו כנראה מתקרבים לתמיכה שהיה מקבל קים ג'ונג-און אילו חפץ להשתעשע בפריימריז.

Emily_Dickinson"שאהבה היא כל מה שיש, / הוא כל מה שאנו יודעים על אהבה. / זה מספיק", כתבה אמילי דיקינסון. היא גם כל מה שאנחנו צריכים, הוסיפו הביטלס. אך זה היה בעידן התמים שלפני אשלי מדיסון ויופורן, באמבלבי ו#גםאני. בימינו הפוליאמוריים נראה שהיא כל מה שאין, והדבר האחרון שאנחנו צריכים, אלא אם כן צרות אנו מחפשים.

אבל אפשר לראות את הסרט באור אחר לגמרי. לא חולשת האהבה מתוארת בו, אלא דווקא עוצמתה. הסרט נפתח בשמונה דקות מהרומנטיות ביותר שנראו על המסכים, שמונה דקות בהן מסביר הוא, על רקע סצנות מומתקות בהפרזה, מדוע הוא אוהב אותה ("היא מקשיבה באמת כשמישהו מדבר"), והיא מפרטת מדוע היא אוהבת אותו ("הוא בוכה בקלות בסרטים"). בסוף צמד המונולוגים הרומנטיים מתברר כי מי שיזם את שפיכת הלב הזו הוא מגשר ידידותי שמבקש להסדיר את גירושיהם. אולם כך אי-אפשר להתנתק. אהבה היא יצור עיקש במיוחד, כדי להכניע אותה צריך רוטוויילר רצחני, לא חבר חייכני. כמו עם קצבים, מטפלים סיעודיים או אנשי חברה קדישא, גם כאן דואגת המערכת שיהיה מי שיעשה את העבודה, המלוכלכת מכולן, חיסולה. "לפני שכל זה ייגמר אתה תשנא אותי", מחייך לצ'רלי תליין האהבה, עורך דינו. "פרקליט פלילי רואה אנשים רעים במיטבם, עו"ד לענייני אישות רואה אנשים טובים במרעם". התעריף ראוי: 950 דולר לשעה.

Yehuda_amichaiבאחת הסצנות בתחילת הסרט חוזרים צ'רלי וניקול הביתה ממסיבה. הבייביסיטר של בנם לא מצליחה לשלוט בעצמה ופולטת ביראה "אתם כל כך מושכים". הם אכן. זוהרים באהבתם. אז למה החליטו להיפרד? מדוע בחרו להבליט את צדדיהם המכוערים? השאלה לא מפסיקה לנקר בעת הצפייה בסרט. אולי העניין הוא שכפי שציין פרויד, "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". זה בלתי נסבל. וצ'רלי וניקול גם שונאים, בכל עוצמת ליבותיהם הגדולים. "כל יום אני מתעורר ומקווה שאת מתה!", צורח צ'רלי. "אם הייתי יכול להבטיח שהבן שלנו יהיה בסדר, הייתי מקווה שתחלי ואז תדרוס אותך מכונית ותמותי!". באמת, איך אפשר להיות עם מי שמרגישים כך כלפיו? כי רק עם מי שמרגישים כך כלפיו אפשר להיות, באמת להיות. יהודה עמיחי כתב: "אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת, / בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק / בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים / וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן, / לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה".

זה לא קל. אנחנו רוצים לעשות עם בני זוגנו רק אהבה באהבה, ומוצאים את עצמנו בעוד ועוד סבבי לוחמה. אנשים זורקים יותר אבנים מאשר הם אוספים, כי זה מה שלמדו שעושים. הוריו האלכוהוליסטים של צ'רלי נהגו בו באלימות, אבא של ניקול היה גיי שחי בשקר עם אמהּ, וזו מצדה רודה בבנותיה בשתלטנות אימתנית (אפילו להיכנס לשירותים לבדה היא לא נותנת לניקול הבוגרת). "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", מטריפה ניקול את דעתו של צ'רלי. "ואת בדיוק כמו אמא שלך!" הוא משיב בזעם, "וכמו אבא שלי! את גם כמו אמא שלי! את כל הדברים הרעים בכל האנשים האלה!".

קרל גוסטב יונג כתב: "כמה קשרי נישואין נהרסו במשך שנים, ולעתים לתמיד, בגלל שהוא רואה באשתו את אמו והיא את אביה בבעלה, ואף אחד משניהם אינו מזהה את המציאות האמיתית של בן-הזוג". קל יותר להרוס את הקשר מאשר לחקור את המציאות. אך אין בכך טעם רב. את ההבנה הפסיכולוגיסטית הזו אישר מחקר מרעיש שפורסם לפני מספר חודשים. חוקרים מאוניברסיטת אלברטה תשאלו בעקביות לאורך שמונה שנים קבוצה גדולה של אנשים לגבי מגוון היבטים בזוגיות שלהם. בסוף התקופה שלפו החוקרים מתוך הקבוצה הגדולה את אלה שהיו במהלכה בשני קשרים ממושכים. נמצא כי למרות הכאב הכרוך בפירוק ופרידה, והמאמץ הדרוש למציאת קשר חדש וייצובו – בשתי מערכות היחסים היו כל היבטי הזוגיות המשמעותיים זהים לחלוטין. במקום לעשות כביסה, רוב האנשים מחליפים תחתונים, אבל כמו בבדיחה הידועה – עם חיילים מהפלוגה השנייה.

דפוסים של קשרים מוקדמים נטמעים בנו, התחתונים המלוכלכים הופכים עור שני. הכרה בהם, ואז קילופם, דורשים אומץ ומאמץ גדולים. ניקול אמנם הולכת לטיפול, אבל במקום להתמודד שם עם עברה, היא משחזרת אותו – היא חולקת את המטפלת עם אמא שלה. צ'רלי עסוק גם הוא בדפוסים המנהלים אותו, ושוקע בביום מחזה על רצח אם ואב ("אלקטרה"). אך במקום לבער מקרבו את הדמויות המופנמות של הוריו, הוא משליך אותן על ניקול ומייחל למותה. כמו גיבור טרגי טוב הוא פוסע בעיוורון בנתיב האכזרי של שחזור המוביל לבגידה ביקרים לו והרס עצמי.

ברגע השיא של הסרט, צ'רלי מבין זאת. למעשה, ברגע הזה הסרט מפסיק להיות סרט, או "סיפור", והופך לשיר. צ'רלי יושב בבר עם חברי קבוצת התיאטרון שלו ומספר בלאות על תלאות הגירושים. לפתע נפרץ הנרטיב הריאליסטי. צ'רלי קם ממושבו, ניגש למיקרופון ומתחיל לשיר את "להיות חי" (Being Alive) של סטיבן סונדהיים. "מישהי שתחזיק אותי קרוב מדי", הוא שר בבוז ובזעם את שורות הפתיחה, "מישהי שתפגע בי עמוק מדי, מישהי שתשב בכיסאי, שתהרוס את שנתי". אלה הדברים שמיררו את חייו, מהם נמלט, במחיר כבד. השיר נמשך. אותה "מישהי" מעבירה גיהינום, מציפה באהבה, ותמיד נמצאת שם – "מפחדת כמותי, מלהיות חי". בסיום הוא מגיע לבית החוזר, המילים אותן מילים, אך הקללה הפכה תפילה: "החזיקי אותי קרוב מדי, פגעי בי עמוק מדי, שבי בכיסאי, הרסי את שנתי". לו, ולצופה, ברור שאין משהו גבוה יותר, נשאף יותר, מהקִרבה, מהפגיעה, מההרס, שפירושם חיים. צ'רלי נגאל.

אבל זה מאוחר מדי. ניקול מצאה בן זוג אחר. צ'רלי מגיע לבקר, והם בדרך למסיבת תחפושות, לבושים כמו הביטלס על עטיפת "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר". זו סצנת הסיום, ובה מספר באומבך בפעם הראשונה בסרט את הסיפור של הנישואים, ולא של הגירושים. בפגישתה הראשונה עם עורכת דינה, פגישה ששלחה את בני הזוג למסע השקר המשפטי, אמרה ניקול בדמעות שאחרי שצפתה בסרט תיעודי על ג'ורג' הריסון היא חשבה לעצמה: "תכירי בזה. פשוט תכירי בזה. תהיי כמו אשתו של ג'ורג' הריסון. להיות רעיה ואם זה מספיק". אבל לא, זה לא מספיק. כי "אז קלטתי שאני לא זוכרת את שמה". למסיבה לובשת אִמהּ את החליפה האדומה, של הריסון, ניקול את הצהובה, החליפה של ג'ון לנון. איך קוראים לאשתו כולם זוכרים. "אהבה היא אמיתית, אמיתית היא אהבה", כתב ליוקו ג'ון.

the-beatles-sgt-peppers.jpg

לפני שעולות הכתוביות, ניקול-לנון שואלת את צ'רלי אם ירצה לקחת אליו את הנרי, בנם. זה לא הלילה שלי, הוא אומר, מופתע, אבל היא מוותרת ברצון. זהו הבן שהמאבק על המשמורת עליו מירר את חייהם, כילה כל כספם.

