בספר בראשית מופיעים שני תיאורים של בריאת האדם. בפרק א' נכתב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם". זה האדם כנזר הבריאה, שנברא אחרון, אדם כבן-דמות אלוהים, לא כדימוי, בפועל, עד כדי כך שהאל מדבר על עצמו פה ברבים – "בְּצַלְמֵנוּ". אדם זה נברא "זכר ונקבה", הוא מבורך, הוא שולט בעולם.

התיאור בפרק ב' שונה תכלית השינוי: כאן האדם נברא קודם שנבראו החיות, "עָפָר מִן הָאֲדָמָה". הוא אינו תכלית הבריאה אלא רק אמצעי לתחזק אותה, לעבוד ולשמור את הגן. וכמובן, הוא נברא יחיד. רק בהמשך מבין אלוהים כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" ועושה לו עזר כנגדו.

אלוהים לא ברא שני מיני בני-אנוש, גם לא ברא את העולם פעמיים. אולם הוא ברא יצור שיש בו דואליות כה חריפה, שסיפור בריאה אחד לא הספיק לתארה.

אך מדוע ברא אלוהים גם את האדם השני? הלא הוא התבונן בו, באדם א', וראה כי "טוֹב מְאֹד". מה צורך לו בגוש הבוץ של האדם החלש, החלקי, הבודד? אולי כי הבין שעוד אחד כמותו אינו מעניין. הוא רצה מישהו אחר, מישהו שיוכל לעשות את מה שנבצר מאלוהים: להיכשל. ואולי בעצם זוהי יכולתו המהותית של אדם 2.0: כי אם אי-אפשר להיכשל, אין מקום למאמץ ואין משמעות להתעלוּת.

אין ספק, מבין שני היצורים, אנחנו קרובים הרבה יותר לאדם מס' 2: אנחנו חלקיים, קטנים, משתאים, בני-חלוף, בודדים. עלינו לעבוד למחייתנו. לעפר אנו חוזרים. האדם שנברא בפרק ב' הוא זה שממשיך להופיע בפרקים הבאים של בראשית, וצאצאיו ממלאים את ספרי ההיסטוריה. זהו "אדם" כשם פרטי, בעוד שה"אדם" של פרק א' מצטייר כאידיאה. אך כל בני-האדם שחיים, מתגוששים, נעצבים, נבהלים, בוגדים, בורחים, מתקנאים, מתעצבנים, מאז א' בתשרי א' ועד ימינו, הם בעלי פוטנציאל להגיע לאידיאת האדם, לחיים של עדן.

הפסיכואנליטיקאי אריך פרום הציע כי החטא שהוביל לגירוש אדם וחוה מגן העדן לא היה אכילת פרי עץ הדעת בניגוד לאיסור האלוהי, אלא שעמדו מנוכרים זה לזה, נפרדים ונבדלים, שהטילו את האשמה אחד בשני. שלא אהבו.

הניכור אינו רק החטא, אלא גם העונש. אלוהים לא צריך היה לגרש את אדם וחוה מגן העדן. מעצם היותם מנוכרים, כבר היו בחוץ. מצב של נפרדות בין שני אנשים, שהאהבה אינה מגשרת ביניהם, הוא עצמו "גיהינום", כתב פרום. גן העדן והגיהינום, במובן זה, אינם מקומות פיזיים, אלא מצבים נפשיים. גן עדן הוא אהבה, גיהינום הוא ניכור.

בכתבי המקובלים נאמר שלבוש אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת היה עור זך יותר, "כותנות-אור". לדברי ר' חיים ויטאל הנביא יחזקאל התייחס לאור זה במילה המסתורית "חשמל" (שהוא היחיד שהשתמש בה). את המלה 'חשמל' פירק ויטאל לשתי מלים, 'חש' ו'מל', כך שגן העדן משקף אפשרות ללבוש שמשלב הן חישה והן מילה. גן העדן במובן זה הוא מצב שבו יש אמנם לאדם עור, אלא שהוא אינו מפריד, אלא מחבר – בין הפנים והחוץ, בין ההיוֹת והעשוֹת, בין החוויה ובין הביטוי שלה, המשגתה.

התפיסה הרומנטית היא כי בטרם אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע היה האדם במצב 'טבעי', חייתי, בו היה אחד עם העולם ועם המציאות, וכי רק אכילת הפרי גירשה אותנו ממצב בראשיתי הרמוני זה למצב של קיום רציונלי-שכלתני שבו איננו יכולים שלא להתנסות בנפרדותנו המוחלטת מכל אדם ומכל דבר. אולם הסיפור עצמו מראה בבירור שלא כך הוא. מיד אחרי שהסביר הנחש לחוה מדוע אסר אלוהים על אכילת הפרי, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", אומר המספר המקראי: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". לא בכדי הוא משתמש במילה "טוב". עוד בטרם אכילת הפרי היו לאדם מושגים של טוב ורע! הבעיה אינה בשימוש בשכל, במושגים ובהבחנות ('מל'), אלא בהסתמכות הבלעדית כמעט על אלה, תוך התעלמות מהצד השני ('חש'), או להפך.

כדי לחיות חיים שלמים, אוהבים, יש לשלב את שני הפנים של האנושיות. שני פנים אלה מתוארים באופן נוסף, מרומז, בסיפור – באמצעות שמותיהם של שני גיבוריו. 'אדם' מחובר לאדמה, לחומר, כלומר לקיום האובייקטיבי, ואילו 'חוה' לחוויה, ליכולת לחוש, לקיום הסובייקטיבי. איחודם של אלה, כלומר אהבה, כאשר שניהם הופכים "לְבָשָׂר אֶחָד" הוא הוא גן העדן, הוא הביטוי למימוש אידיאת האדם.

– – –

על פי מדרש מן המאה החמישית נברא האדם בא' בתשרי. כלומר ראש השנה העברי הוא יום ההולדת של האנושות. אולי מה שאפשר לאחל לה, לנו, הוא שנדע לשוב לכותנות האור, לחיים של איחוד ומלאות במקום חיי ניכור ופיצול. שנהייה בצלמנו.

– – –

גרסה ארוכה יותר של המאמר התפרסמה ב"מוסף הארץ" בערב ראש השנה תשפ"א
ציור: ג'ובאני די פאולו, ״בריאת העולם והגירוש מגן עדן״, 1445