אני שמח ונרגש לספר על צאתו לאור של ספרי השני, "אמת אהבה אמונה".

הספר הוא על משמעות החיים, או ליתר דיוק – החיים המשמעותיים, ואיך אפשר להשיגם. ההצעה היא כי ערכי היסוד האנושיים – אמת, אהבה ואמונה – הם המקנים לנו סיפוק ופשר וכי על כן ראוי לחתור לחיים בהם שלושת אלה באים לידי ביטוי ומימוש. הספר כולל תיאורים של טיפולים קליניים, וגם לא מעט התייחסויות ורעיונות מתחומי הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, המדע, והספרות. בימים הקרובים הוא יגיע לחנויות וכבר עכשיו אפשר להזמינו מהוצאת כרמל.

לכבוד הספר פתחתי בלוג ועמוד פייסבוק בשם "השראה טיפולית". כל מי שמתעניין בנפש – מצד המטפל, מצד המטופל, או מצדו של האדם החי חיי התבוננות, למידה והתפתחות עצמית – מוזמן/ת לקרוא, להירשם לבלוג ולעשות חיבוב לעמוד הפייסבוק. וכמובן גם הלאה להעביר, להגיב ולהעיר.

ובלי קצת "דברי אהבה" אי-אפשר. הנה קטע קצר מהספר, הדן באופן בו מסייע הטיפול הנפשי להתמודד עם קשיים ביחסים:

כבר פרויד דיבר על אהבה (לצד עבודה) כיעד של הטיפול. אלא שבעידן הפוסט-מודרני הציפייה היתה לא סתם לזוגיות, אלא למערכת-יחסים 'טהורה', בה יכול כל אחד מבני-הזוג לבטא ולממש את עצמו. בני-זוג בעידן זה הסתמכו זה על זה ודיברו והתרועעו זה עם זה במידה גדולה בהרבה מאשר זוגות בעידנים קודמים, בעלים ונשים אמורים היו להיות 'הכול' אחד עבור השני. הציפייה למצוא בזוגיות אושר, מימוש ואפילו חוויה תרפויטית הפכה את הלבבות הפוסט-מודרניים לכבדים מתקווה – ואכזבה.

ההתמודדות מול שאיפות וקשיים אינטימיים אלה ניצבה במוקד המטרות של הפסיכואנליזה בתקופה הפוסט-מודרנית. ספרו האחרון של האנליטיקאי סטיבן מיטשל, מייסד האסכולה ההתייחסותית, הוקדש לחקר הרומנטיקה. בהקדמה הוא כתב:

החיים המודרניים, לאורך כל הרמות בסולם הסוציו-אקונומי, הם קשים, מרוקנים ומבלבלים. מה מקנה לחיים תחושת חוסן, ייעוד והתרגשות, תחושה כי החיים הם בעלי ערך, לא רק לחיותם אלא גם להתפתחות ולהתענגות? הרומנטיקה, לדעתי, קשורה בזה במידה רבה.

בספר אחר, שכתב עם אשתו, טען מיטשל שיותר מאשר דרך לטיפול בפסיכופתולוגיה, התהליך האנליטי הוא חוויה מובנית שמטרתה לאפשר למטופל לשנות היקשרויות קונפליקטואליות. תפיסה זו קשורה להנחה כי הבעיות האוניברסליות עמן מתמודדים בני-אדם מקורן בקיבעונות הנובעים מהתאמה ליחסים מוקדמים, הפוגעים ביכולת ליצור קשרים בבגרות. יחסים בהווה נתפסים כמוּבְנים לפי דפוסים של יחסים מוקדמים, וכך המנגנון העיקרי של שינוי אנליטי הוא יצירת שינוי במבנה הבסיסי של עולמו ההתייחסותי של המטופל.

שינוי זה מושג באמצעות הקשר הטיפולי עצמו, שמספק 'חווית אובייקט' חדשה. המפגש עם אובייקט [כלומר, אדם אחר, זולת] חדש ונטול-אגרסיות (המטפל), שהוא כה שונה מהאובייקטים שהפציינט היה עמם בקשר בילדותו, מאפשר לו לזהות את הדפוסים המוקדמים ולגבש דרכים חדשות להתייחס לאובייקטים חיצוניים וכן לעצמי.

עצם החוויה החדשה והאינטימית הזו, שחווה המטופל עם המטפל, חוויה שמעורבת בתחושות של הומור רענן, אחווה, משחקיות, חמלה, פלירטוט בריא, קסם וכדומה, נחשבת לעתים לדבר המרכזי באנליזה. מה שמושג דרך סיפוק חוויית האובייקט החדשה היא יכולת ל"היקשרות בריאה" גם מחוץ לחדר הטיפולים, יכולת המתבטאת בעמדה יותר סקרנית, אופטימית ושמחֵה, ופחות כועסת, חרדה או מלאת-אשמה. הקשר הטיפולי נתפס, בפשטות, כקשר של אהבה, והדיאלוג הטיפולי כשיח של אהבה שנועד להרחיב את מקומה בחיי המטופל. (עמ' 104-103)