בשוט האחרון נראה צ'רלי מתרחק, הנרי הנם על כתפו. ניקול אצה אחריו, כורעת ברך, וקושרת את שרוך נעלו. האהבה שבה. בעצם, אף פעם לא עזבה.

– – –

פורסם ב"מוסף הארץ", 1.1.2020

 

לעזוב או לא לעזוב, זו השאלה

מחקר חדש מציע רמז חשוב לתשובה

two bowls

זהו עידן הבחירה. אם בעבר נולדו בני האדם לתוך זהות וקהילה ברורות וידועות מראש, הרי שכיום זהותנו העצמית ואורח חיינו מתבססים במידה רבה על בחירותינו: מקום המגורים, סגנון התזונה, משלח היד, כתובות הקעקע. אחד הערכים העליונים בחברה המערבית בת ימינו הוא חופש הבחירה, והדבר משתקף כמובן גם במרחב האינטימי. אנחנו בוחרים זהות מינית מתוך תפריט מתרחב, ופרטנרים מתוך אפליקציות המציעות כמות מהממת של אפשרויות.

אלא שכל בחירה פירושה צמצום חופש הבחירה. אין פלא שפרידות, גירושין ובגידות הופכים נפוצים כל כך, ויחסים פוסט-מונוגמיים זוכים לעדנה. המגוון הגדול של בני זוג פוטנציאליים, ושל סוגי קשרים פוטנציאליים, מפתה לזנוח או לפתוח ברגע שצצים קשיים ביחסים. האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים לשדרגו.

סמארטפון, מכונית, צבע שיער, אף אף, אפשר לשפץ, להחליף, לעתים גם לשפר. אולם כשמדובר בקשר אינטימי יש אלמנט מרכזי שלא ניתן להחליפו. כמה שלא נִפתח, נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו תמיד נהיה שם.

על פי התיאוריה הפסיכודינמית, אנחנו בוחרים בן זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של יחסים מוקדמים. לא משנה מה נקליד בתוכנת הניווט הפנימית, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה מוכרת. המיאוס, הקנאה, הביקורתיות, הטינה, הזעם או החרדה, המתעוררים מול הפרטנר, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבים בינאישיים שנתפסו על ידינו בילדותנו כמסוכנים. למעשה אנו מחפשים מישהו שאיתו נוכל לשחזר מצבים אלה, נמשכים לטיפוסים הדומים לאלה שהיו קשים עבורנו, שפגעו בנו, שלא סיפקו את צרכינו, שלא הצלחנו לשאת. הטענה הפסיכולוגית כואבת אך ברורה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל.

הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זו המציאות? מחקר חדש וראשון מסוגו ניסה לבחון בדיוק את זה.

במשך שמונה שנים עקבו חוקרים מאוניברסיטת אלברטה אחר למעלה מאלף אנשים בגרמניה וחיפשו אחר כאלה שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסנו לקשר ממושך אחר. את מי שאיתרו הם בדקו בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. בנקודות אלה נבדקו היבטים שונים של זוגיות, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, יכולת להיפתח בפני בן הזוג, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר. כפי שצפתה תיאוריית דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).

ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם, אייפון xxx לעומת נוקיה yyy. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילתם  קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מגלים שאין הבדל מהותי בין מערכות היחסים. "בין השלבים יש שינויים", אמר החוקר הראשי, מתיו ג'ונסון, "אולם באופן עקרוני אנו נוטים להיות יציבים מבחינת האופן בו אנו מתפקדים במערכות יחסים".

אפשר להתאכזב ולהתייאש, אך אפשר גם לראות בכך מאמץ הרואי של הנפש לאפשר לנו הזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. "תדעו שהגעתם כמעט לפתח גן העדן דווקא כאשר תרגישו שאתם נמצאים על עברי פי פחת", כתב המטפל הזוגי הארוויל הנדריקס. בקשר זוגי שמרגיש לנו טוב דיו אנו מתירים לעצמנו לשחזר בבלי דעת מצבים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.

אין זאת אומרת שכל קושי בהכרח מצמיח. יש פגיעות שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך יחד את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות מאוד פרידה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לא לחולשת הקשר כי אם לעוצמתו.

לא טוב היות האדם לבדו, ראה האלוהים. החליט אפוא לעשות לו עֵ֖זֶר – אולם לא לצדו, כי אם כנגדו. ומניין לקח את חומר הגלם כדי לעזור לאדם שיהיה לו טוב? מן הצלע, כלומר מהמקום הצולע, הפגוע, הלקוי – משם אנו בוראים את בן הזוג שאיתו נוכל להשיג תיקון.

"מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת", כתב רומן גארי. "הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה".

 

פורסם לראשונה ב'אלכסון', 14.11.2019

Photo: Elizabeth Explores, Unsplash

כשניטשה אהב

זו אולי השאלה החשובה מכולן: כיצד ראוי לו לאדם לחיות? מה משמעותי בחיים? את אחת התשובות המעניינות לקושייה הקיומית הציג פרידריך ניטשה ככתב חידה בשני "שירי המחול" המופיעים בחלק השני ובסוף החלק השלישי של "כה אמר זרתוסטרא".

השירים מתארים מערכת יחסים פוליאמורית בין זרתוסטרא ושתי נשים, ובכך נוגעים במתח הגדול, זה שבין קיומו הגופני של האדם ובין קיומו כ'יש חושב'. למאהבת הראשונה, זהובת התלתלים, קרא ניטשה בגרמנית Leben, כלומר, בפשטות, חיים (ישראל אלדד תרגם את שמה ל"חיוּת", אילנה המרמן ל"נשמת החיים"). זרתוסטרא מכיר בכך כי ביסודו של עניין הוא אוהב את חיים בלבד, אולם לא די לו בה, והוא לוקח מאהבת נוספת – חוכמה. גם זו חביבה עליו מאוד, אולי מפני שמזכירה היא לו את חיים. לשתיהן, הוא מציין, אותן עיניים ואותו הצחוק, וגם אותה "חכת זהב קצרצרה" – איתה, ניתן לשער, הן שולות אותו ממי המדמנה של קיום תפל.

פעם, כשחיים שאלה על יריבתה, ענה לה זרתוסטרא: "צמא אני לה ולא אשבע, אציץ בה מבעד לצעיפים, ארדוף אחריה מבעד לרשתות. היפה היא? איך אדע?". כששמעה זאת חיים, צחקה צחוק מרושע ועצמה את עיניה. "תגיד לי, על מי אתה מדבר?", עקצה את זרתוסטרא, "עלי, לא?".

גם חוכמה מצדה אינה רואה בעין יפה את התפרפרויותיו של מאהבהּ. "אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך משבח אתה את חיים!", היא אומרת לו בעלבון וזעם.

בשיר השני נראה כי מתהדק הקשר בין זרתוסטרא וחיים. הוא מציץ בעיניה ולבו "נדם מעוצמת התענוג". היא מצדה מודה שהיא מקנאה נורא בצָרָתָהּ. אך אז היא מוסיפה אמירה מפתיעה: "אם תברח ממך חוכמתך ביום מן הימים, אויה! כי אז תברח ממך גם אהבתי". חיים אומרת כי יודעת היא שזרתוסטרא אינו נאמן לה והוא מודה שבקרוב אכן יעזבנה. אך אז לחש דבר מה על אוזנה והיא אמרה לו בתדהמה: "את זאת אתה י ו ד ע, זרתוסטרא? איש אינו יודע זאת". השניים הביטו זה בזו ובאחו הירוק שלפניהם, ובכו. "אותה שעה", העיד זרתוסטרא, "יקרו לי החיים מכל חוכמתי".

מה לחש זרתוסטרא? מה הבין באותה שעה יקרה? על שאלה זו ניסו לענות לאורך השנים עשרות מלומדים.

