לעזוב או לא לעזוב, זו השאלה

מחקר חדש מציע רמז חשוב לתשובה

two bowls

זהו עידן הבחירה. אם בעבר נולדו בני האדם לתוך זהות וקהילה ברורות וידועות מראש, הרי שכיום זהותנו העצמית ואורח חיינו מתבססים במידה רבה על בחירותינו: מקום המגורים, סגנון התזונה, משלח היד, כתובות הקעקע. אחד הערכים העליונים בחברה המערבית בת ימינו הוא חופש הבחירה, והדבר משתקף כמובן גם במרחב האינטימי. אנחנו בוחרים זהות מינית מתוך תפריט מתרחב, ופרטנרים מתוך אפליקציות המציעות כמות מהממת של אפשרויות.

אלא שכל בחירה פירושה צמצום חופש הבחירה. אין פלא שפרידות, גירושין ובגידות הופכים נפוצים כל כך, ויחסים פוסט-מונוגמיים זוכים לעדנה. המגוון הגדול של בני זוג פוטנציאליים, ושל סוגי קשרים פוטנציאליים, מפתה לזנוח או לפתוח ברגע שצצים קשיים ביחסים. האהבה הפכה מוצר צריכה, שאנו כל העת מבקשים לשדרגו.

סמארטפון, מכונית, צבע שיער, אף אף, אפשר לשפץ, להחליף, לעתים גם לשפר. אולם כשמדובר בקשר אינטימי יש אלמנט מרכזי שלא ניתן להחליפו. כמה שלא נִפתח, נגוון, נשנה, נתנסה – אנו עצמנו תמיד נהיה שם.

על פי התיאוריה הפסיכודינמית, אנחנו בוחרים בן זוג על פי דימוי סמוי שיש לנו, שהוא תוצר של יחסים מוקדמים. לא משנה מה נקליד בתוכנת הניווט הפנימית, בסופו של דבר ניקלע לאותה סמטה מוכרת. המיאוס, הקנאה, הביקורתיות, הטינה, הזעם או החרדה, המתעוררים מול הפרטנר, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבים בינאישיים שנתפסו על ידינו בילדותנו כמסוכנים. למעשה אנו מחפשים מישהו שאיתו נוכל לשחזר מצבים אלה, נמשכים לטיפוסים הדומים לאלה שהיו קשים עבורנו, שפגעו בנו, שלא סיפקו את צרכינו, שלא הצלחנו לשאת. הטענה הפסיכולוגית כואבת אך ברורה: לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל.

הרעיון נשמע יפה על הנייר, או על הספה, אולם האם זו המציאות? מחקר חדש וראשון מסוגו ניסה לבחון בדיוק את זה.

במשך שמונה שנים עקבו חוקרים מאוניברסיטת אלברטה אחר למעלה מאלף אנשים בגרמניה וחיפשו אחר כאלה שבמהלך התקופה סיימו קשר ממושך ונכנסנו לקשר ממושך אחר. את מי שאיתרו הם בדקו בארבע נקודות זמן: למעלה משנה לפני תום הקשר הראשון, בשנה האחרונה לקשר הראשון, בשנה הראשונה של הקשר החדש, ושנה אחרי כן. בנקודות אלה נבדקו היבטים שונים של זוגיות, בהם סיפוק מהקשר, תדירות יחסי המין, יכולת להיפתח בפני בן הזוג, דרכי התמודדות עם קונפליקט, גילויי הערכה וחיבה כלפי הפרטנר ומידת הביטחון בקשר. כפי שצפתה תיאוריית דפוסי הקשרים, בשתי מערכות היחסים היו כל ההיבטים זהים. גם אם נחליף את הגבר/ת, נישאר עם בדיוק אותה אדרת. יוצאי הדופן היו רק מידת גילויי ההערכה כלפי הפרטנר, שעלתה בתחילת הקשר השני, ותדירות יחסי המין (אולם לא שביעות הרצון מיחסי המין, שנשארה קבועה).

ובכל זאת, קשר חדש מרגיש כמעט תמיד טוב יותר מהקודם, אייפון xxx לעומת נוקיה yyy. הסיבה העיקרית לתחושת השיפור, הסבירו החוקרים, היא האופן שבו הסתיים הקשר הישן. לקראת סופם היחסים הופכים יותר ויותר מרים, ואילו בתחילתם קשר הדברים זוהרים. אולם כאשר משווים את המצב שנה ומעלה לפני תום הקשר הראשון עם המצב אחרי יותר משנה בקשר השני, מגלים שאין הבדל מהותי בין מערכות היחסים. "בין השלבים יש שינויים", אמר החוקר הראשי, מתיו ג'ונסון, "אולם באופן עקרוני אנו נוטים להיות יציבים מבחינת האופן בו אנו מתפקדים במערכות יחסים".

אפשר להתאכזב ולהתייאש, אך אפשר גם לראות בכך מאמץ הרואי של הנפש לאפשר לנו הזדמנות לאהבה טובה ובוגרת יותר. "תדעו שהגעתם כמעט לפתח גן העדן דווקא כאשר תרגישו שאתם נמצאים על עברי פי פחת", כתב המטפל הזוגי הארוויל הנדריקס. בקשר זוגי שמרגיש לנו טוב דיו אנו מתירים לעצמנו לשחזר בבלי דעת מצבים מוקדמים שצִלקו את לבנו – לא בשל מזוכיזם, אלא מתוך תקווה כמוסה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני לצמיחה נפשית. הקשיים הם תוכו של רימון האהבה, לא קליפתו. השלכת הקשר כאשר צצים קשיים לא תועיל במאום, שכן אז ניוותר בדיוק כפי שהיינו לפניו ובמהלכו. עד שלא נצליח לחוש בתוך קשר את פחדינו העמוקים, עד שלא נבטא ונפגין את הרגשות הקשים, לעתים קשים מאוד, שהפחדים הללו מייצרים, ונזכה לחוויה מסוג חדש – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב עד תום.

אין זאת אומרת שכל קושי בהכרח מצמיח. יש פגיעות שהן בלתי נסבלות או נסלחות, ישנם גם מצבים שבהם הזוג הלך יחד את כברת הדרך שמתאימה לו, ופרידה היא עבורו הפתרון הנכון, לא כישלון. אולם לעתים קרובות מאוד פרידה היא התחמקות, טעות, ביטוי לאי-הבנה שהקשיים הם עדות לא לחולשת הקשר כי אם לעוצמתו.

לא טוב היות האדם לבדו, ראה האלוהים. החליט אפוא לעשות לו עֵ֖זֶר – אולם לא לצדו, כי אם כנגדו. ומניין לקח את חומר הגלם כדי לעזור לאדם שיהיה לו טוב? מן הצלע, כלומר מהמקום הצולע, הפגוע, הלקוי – משם אנו בוראים את בן הזוג שאיתו נוכל להשיג תיקון.

"מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת", כתב רומן גארי. "הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה".