הרעיון הכי לוהט כיום בתחום הזוגיות הוא הפוליאמוריה. אך האם היא מסוגלת לקיים את מה שהיא מבטיחה?

נדמה שפתאום כולם מדברים על פוליאמוריה. קיום כמה קשרים אינטימיים, בלי להסתירם מבני הזוג, ובהסכמתם, הוא ללא ספק המניה החזקה ביותר כיום בשדה הזוגיות, האלטרנטיבה הבולטת והבועטת למיינסטרים המונוגמי. בארה"ב, שאנחנו ממהרים לחקות, יש כתב עת המוקדש לפוליאמוריה, מדפי ספרים מתפקעים, אינספור כנסים, סדנאות וקבוצות. TED העלו לא פחות מ-14 הרצאות בנושא ונטפליקס מיהרו להפיק סרט תיעודי (חביב ביותר).

המילה 'מונוגמיה' מגיעה מיוונית, מונו – יחיד, גמוס – נישואין. הפוליאמוריה מגיעה, באופן הולם, משילוב של שתי שפות, יוונית (פולי – הרבה) ולטינית (אמור – אהבה). בבחירת המונח יש הנחה מוקדמת. מונוגמיה מכוונת לנישואין, פוליאמוריה – לאהבה. אך האמנם?

בספרו "מונוגמיה" כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס כי "מונוגמיה היא דרך לצמצם את הגרסאות של עצמנו למינימום". אנחנו יצורים מורכבים, עם מגוון צרכים, נטיות, תשוקות, מצבי רוח ונפש, שמשתנים לאורך היום, ובוודאי שלאורך החיים. האדם אינו מקשה אחת, העיר הרמן הסה, "הוא עולם רב-אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמים זעירה משובצת כוכבים, תוהו-ובוהו של צורות, שלבים ומצבים, של ירושות ואפשרויות". התעלמות מהמגוון הזה פירושה צמצום ההוויה שלנו, דלדול המידה שבה אנו מבטאים את מי שאנו. לא נצייר רק בצבע אחד, לא נשמע מוזיקה בסולם יחיד, לא נצא תמיד לחופשה באותו בית מלון. למה שנשאף לדבר דומה בחיי האהבה שלנו?

התרבות המערבית הובילה למצב יוצא דופן בהיסטוריה, בו אנשים נוטים להעמיס כמעט את כל צרכיהם על בן הזוג. אנחנו מצפים שאותו אדם יצליח להיות הכול בשבילנו. אולם סביר הרבה יותר שצרכים שונים יענו על-ידי אנשים שונים. יותר קל לנו להבין זאת כאשר מדובר בצרכים שאינם אינטימיים ומיניים, אולם גם הצרכים הרומנטיים והגופניים שלנו הם מגוונים, וסביר להניח שיסופקו טוב יותר על-ידי מספר אנשים.

נדמה כי האדם, בטבעו, פשוט אינו מונוגמי. אנשי ה'פתוח!' מנפנפים במחקרים על גודל האשכים האנושיים, שמעידים על אופיים ההולל של אבות אבותינו הקדמונים. גם מבט על קרובינו השימפנזים או הבונובואים מראה כי מין אצלם הוא עניין חופשי ונטול תסבוכים, וכך גם בקרב רבים מהשבטים הילידיים שנחקרו על-ידי אנתרופולוגים.

אין פלא שגם ניסיונות כנים לדבוק בבן או בת הזוג, מובילים לא אחת ללא אחת. כוהנת הפוליאמוריה המקומית מאשה הלוי מצטטת בספרה החדש מחקר על פיו כ-50% מהנשים וכ-60% מהגברים ינהלו מתישהו לאורך חייהם רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שלא בהכרח שני בני הזוג מאותו תא משפחתי בוגדים, "מעטים הם התאים המשפחתיים שאין בהם בגידה בכלל". מדוע לדבוק במודל שלא עובד ושמביא באופן תכוף לפגיעה וכאב?

העניין כבד משקל יותר ממה שנהוג לחשוב. הבחירה במודל המונוגמי כבסיס הקיום האנושי, התשתית של חיי המשפחה של רוב בני האדם, היא בעלת השלכות שמגיעות הרבה מעבר לכאב רגשי אישי. ב"גר בארץ נוכרייה" טען רוברט היינלין כי הצורך בבעלות על בן הזוג המיני הוא המקור העיקרי לכל המאבקים האלימים שבהיסטוריה האנושית, כל המלחמות, הרציחות, הפגיעות. אהבה ומין הם כוחות רבי עוצמה, והניסיון לשלוט בהם ולתעל אותם הוא בעל תוצאות קטסטרופליות. או כדברי ג'ורג' ברנרד שואו: "הבלבול בין נישואין ובין מוסריות תרם להרס המצפון האנושי יותר מכל טעות אחרת".

המונוגמיה, מסכמים מתנגדיה, אינה טבעית, היא מובילה להשחתה מוסרית, מעודדת רגשות כמו קנאה, עלבון וזעם, ופשוט 'לא עובדת' עבור רוב בני האדם במובן שאינה מולידה חיים של סיפוק וצמיחה הדדיים ומתמשכים בתוך קשר זוגי אינטימי. אולם השאלה אינה האם טענות אלה נכונות או לא – הן נכונות דיין – אלא האם האלטרנטיבה שמציעה הפוליאמוריה טובה יותר.

אין ספק שחלק מהותי מהמשיכה הפוליאמורית נוגע לסקס. חידוש הוא אלמנט מרכזי בהנאה ובתשוקה, ועם מגוון בני זוג, קל יותר לשמר אותו. עם זאת, גם אם יהיו לנו חמישה קשרים, בסופו של דבר החידוש יתפוגג ונאלץ להתמודד עם שחיקת התשוקה. אין כל הוכחה שעדיפה הוספת פרטנרים חדשים על פני הקדשת מאמץ זוגי משותף כדי לפתח את היכולת למצוא חידוש ועניין מיניים עם אותו אדם.

ובכל מקרה, אף שההיבט המיני של הנושא מושך את מירב תשומת הלב, הוא אינו המרכזי. פוליאמוריה קשורה מאוד לסקס, אולם היא לא קשורה אך ורק לסקס. מה שמבדיל אותה מתרבות הסטוץ או מסתם 'יחסים פתוחים', מדגישים מצדדיה, הוא שיש בה רצון כנה באינטימיות זוגית קרובה שכרוכה ביחסים מיניים שאינם מקריים. כלומר, במהותה מכוונת הפוליאמוריה, בדומה למונוגמיה, לקשרים עמוקים, לאינטימיות הרמונית – לאהבה. הפוליאמוריה מציעה אכן יותר קשרים עם פוטנציאל לאהבה, אך האם גם סיכוי טוב יותר למימושה?

כאמור, טיעון פוליאמורי מרכזי הוא שלא סביר שאדם אחד ימלא את כל צרכינו האינטימיים. כמו שכתבה ב"גרדיאן" השחקנית הפוליאמורית אֶלְף לַיוֹנְס: "זה פשוט יוצר יותר מדי לחץ! אם את מבינה שאת רק מרכיב ייחודי אחד בחיים של מישהו זה משחרר. הקנאה נמוגה ואת מבינה שכמובן – הם יכולים להימשך לאנשים נוספים, כי כולנו רק חתיכות מפאזל".

יש לשים לב שהטיעון הפוליאמורי הוא שהציפיות כיום מקשרים הן גבוהות מדי – אין בו שום נימוק לכך שהפתרון לבעיה הוא הוספת קשרים. אולי פשוט, או יעיל יותר לברר את הציפיות שלנו, ולהתאימן למציאות? כך גם בנוגע לקנאה. המודל המונוגמי אכן מעודד קנאה ותחושת בעלות, אולם אין שום הבטחה שפוליאמוריה תפתור את הבעיה. אדם קנאי בהחלט עשוי לחוש יותר קנאה, ולא פחות, אם ייכנס למערכת קשרים מסועפת. שוב, נראה סביר יותר לטפל במקורות לתחושות הקנאה שלנו, מאשר להוסיף פרטנרים למערכת הטעונה שכבר ישנה.