דיוניסוס ואפולו

זרתוסטרא נקרע בין חיים לחוכמה, או בניסוח אחר, בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפוליני שבו. זהו אולי הקונפליקט המהותי ביותר שבפני האדם. האם עליו פשוט להיות, לחיות, לחגוג את גופו וחושיו, את רצונותיו ואיוויו, את הטבע, ובכך למצות את האנושיות, או שמא מוטב לו, כפי שסבר אריסטו למשל, למשול ברוחו, לשקוע במחשבה המתעמקת עוד ועוד לתוך עצמה, וכך לנסות להאיר את המצולות העמוקות של הנפש, של היקום, של האל? האפשרות הראשונה מוגבלת, שהרי הגוף אך ארעי הוא, בכל רגע יכול להשיגנו המוות; השנייה בלתי אפשרית, שכן ידיעה שלמה לעולם חומקת מהשגתנו, רק מבעד לצעיפים נוכל להציץ בה.

כשחיים דוברת אליו, שם באחו הירוק, מתרגש זרתוסטרא במלוא נשמתו. אולם כשהשמש שוקעת, המחול תם, "והנערות הלכו להן", הוא שוקע בעצבות, עצבותם של בני החלוף. "וכי מה?", הוא שואל את עצמו, "העוד חי אתה זרתוסטרא? מדוע? למה? ובכוח מה? ולשם מה? ולאן? ואיך? האם אין זו איוולת להמשיך לחיות?".

חיים וחוכמה, אך גם מוות. אלו גבולות גזרת האדם. 35 שנים אחרי שחולל ניטשה את הכביר בספריו, השתית זיגמונד פרויד ב"מעבר לעקרון העונג" את תורת הנפש שלו על הדואליות של דחפי החיים והמוות, ארוס ותנאטוס. ידועה פחות העובדה שפרויד הציג דחף (Trieb) נוסף, פרומתאי אפשר לומר, אותו תיאר במונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תשוקה לוהטת לידע (תפיסה זו, אגב, זכתה לפני חודשים מספר לתמיכה ממחקר מעניין, שמצא כי מערכת התגמול מבוססת הדופמין שבמוח מגיבה למידע חדש כפי שהיא מגיבה למזון או לסמים; המחקר פורסם בכתב העת המדעי PNAS).

כמו במקרים רבים אחרים, גם רעיון זה של פרויד התבסס על התבוננות עצמית. באישיותו שלו הוא זיהה את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם. "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור", כתב פרויד על גיבורו, אותו תיאר כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם".

ב"מעבר לעקרון העונג" כתב פרויד שיצר החיים, הארוס, מתאמץ תמיד "לכלול את האורגני בתוך חטיבות גדלות והולכות" (תרגום: חיים איזק), כלומר מנסה לקשור דברים, לאחד אותם, ביחידות משוכללות יותר ויותר. גם את הדחף להבין את חידות היקום ניתן להבין כמבטא תשוקה לאחדות, לשלמות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שתקשור פרטי ידע רבים ככל הניתן, על האדם, העולם, הבריאה. "רציתי לדעת הכל", כתבה יונה וולך, "להיות אדם שלם". שאיפה זו קשורה לארוס, אך אינה זהה לו, העירה הפסיכואנליטיקאית רחל בלאס. לא זו בלבד שאינה רק סובלימציה של דחף החיים ושל האנרגיה הליבידינלית המניעה אותו, היא יכולה אף להיות קודמת לאלה. את התשוקה של דה וינצ'י תיאר פרויד כַּ"ניצוץ האלוהי שהנו, במישרין או בעקיפין, הכוח המניע, il primo motore, שמאחורי כל פעילות אנושית".

נחזור לזרתוסטרא. לרגע נדמה כי נטה יותר לחיים מאשר לחוכמה. הרי בסוף השיר השני אמר במפורש כי החיים יקרו לו מחוכמתו והשירים הם הלוא "שירי מחול", שירים של גוף, של תנועה. עם זאת, הוא גם הדגיש את הקִרבה הרבה בין מאהבותיו: אותו מבט, אותה בת-שחוק, אותה חכה. ובסיום התקף הקנאה שלה אמרה חיים עצמה כי אם תיטוש את זרתוסטרא חוכמתו, תברח גם אהבתה.

בלי חוכמה, אי-אפשר להיות בקשר עמוק עם החיים. וביסוד התשוקה לחוכמה טמונה אהבת חיים גדולה, שחיפוש החוכמה מוכיח אותה, מלבה אותה, מאפשר אותה. דה וינצ'י ציין: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה".

ניטשה ראה בטרגדיה היוונית את צורת האמנות הגבוהה ביותר, שכן הצליחה למזג את הדיוניסי והאפולוני. דומה כי בשיר המחול השני, שיש הרואים בו את רגע השיא של יצירתו כולה, הציע פתרון נעלה עוד יותר, שכן אינו טרגי: בסופו של דבר, בעומק, יש, פשוט, אהבה. לא אהבת חיים אל מול אהבת חוכמה, אלא אהבת אהבה. זרתוסטרא אמר: "אמת הדבר: אהבנו את החיים – לא מפני שהורגלנו לחיים, אלא מפני שהורגלנו לאהבה". או במילים אחרות, אנחנו אוהבים את החיים, ואת חקרם, לא משום שאנחנו רגילים לחיות, ולא משום שבכוחנו לחשוב, אלא מפני שטבענו לאהוב. אולי כה לחש זרתוסטרא.

– – –

המאמר פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"

המפגש חזק מכל מוצק

לפי הפיזיקה המודרנית, בתשתית של היקום כולו, של החלל, של הזמן, של החיים, של התודעה, מצויה תופעת השזירה הקוונטית, שאינה אלא מפגש בין שני חלקיקים. כלומר לא חומר, אלא קשר, הוא הבסיס של הכל. מאמר שפורסם ב"מוסף הארץ"

entanglement photo

חלקיק פוגש חלקיק. זה הסיפור הכי עתיק. פתאום משהו קורה ביניהם, מוזר, חזק, מדליק. מעולם לא הרגישו דבר דומה. התחושה ברורה – הם כבר לא יהיו כפי שהיו לפני המפגש. דבר לא יפריד ביניהם. דבר לא. והם צודקים.

המפגש הזה, הפשוט בתכלית, פוטון עם פוטון, אלקטרון עם אלקטרון, מתגלה בשנים האחרונות כתשתית של היקום. אותה תחושה, מיסטית כמעט, לגמרי לא מטפורית, של חיבור, מסתמנת כתכונת היסוד של מכניקת הקוונטים. 'שזירה' קוראים לה הפיזיקאים. עליה מבוסס אולי הכל. החלל, הזמן, החיים. היא בכל תא בגוף שלנו, היא אולי הבסיס לאפשרות של תודעה.

בשנים האחרונות החלו מדענים לרתום את עוצמת המפגש, שנדמה מופשט אך חזק מכל מוצק, לצרכים שימושיים. התוצאה האפשרית היא מהפכה בסדר הגודל של שלוש המהפכות הטכנולוגיות הגדולות: החקלאית, התעשייתית והדיגיטלית. אם להאמין לתחזיות, יכול להיות ש-2020 תוכר בהיסטוריה כשנה הראשונה של העידן הקוונטי בתולדות האנושות.

רוח הרפאים של איינשטיין

הכל התחיל באי-שקט אינטלקטואלי שחש אלברט איינשטיין. יותר מדי תופעות בתורת הקוונטים לא התיישבו עם שכלו הישר ועם תפיסתו את היקום, לפיה הוא לא אמור להיות מנוהל כמו קזינו. במאמר המצוטט ביותר שלו אי פעם, אותו כתב ב-1935 עם בוריס פודולסקי ונתן רוזן (לימים מייסד הפקולטה לפיזיקה בטכניון), חשף איינשטיין תופעה כה מופרכת, שעם כל הכבוד לאקסצנטריות הידועה של הקוונטים, איתה אף פיזיקאי שפוי כבר לא יחיה בשלום. לכל תעלול יש גבול.

טיפונת תיאוריה. על פי תורת הקוונטים, לכל חלקיק יש שלל תכונות, אלא שעד שייבָּחנו, הן אינן מוגדרות. אם יש למשל כדור שיצא מהמפעל ארוז בתוך קופסה אטומה, הרי שיש לו צבע מסוים, נאמר אדום, או לבן, גם אם אף אחד לא ראה את צבעו. אך אם הכדור הוא קוונטי, הרי שעד שמישהו יפתח את הקופסה, הוא יכול להימצא במצב שנקרא 'סופרפוזיציה', שמשמעותו היא שהוא גם לבן כולו וגם אדום כולו, בו-זמנית. עם פתיחת הקופסה 'יעלם' צבע אחד, והכדור יתגלה כאדום בלבד או לבן בלבד. אכן, מוזר. איינשטיין עלה על משהו מתמיה בהרבה.

