על תפיסת האהבה של התנ"ך – קריאה בפרשת "ויצא"

בתוכנית "בין השמשות" שוחחתי עם דב אלבוים על פרשת "ויצא", שמגוללת את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. אפשר לצפות בשיחה בקישור כאן, וכן לגלול מטה ולקרוא מחשבות נוספות על תפיסת האהבה של התנ"ך, כפי שהיא משתקפת בפרשה.

* * *

פרשת "ויצא" נפתחת בחלומו של יעקב – ובו עולים ויורדים המלאכים על הסולם שבראשו האלוהים. החלום מקפל בתוכו את תפיסת האהבה של הסיפור, אותו יגולל המשך הסיפור – אהבה שהיא תמיד בתנועה, שיש בה עליות ומורדות, בין שמיים ובין ארץ. אפשר לומר שאהבה עצמה היא הסולם, שמוביל לאלוהים.

שני יסודות שונים עד מאוד זה מזה מככבים בתחילת הפרשה, אבן ומים. את חלומו חולם יעקב אחרי שהוא מניח ראש על אבן, המשמשת לו ככרית – לא הדבר הכי נוח. ב"ילקוט שמעוני" אף נאמר שהאבן היתה מאבני המזבח עליו נעקד יצחק – כלומר אבן קשה במיוחד, שמייצגת טראומה בין-דורית. בשלב הבא יעקב גולל מעל הבאר אבן כבדה מאוד, ששלושה רועים לא מצליחים לגלול. אם נדע לנוח עם האבן, נוכל בבוא העת לגלול אותה – ואו אז יתגלו המים. האבן מסמלת את הדבר הקשה, הטראומטי, הכבד, המים את רגשותינו, את האהבה. הסיפור אומר: אין מים בלי התמודדות עם האבן.

יעקב ישן וחולם על האבן, ואז יכול לגלול אותה, כדי להגיע למים החיים. מה הוא עושה עם המים? קודם כל הוא משקה את הצאן – דואג לגוף, משהו פיזי; אחר הוא מנשק את רחל (הנשיקה הראשונה בין גבר לאישה בתנ"ך, אגב). הסיפור משתמש בפועל זהה כמעט, ויַשְק/ויִשְק – אפשר לומר ששני הפעלים מתארים פעולה פיזית ופעולה רגשית, הגוף והנפש, כמה שהם קרובים. ואז נושא יעקב קולו ובוכה. כלומר אותם מים – H2O – משקים צאן, מתערבבים בין גוף לגוף בנשיקה, וזולגים מהעין. ואפשר לומר ששלושת מצבי הצבירה האלה מייצגים את שלושה מישורי הקיום של האדם, הגוף, הלב, הרוח.

ליד הבאר מתאהב יעקב ברחל, אהבה אדירה שמובילה אותו לשבע שנים של עבודה קשה, שהיו עבורו "כימים אחדים" – מצמדי המילים הרומנטיות ביותר שאי פעם נכתבו. אבל בואו נתעכב על שתי המילים הללו. הרי אם אתה בלי אהובתך, הזמן דווקא מזדחל. אם מישהו חוזר נגיד מחודש בחו"ל או במילואים, ולאשתו שאומרת 'כמה התגעגעתי' הוא משיב, 'אה, בשבילי זה היה כימים אחדים', לא בטוח שיקבל את פרס הגבר הרומנטי של השנה (או של התנ"ך). אך אפשר לקרוא את הפסוק הזה אחרת. מה שהסיפור אומר לנו הוא שלמען אהבה צריך לעבוד. אהבה היא תמיד תוצאה של מאמץ, היא לא משהו שזוכים לו, היא לא משהו פסיבי. אפשר להתאהב בנערה יפה על הבר או על הבאר, אולם כדי שתהיה אהבה, צריך ליצור אותה. ובשבע השנים הראשונות המאמץ הזה היה עבור יעקב נטול מאמץ (מה שמכונה בטאואיזם Wu Wei). זה אכן כך כשאוהבים. זוהי עבודה, אולם מענגת ומתגמלת מאין כמותה.

אלא שאצל יעקב היו לצד שבע השנים האלה עוד שבע שנים, 'שבע השנים האחרות' שלבן הארמי דרש מיעקב. בשנים אלה המאמץ דווקא כרוך היה בסבל. בהמשך הפרשה יעקב קונן על התקופה שעבד עבור לבן: "אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". כלומר, לא היה רק גן עדן, הזמן לפעמים זחל, לא רק טס.

מה שהסיפור מבקש להראות לנו, הוא שאהבה אינה מה שמוכרים לנו בסרטים, 'והם חיו באושר ובעושר'. ביחסים יש תקופות של 'כימים אחדים' ותקופות של 'שנים אחרות', אחד ואחר, שתי מילים כה דומות, וכל כך שונות. זו תפיסת האהבה של הסיפור – הפכפכה.

המתח הזה קיים לכל אורך הפרשה, כולל בתחילתה האופטימית. נדמה לנו שיעקב רוצה באותן שנים ראשונות רק את רחל, אך הסיפור אומר לנו שכבר מהראשית – אין רחל בלי לאה. הרי יעקב לא חלם רק על עלייה בסולם האהבה, אלא על עלייה וירידה.