יש לומר גם זאת: נראה שבמקרים לא מעטים הוספת פרטנרים אינטימיים, גם אם בהסכמה, כרוכה בפגיעה, אף אם זו נותרת מוכחשת או מודחקת. שני בני הזוג צריכים לעשות עבודה עצמית עמוקה כדי לוודא שהפתיחות שלהם היא אותנטית ולא תוצר של חרדות או חסכים.

כאן אולי המקום להתייחס לטיעון ה'ביולוגי'. מונוגמיה אכן אינה 'טבעית' לגמרי, ודאי שלא לרובנו. אולם רק בגלל שמשהו טבעי יותר, אין פירוש הדבר שהוא עדיף. זה לא טבעי למשל לנצח על תזמורת פילהרמונית, לפתח משוואות של תורת הקוונטים או להתנדב לעזור לפליטים. זואולוגים טרם זיהו שימפנזה יחיד מבצע מי מפעולות אלה. ההתקדמות של הציביליזציה האנושית, ניתן לומר, פירושה לעשות יותר ויותר דברים לא טבעיים. אכן, לא כל הפעולות הלא טבעיות הן חיוביות, אך לבטח לא ניתן לבטל את כולן כבעייתיות רק על רקע אי-טבעיותן.

מעבר לכך, אף שאבותינו ואימהותינו הקדמונים כנראה לא היו מונוגמיים, במאות אלפי השנים האחרונות השתנו אי אילו דברים. המחקר העדכני מראה כי על הרצף שבין מונוגמיה מוחלטת – שם נמצאים ככל הידוע רק שלושה מיני יונקים: נברן השדה, הבונה האירופאי (אך לא הצפון אמריקאי!) ודורוקולי אזרה – ובין קיום יחסי מין עם כל מי שזז יותר לאט ממך – שם נמצא רוב עולם החי – מצוי המין האנושי קרוב מאוד לקצה הראשון (אנחנו לא 'מונוגמיים!' כנברנים אלא monogamish). הרגלי הזיווג האנושיים החלו נעים לכיוון מונוגמי לפני כ-1.9 מיליון שנים, מעריכים חוקרים – דבר שהביא למשל להעלמות הבאקולום (עצם הפין), ולהתקצרות הזמן שלוקח לזכר האנושי לפלוט את זרעו (פחות משתי דקות מרגע החדירה בממוצע, למרבה הצער).

אבל אולי שני מיליון שנים אינן מספיק זמן עבורנו כשמדובר ביצירת תשתית לדבר המפחיד הזה, מחויבות? גם בלי עצם פין, הפרויקט המונוגמי האנושי הוא כישלון מהדהד, שמביא לשיעורים מאמירים של בגידות ופרידות, וגם לסתם תסכול וחוסר סיפוק. שוב – העובדה שאפשרות אחת היא בעייתית לא מוכיחה שהצעה חלופית היא עדיפה. במקרה של מונוגמיה ופוליאמוריה נדמה שלהיפך. על כל דבר שיכול להשתבש במסגרת מונוגמית, יש לפחות שניים שיכולים לערער מערכת רבת משתתפים. אין נתונים על התפרקות קשרים פוליאמוריים, אולם נדמה כי סיכויי ההישרדות שלהם נמוכים אף מאלה של קשרים מונוגמיים.

עניין של חשבון פשוט: פוליאמוריה דורשת הרבה יותר זמן ואנרגיה ממונוגמיה, אפילו ממונוגמיה עם פזילה. ופחות זמן משותף עם בן הזוג פירושו בדרך כלל קשר פחות חזק. ההתפרקות של קשרים מונוגמיים נובעת כמעט תמיד מחוסר תשומת לב, לא מעודף תשומת לב, מדוע אם כן שנשער שהפחתה נוספת של תשומת הלב תחזק את הקשר, או שקשר נוסף שלא מקבל מספיק תשומת לב ישפר במשהו את המצב?