מפיתוח מתמטי של משוואות התורה עולה כי שני חלקיקים קוונטיים שנתקלים זה בזה הופכים שזורים. פירוש הדבר הוא שתכונותיהם נעשות משותפות ואיננו יכולים להתייחס לשניהם כאל ישויות נבדלות, אף אם אחרי המפגש הם מתרחקים מאוד זה מזה. השזירה הופכת אותם למערכת אחת. אם נשזור את אותם כדורים קוונטיים 'צבעוניים', נשים אותם בקופסאות אטומות ונפריד ביניהם, הרי שבשל השזירה תכונת הצבע של כל אחד תהיה שייכת לשניהם, כלומר הם יהיו לאובייקט לַָבָנָדוֹם. כאשר נוציא אחד מהם מקופסתו הוא יקבל צבע אחד – רק לבן או רק אדום. אבל, וזו הנקודה שהטריפה את איינשטיין, באותו רגע בדיוק, ובהכרח, יקבל הכדור התאום את הצבע השני, כאילו הודיע האחד לשני שנמדד, ואת תוצאת המדידה, באופן מיידי, גם אם שני הכדורים מצויים מרחק שנות אור זה מזה. זהו דבר שאינו בגדר האפשר, העיר ביובש איינשטיין, שהגדיר את התופעה spukhafte Fernwirkung, "פעולת רפאים ממרחק".

עד אחרון ימיו נותר איינשטיין משוכנע כי אותו קשר מסתורי שמצוי בין חלקיקים שזורים יהא אשר יהא המרחק ביניהם (תופעה שכונתה 'אי-מקומיות קוונטית') מוכיח שמכניקת הקוונטים אינה תיאוריה שלמה וכי החלקיקים חייבים לחלוק איזשהם 'משתנים חבויים' שאינם ידועים למדע. תשע שנים אחרי מותו של איינשטיין, ב-1964, הציע הפיזיקאי הצפון-אירי ג'ון סטיוארט בל דרך תיאורטית להפריך בניסוי את אפשרות קיומם של משתנים חבויים. חלפו כשני עשורים עד שמדען צרפתי, אלן אספה, הצליח לממש את ההצעה. השזירה, הראה, היא אמיתית ולא רפאית. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, תכונת המיקום בחלל, שנדמית לנו הכרחית לתיאור כל אובייקט שהוא ביקום – אינה רלבנטית ברמה הקוונטית. 'פה' ו'שם', כמו גם כל קואורדינטה מרחבית, הם מונחים ריקים כשמדובר במערכות שזורות. אם אין חלל, אין גבול – נשאר רק תעלול.

לאורך השנים המצב הפך אף יותר מופרך. השזירה, התגלה, מחללת לא רק את תפיסת החלל. הבמאי והסופר הצ'יליאני אלחנדרו חודורובסקי הגדיר אהבה כשביל בו מופיעים העקבות גם לפנינו ולא רק מאחורינו. כך מסתבר הולכים השזורים. בניסוי מתוחכם שביצע התלמיד אלי מגידיש מקבוצת המחקר של חגי איזנברג באוניברסיטה העברית נשזרו שני פוטונים, ואז נמדד אחד מהם, נבלע בגלאי וחדל להתקיים. בהמשך נוצרו שני פוטונים חדשים, ונשזרו. מתוך זוג זה נלקח פוטון אחד, ונשזר עם הפוטון שנותר מהזוג הראשון. דבר זה, כך נמצא, יצר באופן אוטומטי שזירה בין בני זוגם של שני פוטונים אלה, אף שאחד מבני הזוג כבר לא התקיים. פרטי הניסוי מסובכים, אך התוצאה פשוטה, אף אם בלתי מתקבלת על הדעת: בשל השזירה, מדידת הפוטון הראשון בזוג החדש השפיעה על מצבו הפיזיקלי של השני, שעדיין לא היה קיים, ומדידת הפוטון השני השפיעה על הראשון, שכבר לא היה קיים. 'פעולת הרפאים' היא לא רק ממרחק, מסתבר, אלא גם מעבר לזמן.

"אני מקווה שנוכל לקבל את הטבע כפי שהוא – אבסורדי", אמר חוקר הקוונטים הנודע ריצ'רד פיינמן. יותר ויותר מדענים עושים זאת, כמעט בלית ברירה. בשנים האחרונות הפכה השזירה מהילדה המופרעת של הפיזיקה למלכת הכיתה, שחיוך הצ'שייר הכפול שלה אוצר בחובו הבטחה להתפתחויות טכנולוגיות בל יתוארו ולפיצוח החידות הגדולות ביותר של היקום. ביולי האחרון אף הצליחו חוקרים מאוניברסיטת גלזגו לצלמה לראשונה – יפהפייה. (התמונה מופיעה כאן למעלה)

מחשב בגודל היקום

שזירה היא תוצאה בלתי נמנעת של כל אינטראקציה בין שני אובייקטים קוונטיים. כאשר שני אובייקטים שזורים נפגשים באובייקט חדש – השזירה מתפשטת גם אליו. ככל שהמערכת הופכת שזורה עם סביבה גדלה והולכת, הטבע הקוונטי של החלקיקים נמהל ולבסוף נעלם – בדומה לטיפת דיו שנספגה בים. תופעה זו, הקרויה 'דה-קוהרנטיות קוונטית', מסבירה מדוע בעולם המַקרוסקופי שאנו חיים בו כל הכדורים הם או אדומים או לבנים.

בעבר חשבו מדענים שבשל הדה-קוהרנטיות ניתן לאתר שזירה רק בתנאים קיצוניים של טמפרטורה הקרובה מאוד לאפס המוחלט. אולם בשנים האחרונות מתברר כי השזירה אינה תופעה כה נדירה, שניתן כמו טיגריס סיבירי לזהות רק במאמצים אדירים. כך למשל דיווחה קבוצה של חוקרים, מאנגליה, קנדה וסינגפור כי שזרה את מצבם הקוונטי של שני יהלומים בגודל של כ-3 מ"מ, בטמפרטורת החדר.

מכאן הדרך לשימוש בשזירה בעולם המִקרוסקופי אינה כה ארוכה. אכן, היא במוקד של פרויקטים חדשניים של אבטחת מידע ושל פיתוח מחשבי 'סופר על'.

תקשורת מאובטחת מחייבת מפתח לפענוח המסר המוצפן שנשלח מצד אחד לשני. אם למשל אני מקליד סיסמה באפליקציית האשראי, היא משודרת בצורה מוצפנת לשרתים של הבנק, ואז מפוענחת שם. הבעיה היא שאת המפתח תמיד אפשר לחשוף, בלי שהדבר ייוודע, ואז לנצל את הסיסמה לחדירה לחשבון. שימוש בפוטונים שזורים ליצירת מפתח סודי בין שני הצדדים המתקשרים הוא אחד הפתרונות החדשניים לבעיה. במצב זה כל ניסיון ציתות ישפיע על שזירות הפוטונים, וייחשף מיד.

מידע חסין מפריצה הוא רק המתאבן למהפכה קוונטית אפשרית בעולם המחשוב. כבר בשנות השמונים העריכו פיזיקאים כי מחשבים המבוססים על התנהגות קוונטית יוכלו לפתור בעיות קשות מסוימות מהר לאין שיעור ממחשבים רגילים. בעוד שאלה האחרונים מעבדים מידע באמצעות סיבּיות ('ביטים') שיכולות להיות בשני מצבים בלבד, 0 או 1, כלומר יש אות חשמלי או אין, מחשב קוונטי משתמש בסיביות קוונטיות ('קיוביטים'), שיכולות להתקיים בהרבה הרבה יותר מצבים; הן יכולות להיות בעלות ערך של 0 או של 1, אך גם ב'סופרפוזיציה' בו-זמנית של 0 ו-1, וכן, וכאן הנקודה המרכזית, להיות שזורות עם כל אחת מהסיביות הקוונטיות האחרות. בשל תכונה זו של הקיוביטים, מספיקה הוספת קיוביט בודד למחשב קוונטי כדי להכפיל את עוצמתו, בעוד שכדי להכפיל את עוצמתו של מחשב רגיל נדרשת הכפלה של מספר הביטים. לפי הפיזיקאי הבריטי ג'ים אל-חלילי, מחשב קוונטי שיצליח לשמור על שזירה בין 300 קיוביטים בלבד (כלומר, באופן תיאורטי מחשב המורכב מ-300 אטומים), יהיה מסוגל לבצע משימות חישוביות מסוימות טוב יותר ממחשב בינארי בגודל היקום כולו, או שהוא יוכל לבצע בשניות ספורות משימות שמחשב רגיל לא יספיק לבצע במשך זמן השווה לכל תוחלת חייו של היקום.

אלא שכל קיוביט נוסף מכפיל לא רק את פוטנציאל החישוב, אלא גם את הקושי לשמר שזירה. לאורך שנים רבות הסברה הרווחת הייתה כי ההבטחה הקוונטית בעולם המחשוב לא תתממש לעולם בשל הקשיים האקוטיים שמציבה בעיית הדה-קוהרנטיות במערכות גדולות. מדענית המחשב הישראלית דורית אהרונוב הייתה הראשונה להראות כי מחשבים קוונטיים יוכלו לעבוד ללא שגיאות למרות הדה-קוהרנטיות, דבר שסיפק תמריץ למאמץ אדיר שמושקע בשנים האחרונות בכיוון זה. אמנם עד כה לא פותח מחשב שמפעיל מעל לעשרות קיוביטים בודדים, אולם סין, ארה"ב והאיחוד האירופאי כמו גם גוגל, יבמ ומיקרוסופט שופכים עשרות מיליארדי דולרים על מרוץ המימוש הקוונטי. הם מכוונים ליעד של 'עליונות קוונטית' – מצב בו מחשב קוונטי יהיה מסוגל לפתור בעיות שמחשב רגיל אינו מסוגל להתמודד איתן. פיתוח מחשב כזה יהיה פריצת הדרך הטכנולוגית הגדולה ביותר מאז למדה האנושות לרתום לצרכיה את השימוש באש, כתבו בהתלהבות, לא בטוח שמוגזמת, באתר הטכנולוגיה דה נקסט ווב. נראה שאנו קרבים לנקודת הרתיחה.

חוק מוּר, שעומד במבחן כבר מעל 50 שנה, קובע כי עוצמתם של המחשבים הבינאריים מכפילה את עצמה כל שנתיים. הטכנולוגיה המשופרת מסייעת לזרז את השיפור הבא. ראש מעבדת הבינה המלאכותית הקוונטית של גוגל, הרטמוּט נֶווין, טבע השנה חוק מקביל, לפיו במחשבים קוונטים ההכפלה היא מעריכית-כפולה, כלומר קצב של 24, 26, 28 במקום 22, 23, 24. בקצב גידול כזה, אמר נווין למגזין 'קוונטה', "נראה כאילו דבר אינו קורה, דבר אינו קורה, ואז ווּפס, פתאום אתה בעולם אחר לגמרי. זה מה שאנחנו חווים כאן". באירוע סגור של גוגל בחודש מאי האחרון הוא העריך כי עד תחילת 2020 יהיה לחברת הענק מחשב על קוונטי מתפקד. אוטוטו, אש.

להציץ לתוך חור שחור

מחשבים קוונטים לא יחליפו את המחשבים הדיגיטליים, כפי שמטוסי סילון לא החליפו את הסנדל, אף ששתי הטכנולוגיות קשורות לתנועה ממקום למקום. מחשבים רגילים מאפשרים לנו לבדוק אימיילים, לצפות בסדרות, לכתוב מאמרים על מחשבים קוונטיים. מחשבים קוונטיים אמורים לעשות פעולות שהן מורכבות מדי עבור מערכות בינאריות – מיצירת מודלים כלכליים מדויקים של התנהגות שווקים ועד הדמיה של פעולת מולקולות כימיות בתהליך פיתוח תרופות.

ב-1981 אמר ריצ'רד פיינמן: "הטבע אינו פועל לפי חוקי הפיזיקה הקלאסית, לעזאזל, אז אם רוצים לעשות סימולציה שלו, כדאי מאוד לעשות אותה קוונטית". כבר עתה מסתמנים כמה גילויים חדשים בנוגע לטבע הטבע, ותפקידה של השזירה הקוונטית בתוכו.

חלל וזמן הם שניים ממושגי היסוד בפיזיקה הקלאסית, כתב הפיזיקאי מאוקספורד ולאטקוֹ וֶדראל. אולם מכניקת הקוונטים מעלה אפשרות ששזירה, שיוצרת חיבור בין חלקיקים שהוא מעבר לחלל ולזמן, היא העיקרון הבסיסי ביותר. כלומר החלל והזמן הם תופעות משניות, או מפציעות, מתוך פיזיקה שהיא במהותה נטולת-זמן ונטולת-חלל.

בני רזניק מאוניברסיטת תל אביב מצא כי כל שני אזורים שנבחר בחלל הריק, לא חשוב מה גודלם ומה המרחק ביניהם, יתגלו כשזורים. השזירה בוואקום לעולם אינה מתאפסת, אף שכך ניתן היה לצפות שיקרה בשל הדה-קוהרנטיות. לצד זאת, נמצא במחקר אחר, ככל ששיעור השזירה בין אזורי חלל שונים קטֵן, כך הופך החיבור ביניהם דק יותר, כמו גומי שנמתח. השזירה עצמה, הסיק הפיזיקאי מרק ואן ראאמסדוֹנק, היא המחט שאורגת את מרקם החלל-זמן.

השזירה יכולה אף להיות האמצעי לגלות משהו על המקומות המסתוריים ביותר במרקם היקום. צפיפותם של חורים שחורים היא כה גבוהה, שכדי לברוח מכוח הכבידה שהם מפעילים יש לנוע מהר יותר ממהירות האור, דבר שאינו אפשרי לפי תורת היחסות של איינשטיין. לכן שום מידע אינו יכול לצאת מהחור השחור, שנותר כספר חתום לעד. אולם על פי הצעה חדשה, אם חלקיק אחד מתוך שניים שזורים נבלע בחור שחור, החיבור שלו לתאומו החופשי יוצר מעין אינטרקום לתוך החור, שמאפשר לחלץ ממנו אינפורמציה. את הסימולציה הראשונה של תוכו של חור שחור ביצע השנה צוות מדענים אמריקאי – תוך שימוש במחשב קוונטי של שבעה קיוביטים.

חור שחור כפי שתועד בפעם הראשונה בהיסטוריה, אפריל 2019

עינו של אדום החזה

השזירה נחשבת לתופעה היסודית ביותר של העולם הקוונטי. עם זאת, עד לפני מספר שנים היא נותרה בתחומי הפיזיקה בלבד, זרה גמורה לביולוגיה.

לפי מכניקת הקוונטים כל החלקיקים הם גם גלים (הזהרנו שהיא מוזרה). תופעות קוונטיות מופיעות רק כשהגלים מתואמים זה עם זה, כלומר חופפים בנקודות השיא והשפל (זהו מצב של 'קוהרנטיות'). אצל חלקיקים-גלים בודדים קל יחסית לשמור על קוהרנטיות, אך כאשר מדובר בטריליוני טריליונים של חלקיקים, כפי שקורה במערכות אורגניות, הדבר נראה בלתי אפשרי. ובכל זאת, ארווין שרדינגר, מאבות תורת הקוונטים, טען ב-1944 כי אבני היסוד של החיים חייבות להיות קוונטיות, שהרי החלקיקים הקוונטיים הם אבני היסוד של כל הקיים.

Erithacus rubecula with cocked head.jpg75 שנה מאוחר יותר, נראה שהוא צדק. העדות הראשונה לקיומה של שזירה במערכת ביולוגית הייתה מרקיעת שחקים. ישנם מיני ציפורים המסוגלים לזהות את השדה המגנטי של כדור הארץ, ולנווט על פיו, אם כי האופן בו הם עושים זאת היה בגדר תעלומה: אף אורניתולוג לא הצליח להסביר כיצד שדה כה חלש מייצר אות בתוך גוף חי. מדענים גרמנים שחקרו את אדום החזה האירופאי הציעו כי פתרון החידה נמצא במולקולה בעין הציפור, שבה מצויים שני אלקטרונים שזורים. השזירה הופכת את המולקולה לרגישה כל כך, שהיא מאפשרת ליצור במוח הציפור מעין מפה של השדה המגנטי, על פיה היא מוצאת את דרכה.

יכולת הניווט של אדום החזה היא מפליאה, אולם ספציפית מאוד. ממצאים חדשים מעלים שהשזירה רווחת הרבה יותר. אולי, כפי שחזה שרדינגר, היא בבסיס החיים עצמם. מולקולת הדנ"א, עליה מקודד כל המידע הגנטי, כוללת שני גדילים מפותלים, עליהם מסודרים, כמו על גבי סולם, זוגות של ארבע אבני בסיס. במחקר מלפני מספר שנים נמצא כי ענני אלקטרונים בזוגות צמודים מצויים במצב שזור. אלמלא השזירה, שיערו החוקרים, הדנ"א לא היה משיג את המבנה הסלילי הייחודי, החיוני לתפקודו. חיינו לא היו.