בסיפור שהתקבע בתודעה, לבן ולאה רימו את יעקב. הִשקו אותו לשוכרה, הביאו לו את לאה באמצע הלילה, בחושך, והוא לא שם לב. אבל אם קוראים בעיון מגלים שלבן הביא את לאה ליעקב בערב. לא כל כך מאוחר, עוד היה אור, אפשר היה לראות. במדרש "בראשית רבה" אף מסופר: "כל אותו הלילה היה קורא לה 'רחל' והיא עונה לו; בבוקר – והנה היא לאה" – מה, הוא לא הבחין בקול של אהובתו? שבע שנים עבד בשבילה ואפילו את הקול שלה הוא לא מזהה? איזו מין אהבה זו?? אז אפשר להסיק – יעקב רצה (גם) את לאה.

ברגעי השיא שלו, בראש הסולם, יעקב מבורך, מצליח לאהוב אהבה גדולה, אולי זה מה שאני קורא לו אההבה – ואז באמת שבע שנים הן כימים אחדים. אבל הוא לא מצליח להתמיד בכך. כשרחל באה אליו במצוקה בגלל שאין לה ילדים נכתב "ויחר אף יעקב ברחל". הוא מתעלם מתחנוניה, אומר לה – 'זו בעיה שלך, לי כבר יש ילדים משלי'. האם ככה עונה גבר אוהב? על פי חז"ל הקב"ה בעצמו נזף ביעקב, כמו איזה יועץ זוגי שמימי – זו אינה הדרך לדבר לאישה במועקה!

יש ליעקב תקופות של חיבה ולהט ויש תקופות של סלידה וריחוק. ואת כל הצדדים הללו מייצגות ארבע נשותיו של יעקב, שאפשר לראות בהן ביטוי לא לנטיות פוליאמוריות של אבי האומה, אלא סמלים להיבטים שונים של קשר שכמעט כל זוגיות חזקה עוברת דרכם.

ההיבט הראשון, המרכזי, החיוני, הוא זה של האהבה הגדולה, אותה מייצגת כאן רחל. פירוש המילה 'רחל' הוא הנקבה של האַיִל, שהוא כמובן בעל החי ששמו הכי דומה לאל. על רחל נכתב שהיא יפת תואר ויפת מראה (בשונה מרבקה ושרה שהיו רק יפות/טובות מראה) – כלומר יש לה הן יופי פנימי והן יופי חיצוני, שילוב נדיר לפי התנ"ך, ובמציאות. אולם כאמור, יעקב, שעולה ויורד, אינו יכול להיות רק עם רחל, רק עם היופי הזה. יש לו ולה שנים נפלאות, ויש שנים אחרות, של שחיקת האהבה, של כניעה לשגרה, שנים מייגעות, לאות – שאותן מייצגת כמובן לאה.

אז יש לנו שני סוגי יחס, שכל קשר זוגי עובר דרכם, עולה ויורד בהם. יש את הלהט האוהב, שמייצגת רחל; ויש את הדשדוש המייגע, שמייצגת לאה. ומעניינות שתי השפחות שכל אחת מהן מאירה עוד קצת את היבט האהבה אותה מייצגת גבירתה. שפחת רחל היא בלהה, מלשון בָּלַהה. כלומר, האהבה הגדולה, הסוערת יש בה גם צד של סיוט. בגלל העוצמות הגדולות, בגלל הטוּב הכביר, יש הרבה מה להפסיד, יש תלות ופחד עצום לאבד. לכן אולי קשה מאוד להישאר בה. שפחת לאה היא זילפה, מלשון זילוף, איזה טפטוף איטי. כלומר גם ברגעים היגעים, האהבה יכולה להמשיך לטפטף ולהשקות. יש באהבה ימי שיטפון של יופי וסערה, שגם מעוררים אימה, ויש תקופות של שגרה מייגעת, שבכל זאת יכולה להרוות.

האם המתח הזה, בין העלייה והירידה, המשיכה והדחייה, הלהט והדשדוש, רחל ולאה, האהובה והשנואה, הנו הכרחי? או שאולי מדובר רק בתוצר המגבלות הפסיכולוגיות של יעקב? לפי הפסיכואנליזה מדובר בתופעה אוניברסלית. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו – היא היתה המאהבת הראשונה אבל גם המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית אולם גם הראשונה לתסכל. האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שתי אלה. לא תתכן האחת בלי השנייה. אין אהבה בלי שנאה. ואם נדמה כי זהו המצב, אין זו באמת אהבה. יהודה עמיחי כתב:

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

אין אהבה בלי מלחמה. ואכן, יעקב נאבק בשנאתו וביצרו ובאהבתו, נאבק גם במלאך אלוהים – ויכול להם. וכמוהו, גם אנחנו יכולים לדעת מישהו רק אם אנחנו מתגוששים איתו, מתערבבים איתו, וזה כולל גם מגע כואב, פוגע ונפגע. טעות היא לחפש אחר קשר שהוא רק נעים ורך. בלי חיכוך, אין שינוי. ובלא שינוי, אין אהבה.