זה הרגע בדיון שבו מצטטים פוליאמורים משכילים את ויליאם שייקספיר ("שִׁפְעִי חסר גבולות כים, עמוקה כמותו אהבתי; ככל שאתן לך יותר, יותר יש לי, הרי זה אינסופי") או רומן גארי ("אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר"). זה נכון. אולם כה מעטים מצליחים לתת, אפילו לאחד! אֶלְף לַיוֹנְס אמרה שלאהוב כמה אנשים זה כמו לדבר בכמה שפות. אך אהבה אמיתית, עמוקה, בשלה, משולה, במובן הלינגוויסטי, לכתיבת שירה. הנכס שמתרבה ככל שמפזרים אותו אינו להג עילג, אלא זמרת הלב. כל אחד יכול לצרף מילים ואפילו לחרוז, גם בשפות שתיים או שלוש, אולם שירה זה כבר עניין אחר. מוטב להתמקד בניסיון לשלוט בשפה אחת על בוריה. כמו שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים שלו: "האהבה לפי מידת ההשגה". ככל שהאוהב מעמיק בלימודיו את אהובתו, מכיר אותה טוב יותר, מתעצמת אהבתו. ההכרה היא היא האהבה. המשימה היא ללמוד אדם אחר, לפני ולפנים, להקיף אותו, 365 מעלות. אין מקצוע קשה יותר. בהחלט לא סביר כי הכפלת כמות ה'חומר' תגדיל את סיכויי ההצלחה.

נכון, בגידה, או אפילו הפחתת העניין מצד בן הזוג, הן מהחוויות הכואבות ביותר שבני אדם מתמודדים עמן. מחויבות רגשית היא דבר מפחיד מאוד. אך כמו שכתב דאף מקדאפי, אין שום סיבה לשער שקשר לא-מונוגמי יכרוך בתוכו פחות כאב.

קשיי האהבה אינם נובעים מהמונוגמיה, אלא מכך שקשה לאהוב. "אהבה היא אחת ההתרחשויות הנדירות ביותר בחיי אנוש", העירה בצער חנה ארנדט. והמשורר ריינר מריה רילקה כתב כי מדובר כנראה "[ב]דבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים".

קשיים וריבים מרים ומערערים הם חלק מכל קשר אינטימי. אבל – וזו הנקודה החשובה – הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה, השיממון, הניכור, כל אותם רגשות מעכירים שמתעוררים מול בן הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. נוח להאשים את בן הזוג, או את המסגרת שבה אנחנו חיים איתו, אולם מועיל הרבה יותר לנצל את ההזדמנות כדי לברר את יסודות רגשותינו הקשים, ולפרקם בעזרת בן הזוג.

מונוגמיה לרוב מבוססת על פנטזיה – שאם רק נמצא את האדם הנכון, אז נחיה איתו באושר ובאהבה עד קץ ימינו. פוליאמוריה היא לא יותר מפנטזיה חלופית – שאם ננסה עם עוד אנשים ייפתרו קשיינו.

עם זאת, הנהייה העכשווית משקפת לפחות שתי נקודות מהותיות בכל הנוגע ליחסים ואהבה, שהמודל המונוגמי טשטש במרוצת השנים. ראשית, יחסים פוליאמוריים או פתוחים מחייבים התבוננות מתמדת על רגשות וצרכים. קשר מונוגמי עלול לשקוע ולהתנוון, בדיוק בגלל חוסר הבחינה העצמית שנובע לעתים קרובות מהחלטה שמתקבלת ברגע עטור שקיעה וטבעת – לָנֶצַח! אך אהבה אינה לנצח, היא לעתה, אך ורק. כדברי טולסטוי: "אהבה עתידית איננה קיימת; אהבה אינה אלא פעילות בהווה. אדם שאינו מבטא אהבה בהווה, אין בו אהבה". קשרים פוליאמוריים הם אכן לרוב יותר 'הוֹוים' מאלה המונוגמיים, אולם אין זה הכרחי. ניתן לממש את הדפוס המתבונן והנוכח גם בתוך מערכת מונוגמית, בלי להידרש למאמץ הפוליאמורי המפרך.

אך התרומה הגדולה ביותר של הפוליאמוריה היא כנראה הזרקור שהיא מפנה לצורך האנושי החמדני בבעלות אקסקלוסיבית, שהוא מקור לסבל, רוע, תחרות והרס. כפי שאהבה אמיתית היא תמיד הווה, כך היא גם לעולם חופשית ומשחררת, אף פעם לא כופה או מחזיקה. מאשה הלוי עצמה כתבה בסוף ספרה כי היא אינה מקדמת פוליאמוריה או יחסים פתוחים, אלא את מה שאלה נותנים לה – חופש.