ואולי לא רק חיינו. אם יש מסתורין גדול מהופעת החיים, הרי הוא חידת התודעה. גם כאן יש המפנים אצבע מזכה לשזירה. המתמטיקאי, הפיזיקאי ופילוסוף המדע הנודע רוג'ר פנרוז העלה השערה כי תפקוד תודעתי המאופיין ברצון חופשי מחייב מוח שדומה בפעולתו למחשב קוונטי והציע כי מולקולות המורכבות מחלבון הטובולין מתפקדות כ'סיביות קוונטיות' בנוירונים. ההצעה של פנרוז שנויה מאוד במחלוקת, אך זכתה לאחרונה לתמיכה ממחקר שמצא כי אף שאותן מולקולות מורכבות מטריליוני אטומים, הן אכן מפגינות התנהגות קוונטית. חומר של מחשבה.

דת האמת של איינשטיין

"בערב יום כיפור הלכו הקוונטים לבקש סליחה מאיינשטיין", פתח אתגר קרת את סיפורו "אף אחד לא מבין את הקוונטים". בצדק הלכו. נראה כי בניגוד לדעת הגאון הגדול, השזירה בכל מקום, ובשום מקום, מלכתחילה ובדיעבד. למעשה, היא שוללת את מושגי המקום והזמן, אבל אולי גם מכוננת אותם. יש פיזיקאים שהציעו את "הרשת של אינדרה" כדימוי שעשוי לשפוך קצת אור על התופעה, הבלתי נתפסת.

בפילוסופיה המזרחית, הרשת של אינדרה היא מקלעת בגודל אינסופי שבה בכל 'עין' קשור יהלום, המשקף את כל יתר היהלומים. אסכולת הוּאַיֶאן הבודהיסטית פיתחה בסין במאה השישית תפיסה לפיה התופעות כולן משתלבות ומשפיעות הדדית, כל אחת מהן משקפת את כל האחרות, כפי שמשתקף בדימוי הרשת של אינדרה. כל הנוגע ביהלום אחד, נוגע בכל היתר, כל המתבונן ביהלום אחד, רואה בו, ובאמצעותו, את כל היתר. "כאשר מישהו יושב בתוך יהלום אחד, הוא יושב בו-זמנית בכל אינספור היהלומים בכל הכיוונים", כתב אבי הגישה דוּשוּן (640-557). "כיצד קורה הדבר? מכיוון שבתוך כל יהלום נמצאים כל היהלומים". במונחי ימינו אולי היינו אומרים: הם שזורים.

כל אינטראקציה ברמה הקוונטית יוצרת שזירה, כל מפגש של חלקיק עם חלקיק אחר – שוזר את השניים. הפיזיקאי הבלגי תומס דוּרט אמר: "כשרואים אור שמגיע מכוכב רחוק, הפוטון כמעט בוודאות שזור עם אטומים בכוכב המוצא, ועם אטומים שפגש בדרכו". כשהפוטון פוגע ברשתית, הוא נשזר עם אטומים בגופנו, שהופך כך שזור עם הכוכב הרחוק. באותו אופן, האינטראקציות המתמידות בין אלקטרונים באטומים שמרכיבים את גופנו יוצרות שזירה נוספת אף הן. לפי דורט, "איננו אלא קהילה שזורה". טיפות דיו בים.

עד כמה גדולה הקהילה, עמוק הים? אם נזכור שכל החומר ביקום היה ברגע המפץ מרוכז בנקודה, אולי נזכה להצצה בתשובה. איינשטיין עצמו כתב: "אדם הוא חלק משלם, שאנו קוראים לו 'היקום', חלק המוגבל בזמן ובחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו, כמשהו שמופרד מכל היתר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. המאמץ לשחרר את עצמך מאשליה זו הוא הנושא היחיד של דת אמת, הדרך להשיג את המידה הגבוהה ביותר של שלוות נפש".

Post image


תודה לחגי איזנברג שתבונתו ורעיונותיו שזורים בכתבה.

באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית שעד כה היתה מכוונת בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

 

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

לפרוץ את קליפת העצמי

תגלית מפתיעה בחקר המוח מאירה מחדש את פוטנציאל האהבה שטמון בנו

grayscale photo of woman

מחקר מרעיש מאוניברסיטת קיימברידג' שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Cell טוען כי זיהה סוג חדש של תאי עצב. 'נוירוני הסימולציה', כפי שכונו על-ידי החוקרים שגילו אותם, הם נוירונים שבאופן ספונטני מדמים תהליכי קבלת החלטות אצל זולת. הנוירונים מייצרים בתוך האורגניזם התופס את מצב תודעתו של האחר הנתפס, וכך מאפשרים לנבא את כוונותיו.

המחקר נעשה על קופי מקוק, שהחוקרים מדדו אצלם פעילות של נוירונים בודדים. הקופים ישבו בזוגות זה מול זה וביניהם מסך מגע. על המסך הוקרנו תמונות שונות, שבחירה בכל אחת מהן הובילה לקבלת פרס (מיץ פירות) בהסתברות שונה. קוף אחד ביצע את הבחירות, והשני רק התבונן. באופן מפתיע, החוקרים מצאו שאצל הקוף המתבונן ביצעו תאי עצב באמיגדלה פעילות של חישוב וקבלת החלטות. תאי עצב אלה השוו את ההסתברויות השונות לפרס העומדות בפני הפרטנר לפי התמונות המוצגות לו, ולאחר מכן אותתו על הבחירה שצפו שיבצע. הנקודה החשובה היא שדפוסי פעילות עצבית אלה התרחשו באופן ספונטני, לפני שהפרטנר אכן ביצע בחירה ובלי שנדרשה מהקוף הצופה כל החלטה שהיא.

בעקבות גילוי הנוירונים מן הזן החדש, העלו החוקרים השערה כי תפקוד לקוי שלהם מגביל את יכולת החשיבה החברתית ועשוי להסביר קשיים בסיטואציות חברתיות, בין היתר כפי שקורה על הרצף האוטיסטי. תפקוד יתר של הנוירונים, לעומת זאת, יכול להוביל לעיסוק מופרז במחשבותיהם של אחרים, דבר שעשוי להיות בעל תפקיד בהתפתחות הפרעת חרדה חברתית.

אך מעבר לחשיבות הקלינית האפשרית של הגילוי, נוירוני הסימולציה יכולים להיות עוד שלב בסולם שהוא אולי החשוב מכולם – זה שבאמצעותו ניתן לנו להגיע אל מעבר לעצמנו.

כל מה שאנו חווים, כל התחושות, כל הרגשות, כל המחשבות – נחווים על ידינו. האדם נולד, חי ומת כשהוא כלוא בתוך בֵּיצַת עצמו. הסובייקטיביות שלנו היא כל עולמנו, אך היא גם זו שחוסמת את כל מה שמחוצה לה. ביצת העצמי היא הקשה מכולן.

הסדק הראשון שזיהה חקר המוח בקליפה שנדמתה לפילוסופים ולפסיכולוגים בלתי חדירה היה עם גילויים של נוירוני המראה (גם כן במחקר על קופי מקוק). אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו וכאשר הוא צופה באדם אחר מבצע פעולה זו. כלומר, מבחינת פעילות הנוירון, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם עצמו.

לאורך השנים גילו נוירוביולוגים כי הקשר האינטר-סובייקטיבי אותו יוצרים נוירוני המראה עמוק אף יותר. יש נוירוני מראה שמופעלים לא רק בעת צפייה בזולת עושה משהו, אלא כאשר אנו רואים אדם אחר חש משהו. אם אני רואה שמלטפים מישהו, נוירוני מראה שולחים מסר למוח שמלטפים אותי. הסיבה שאני לא חש את הליטוף היא שהחיישנים בעורי מדווחים למוח שאין למעשה שום מגע; אך אם העור במקום ה"נגיעה" יורדם, שאז החיישנים לא יוכלו לשלוח את ההכחשה – ארגיש ממש את הליטוף[1].

נוירוני המראה הציגו אפוא תמיכה מדעית לאפשרותה של אמפתיה מהותית, ולא רק פסבדו-אמפתיה סובייקטיבית – כלומר לאפשרות לצאת מגבולות עצמנו ולהזדהות עם אחר. נוירוני הסימולציה מרחיבים עוד את אזור המגע עם מה שאינו אנו. לא רק שביכולתנו לדמות כאילו אנו פועלים את פעולות האחר, וכאילו אנו חשים את תחושותיו, מהמחקר החדש עולה כי אנו יכולים גם לדמות שאנו חושבים את מחשבותיו ומקבלים את החלטותיו.