אריך פרום ראה בהבחנה בין בעלנות (having) ובין היוֹת (being) את בעיית הקיום הנוקבת ביותר. מצד אחד, כתב, נטועה בנו הנטייה "לרכוש, לשלוט – שמקור כוחה … בגורם הביולוגי של הרצון להתקיים", ומן הצד השני הנטייה "להיות, לממש את עצמנו – לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בתנאי הקיום האנושי המיוחדים ובצורך הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים". אהבה מתאפשרת רק כשאנו מצויים בעמדה הקיומית הבלתי-בעלנית. עמדה זו אולי מודגשת יותר בקשרים פוליאמוריים, אולם בהחלט קיימת גם בקשרים מונוגמיים כשהם במיטבם.

לא תתכן תשובה אחת, אוניברסלית, לשאלה 'האם יחסים פתוחים הם דבר טוב?'. כמו בכל עניין, הדבר תלוי במה שמבקשים. אם הרצון הוא בגיוון, בחידוש, בהרפתקה, יחסים מרובים בהחלט יכולים לתרום. אך אם הרצון הוא במימוש של אינטימיות עמוקה, כפי שטוענים הפוליאמורים עצמם, כדאי לחשוב פעמיים לפני שעוברים למחנם. המודל שלהם אמנם מרענן נקודות חשובות בנוגע לקשרים אינטימיים, ואין לשלול אותו כהצעה מעניינת לקבוצה מצומצמת של אינדיבידואלים, אולם עבור הרוב הגדול של בני האדם, נראה כי פוליאמוריה דווקא תרחיק מאינטימיות אוהבת, ולא תקרב אליה.

הסופר וההוגה האנגלי ג. ק. צ'סטרטון סיכם את הדברים בתבונה וברק, כדרכו (הדברים במקור בלשון נקבה, אך נכונים כמובן לבני שני המינים): "ההסתפקות באישה אחת היא מחיר זעום בעבור ההזדמנות לפגוש באישה אחת. לו התלוננתי על שניתן לי להינשא פעם אחת בלבד הייתי כמי שמלין על שניתן לו להיוולד פעם אחת בלבד. תלונה שכזאת אינה מתיישבת עם הריגוש המסעיר שאת עלבונו היא תובעת: היא אינה מסגירה תיאבון מיני מוגבר כי אם שיממון מיני מוזר. אדם המלין על כך שאינו רשאי להיכנס לגן עדן מבעד לחמישה שערים בעת ובעונה אחת אינו אלא טיפש".

מקורות

ארנדט, חנה (1958 [2013]). המצב האנושי. מאנגלית: אריאלה אזולאי ועדי אופיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גארי, רומן (1980 [1983]). עפיפונים. מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: עם עובד.

היינלין, רוברט (1961 [1980]). גר בארץ נוכרייה. מאנגלית: דפנה לוי. ירושלים: כתר.

הלוי, מאשה (2018). לחיות פתוח. שוהם: כנרת, זמורה-ביתן.

הסה, הרמן (1927 [2006]). זאב הערבה. מגרמנית: עדנה קורנפלד. תל אביב: שוקן.

טולסטוי, לב ניקולייביץ (1887 [2015]). כתבי הגות. מרוסית: דינה מרקון. ירושלים: כרמל.

פרום, אריך (1976 [1983]). בעלנות או מימוש עצמי. מאנגלית: שושנה צינגל. ירושלים: אלחנן רובינשטין.

צ'סטרטון, ג"ק (1908 [2007]). האתיקה של ממלכת הפיות. מאנגלית: עודד וולקשטיין. תכלת, 28: 95-74.

רילקה, ריינר מריה (1929 [2004]). מכתבים אל משורר צעיר. תרגום: עדה ברודסקי. ירושלים: כרמל.

Lyons, Elf (2017). A new way to love: In praise of polyamory. The Guardian, 23, July, 2017.

Phillips, Adam (1996). Monogamy. London: Faber and Faber.

Shakespeare, William (1594). Romeo and Juliet.

Shaw, George Bernard (1903). Man and Superman.

פורסם לראשונה באתר אלכסון

תודה למיכל אלפרשטיין על הערותיה המועילות מאוד