לחוקרי מוח נטייה להפריז בהערכת משמעות ממצאיהם, וגם לממצאים הראשוניים של המחקר מקיימברידג' יש להתייחס בזהירות. עם זאת, ייתכן שבעתיד הם יסייעו, ולו במעט, בהבנת אחת התופעות המהותיות לאנושיות (ולא רק לה, מסתבר). החוקר הראשי במחקר החדש, פביאן גראבנהרסט, אמר שנוירוני הסימולציה עשויים להיות הבסיס לאחת היכולות הקוגניטיביות הגבוהות ביותר – יצירת 'תיאוריה של התודעה' (Theory of Mind), כלומר יחוס מצבים נפשיים כמו אמונות, תשוקות, רגשות וכוונות לנו ולאחרים, והבנה שלאחרים יש מצבים נפשיים כאלה, השונים משלנו. תיאוריה של התודעה היא שמאפשרת לנו להבין כי ישנם אנשים אחרים, לא כפִּיונים או כסטטיסטים בעולמנו, אלא כישויות שלמות, בדיוק כמונו.

האדם נולד כפוטנציאל, והחיים הם ההזמנה לממשו. הגוף הוא המרחב לכך. מוחנו מחווט כך שיש באפשרותנו להכיר, במלוא מובן המילה, בקיומם של אחרים, אולם לעשות זאת בפועל אינו דבר של מה בכך. זו אולי הגדולה שבמשימות. כפי שכתבה אייריס מרדוק, "אהבה אינה אלא ההבנה הקשה עד מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי".

[1] התופעה משמשת לטיפול בקטועי איברים – אדם הסובל כאבי פנטום באיבר שנקטע יחוש הקלה אם יראה מישהו אחר מקבל עיסוי במקום הכאב.

תצלום: פרננדו פאס, unsplash.com; המאמר פורסם לראשונה ב"אלכסון"

הַכֹּל

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה אֵינָהּ
טִעוּן מְעֻדָּן.
הַדֶּלֶת שָׁם
הִיא אֲבַדּוֹן. (ג'לאל א-דין רוּמי)

All - Joshua Coleman.jpg

הטעות הגדולה ביותר ביחס לאהבה היא זו: אנחנו מציירים לנו דמותה כמתוקה, חביבה, מקסימה, נעימה, פוליטיקלי קורקט כזו. מין שייק תות-וניל אוורירי, ארנבון צמרירי. אך היא דומה יותר לכוס רעל סמיך, דרקון יורק אש. אלמלא נישרף, ניחרך, לאפר ניהפך – לא באהבה מדובר. 

אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין בחיים הוא: זה הכול, או לא. והכול כולל הכול. קיצורי דרך פירושם החמצה, על הנחות משלמים ביוקר. ריינר מריה רילקה כתב ב"ספר השעות" שלו:

רוֹאִים אַתֶּם, אֲנִי רוֹצֶה הַרְבֵּה.
יִתָּכֵן שֶאֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל;
הַחֲשֵׁכָה שֶׁל כֹּל נְפִילָה לְלֹא קֵץ,
הָאוֹר הַבּוֹהֵק שֶׁל כֹּל נְסִיקָה.

לו ביקש רק את האור הבוהק, היה רוצה מעט מאוד למעשה, וגם בכך זוכה. באופן דומה להפליא כתב גתה:

אֶת הַכֹּל מַעֲנִיקִים הָאֵלִים, הָאֵינְסוֹפִיִּים,
לַאֲהוּבֵיהֶם עַד תֹּם,
אֶת כֹּל הַשְּׂמָחוֹת, הָאֵינְסוֹפִיּוֹת,
אֶת כֹּל הַכְּאֵבִים הָאֵינְסוֹפִיִּים, עַד תֹּם.

אם אהובי האלים אתם, תקבלו את כל השמחות, ללא ספק, אך גם את כל הכאבים, האינסופיים, עד תום. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב: "הכאב הגדול ביותר בעולם האנושי הוא ככל הנראה כאבו של אדם רגיל או בריא או בוגר." ככל שיש יותר בגרות, בשלות, בריאות נפשית, כלומר יכולת גדולה יותר ליצירת קשר עמוק – כך יש יותר כאב. ככל שאכפת לנו יותר, כך נעשה יותר פתוחים לייסורים. אדם מקטין עצמו, כדי למנוע כאב.

יש רק שאלה אחת בחיים, כותב ג'וליאן ברנס בספרו החדש, "הסיפור היחיד". השאלה, שפותחת את הספר, היא זו: "האם תעדיף לאהוב יותר, ולכאוב יותר; או לאהוב פחות, ולכאוב פחות?". אין אפשרות אחרת. המשוואה מתמטית ממש: יותר אהבה, יותר כאב; פחות כאב – פחות אהבה.

האהבה תלקט אותך כגבעולי חיטים, זימר ח'ליל ג'ובראן, תחבוט שיבוליך עד שתיוותר ערום, תלוש ותקלה. "אך אם מתוך פחד תבקש רק את ההנאה ואת השלווה שבאהבה, מוטב שתכסה מערומיך ותצא ממפתנה, אל עולם נטול-עוֹנוֹת בו תצחק – אך לא את צחוקך כולו, ובו תבכה, אך לא את דמעותיך כולן."

האהבה היא שרבי קיץ וסערות חורף, פריחת אביב ושלכת סתיו, כל העונות כולן. היא צחוק רענן, שפנפן לבנבן, אך גם בכי מייאש, דרקון יורק אש. או כדברי שירו האדיר של מ. וורד – כוס של רעל. ורק לגימה אינה מספיקה.

כוס התרעלה / מ. וורד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד
אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם לֹא יַסְפִּיקוּ
כִּי אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וּלְגִימָה
לְגִימָה
לְגִימָה אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לֹא, אֲנִי רוֹצֶה אֶת הַכֹּל

וַאֲנִי מְקַוֶּה
אֲנִי מְקַוֶּה
מְקַוֶּה שֶׁאַתְּ יוֹדַעַת עַל מָה אֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי רוֹצֶה אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ
אֲנִי צָרִיךְ אֶת כֹּל אַהֲבָתֵךְ

הִיא אָמְרָה: "אִם אַהֲבָה
אִם אַהֲבָה
הִיא כּוֹס תַּרְעֵלָה
אָז קָדִימָה שְׁתֵה אֶת כֻּלָּהּ

"כִּי לְגִימָה
לְגִימָה
אוֹ כַּפִּית לֹא יַסְפִּיקוּ
לְךָ הֵם דָּבָר לֹא יַעֲשׂוּ
רֵק אוֹתְךָ יְחַרְבְּשׁוּ

"וַאֲנִי מְקַוָּה
אֲנִי מְקַוָּה
מְקַוָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֶה אוֹמֵר
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ הַכֹּל."

– – –

הצילום הראשי של Joshua Coleman מהאתר Unsplash.
השיר גתה מצוטט מ"ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה.

 

 

אהבה ושִברהּ

למה אי-אפשר לדבר על אהבה, מה בינה ובין תשוקה ומהי הסיבה העיקרית שאהבה הפכה בימינו לתופעה נדירה? כמה מחשבות ליום האהבה

Carrying - Scott Webb
Photo: Scott Webb

האם יש טעם לדיבור על אהבה? אין נושא נפוץ יותר, בספרות ובשירה, אך גם לא כזה שהוא בלתי אפשרי יותר למסירה. באהבה מופיע האדם במלוא ייחודו. דווקא לכן, ברגע זה מתגלה השפה הכללית באין אוניה. "לכל לב אוהב לשונו שלו", הלשין שייקספיר.

לא רק הסובייקטיביות המוחלטת מאתגרת את השימוש בשפה בענייני אהבה. בדומה לאידיאה של אפלטון, הדבר-כשלעצמו של קאנט או O של ביון, האהבה היא לא קונספטואלית. אי-אפשר לדעת אותה כאובייקט של חקירה, לימוד או הבנה. אי-אפשר לתאר אותה או להחזיק בה, ניתן, אולי, רק לשרות בה, להיותה.

אין זה כה מפתיע אפוא שאף כי מחוז האהבה הוא לב חפצו של האדם, דווקא בו מתרשלת הלשון. אל מול המון המילים המתארות גוני חדוה, עגמה או חמה, כשאהבה נופלת על הלשון הופכת זו כבדה – אותה מילה יחידה משמשת לציון מגוון מייסר ממש של תופעות, רגשות ויחסים.

דיוק גדול יותר בשיח האהבות יושג אולי אם נסב אל לב שני מרכיבים יסודיים שנמצאים בכל מערכת יחסים קרובה. הגם ששניהם משקפים תחושות של עניין עז בזולת וזיקה חזקה אליו, נבדלים הם בתכלית. למרכיב האחד ניתן לקרוא אכן 'אהבה', את השני אכנה 'תשוקה'.

להשתוקק למשהו פירושו לרצות בבעלות על הדבר, לרצות שייכנס לחיינו ויהיה חלק מאיתנו. לתשוקה אופי סביל – כאשר אנו משתוקקים לדבר-מה אנו משתוקקים, למעשה, לכך שהדבר יבוא אלינו. משום כך גוועת התשוקה ברגע שהיא באה על סיפוקה. האהבה, לעומת זאת, היא העדר-סיפוק נצחי, והיא כולה פעילות. במקום לשאוף כי הדבר יבוא אלי, אני יוצא מתוך עצמי ונע לעברו, בכל כוח-הרצון שלי. על תנועה זו כתב הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט כי היא "הניסיון הגדול ביותר שעשה הטבע לאפשר לאדם לצאת מתוך סגירותו לעבר משהו השונה ממנו".

את מרכיב התשוקה בקשר מניעה היאחזות באחר כמקור לאושר. התחושה היא שאנו זקוקים לאדם הזה בחיינו, אחרת לא נהיה מאושרים. ביחסים בהם תשוקה היא המרכיב המרכזי, אם האדם השני אינו פועל כפי שאנו רוצים שיפעל, אם מצבו כזה, ולא אחר – אנחנו הופכים רגזניים, חרדים או כעוסים. המניע העיקרי של אהבה, לעומת זאת, הוא פשוט חיבה עמוקה כלפי האדם השני. יש רצון כן שהוא או היא יהיו מאושרים, ועשיית דברים למענה או למענו גורמים לנו שמחה אמיתית. ביחסים בהם אהבה היא המרכיב המרכזי אין היאחזות, או תחושה שאנו צריכים משהו מהאדם השני לשם אושרנו שלנו. כשאנו יחד איתה או איתו, אנו באמת שם, יחד, נוכחים בהווה, נהנים להעניק לו או לה את החום והחיבה שלנו.

אפשר לומר שהדבר שמרחיקנו יותר מכל מאהבה-הוֹוָה הוא ההתאוות לה, התשוקה להשגתה, לרכישתה, תשוקה הנובעת מכך שהיא נותנת הרגשה טובה, מספקת משמעות, יוצרת תחושת ביטחון, מעלה את הערך העצמי. כל אלה נכונים – אהבה נותנת, מספקת, יוצרת, מעלה. אולם העניין באהבה הוא תמיד המחשבה על הזולת. בתחילת הקשר כל צד בוחן כמובן את השפעת המפגש על הרווחה האישית, אך מרגע שברור לשניהם שהם כאן ונשארים, האינטרס האחד שיכול להצמיח זוגיות לכלל אהבה שלמה הוא זה של השני.

אריך פרום העיר: "שום משקיף אובייקטיבי על החיים המערביים שלנו לא יוכל לפקפק בדבר שהאהבה – אהבת אחים, אהבת אם, והאהבה הארוטית – היא תופעה נדירה יחסית". הסיבה העיקרית למצב עניינים זה היא הנטייה הפשוטה, אליה חינכו אותנו, ושאנחנו בתורנו לרוב מחנכים אליה, אותה אפשר לכנות "נרקיסיות של יומיום". זוהי הנטייה, הטבעית אולי, אל צד התשוקה, הנטייה להעדיף את הרווחה, ההנאה, הנוחות, הביטחון, המעמד והרכוש שלי, על פני אלה של הזולת. רבים מדמים שהסיכוי לשרות באהבה תלוי במראה, באופי, במזל, בכישרון או אפילו במצב החשבון, אך למעשה הוא תלוי בדבר אחד בלבד – מידת המשוקעות בעצמי. "אהבה אינה אלא ההבנה הנדירה מאוד שמשהו שאינו אני הוא אמיתי", כתבה אייריס מרדוק.

הנרקיסיות המצויה, המוסכמית, מוטבעת בנו, תוצר של אינספור דורות של בני אדם שבראש ובראשונה דאגו לעצמם, או לבני משפחתם כשלוחה של העצמי. צמצומה אינו מלאכה פשוטה. משום כך, כדברי ריינר מריה רילקה, לאהוב אדם אחר הוא "אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה".

טולסטוי המשיל את האהבה לשבר חשבוני. במונה נמצאת החיבה לזולת – שעוצמתה אינה בשליטתי; ואילו במכנה נמצאת האהבה האנוכית לעצמי, שעשויה לגדול עד בלי די, אך אותה ניתן במאמץ מודע גם להפחית פלאים. ככל שיקטן המספר שבמכנה, יגדל ערכו של השבר כולו, כלומר, תתעצם האהבה. הטעות הגדולה שעושים רבים היא הערכת האהבה רק על פי המונה. "מה שבני אדם שאינם מבינים את החיים קוראים לו אהבה", סיכם טולסטוי, "אינו אלא העדפה של תנאים מסוימים המבטיחים את טובת אישיותם על פני תנאים אחרים".

הנרקיסיזם המשותף מכוון אותנו למכנה הגבוה ביותר, ומכאן שלחיפוש מתמיד אחר קבלת אהבה מאחרים. קבלה כזו עשויה להיות חלק מקשר הדדי אוהב, אולם לא אחת היא המכשול העיקרי שבפני האהבה. היות אוהב והיות אהוב, שנדמים לנו פנים של אותו מטבע, שני פעלים הנגזרים מאותו שורש עצמו, יכולים לסתור זה את זה. לרוב אנו נוטים לראות את ההפך מאהבה כשנאה, המתוחכמים בינינו מזהים אותו באדישות. אולם עבור היוונים הקדמונים הקוטב הנגדי לאהבה היה הרצון להיות נאהב. הפסיכואנליטיקאית נינה קולטארט כתבה כי על אף המיתוס רב ההשפעה שטוען שהדבר החשוב ביותר הוא להיות נאהב, הרי ש"בריא ומועיל יותר למערכת כולה לאהוב". או כדברי וו. ה. אודן:

אם חיבה שווה לא תתאפשר
אבקש להיות זה שאוהב יותר.

כך ראו זאת מיסטיקנים מאז ומתמיד. שנטידווה, החכם הבודהיסטי בן המאה השמינית, כתב: "כל האושר שבעולם נוצר מהייחול לאושרו של הזולת וכל האומללות שבעולם, מחיפוש עונג עבור עצמי". ועל פי תפילה שיוחסה לפרנציסקוס ביקש הקדוש: "אלוהיי, הענק לי חסדך כך שלא אתאווה להיות מנוחם אלא מנחם, שלא להיות מובן כי אם מבין, שלא להיות אהוב אלא אוהב".

בשונה מכל הרגשות ומכל החוויות, אהבה לעולם אינה "שלי" ולא יכולה להיות "בשבילי". זוהי בדיוק מהותה, שאין היא יכולה להיות כזו. אין מנוס מלהבין זאת. וכפי שאינה שלי ובשבילי, גם של הזולת איננה. היא לא במכנה, אך גם במונה אינה שורה, כי אם אולי בקו הדק שבינם. אהבה היא תמיד במפגש, בין אוהב לאהובה, בין אוהבת לאהוב. הרגשות אולי שוכנים בלב האדם, אולם האדם שוכן באהבתו. מרטין בובר הדגיש שלא מדובר בדבר מליצה: "אין האהבה דבקה באני … [אלא] היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מהי".

מקורות

אריך פרום (1956 [2001]). אמנות האהבה. תרגום: דפנה לוי. לוד: מחברות לספרות.

ויליאם שייקספיר (1600). מהומה רבה על לא דבר.

חוסה אורטה אי גאסט (1941 [1985]). מסות על האהבה. תרגום: יורם ברונובסקי. ירושלים: כתר.

לב ניקולייביץ טולסטוי (1887 [2015]) על החיים, בתוך: כתבי הגות. תרגום: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

מרטין בובר (1923 [1980]). אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. תרגום: צבי וויסלבסקי. ירושלים: מוסד ביאליק.

נינה קולטארט (1996 [2012]). התינוק ומי-האמבט. תרגום: אורה זילברשטיין. ירושלים: כרמל.

ריינר מריה רילקה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Iris Murdoch (1959). The Sublime and the Good. Chicago Review, 13(3): 42-55.

Shāntideva (700(?) [2006]). The Way of the Bodhisattva. Translation: Padmakara Translation Group. Boston: Shambala

– – –

המאמר פורסם לראשונה בגיליון הליקון מס' 124 (אהבה), עמ' 79-76.

.