על בדידות

Waterfall - Jose Murillo.jpg
Photo: Jose Murillo

העולם נכנס בימים אלה לכוננות פרידה. הימים שלקראת חג האהבה, שיחול באמצע החודש, הם הזדמנות לבחון את הזוגיות. וקשרים רבים לא עומדים במבחן.

על אף הכאב שתמיד כרוך בה, לעתים פרידה היא צעד הכרחי בדרך לאהבה. כדי להיות יחד, צריך להיות מסוגלים, ראשית, להיות לבד. אם לא נאהב את עצמנו כפי שאנו, נטו, כיצד נוכל לאהוב אחר?

בתוך כל אדם ישנו גרעין חיים, חיוּת, שהוא מקור כל השמחה והאהבה שלנו. החיים, החיוּת, הם השמחה והאהבה שלנו. נדמה לנו שאנחנו שמחים כי משהו נעים ורצוי קרה, אך ההתרחשות הזו רק אפשרה לנו להיות מודעים לשמחה שקיימת בנו, שהיא אנחנו. וכך גם עם אהבה.

בעידן המודרני, רב ההסחות, רבים מתנתקים מהחיוּת הפנימית הזו, וכך הופכים מנוכרים למי שהם. הדבר מוביל לאי-שקט, תחושת חוסר נחת חמקמקה, המלווה אותנו תדיר כמין רעש רקע שאיננו מזהים עוד. כדי לחפות על כך, כתב אקהרט טולה, אנשים מחפשים דרכים חיצוניות להשיב לעצמם את תחושת החיים. הם מתמכרים לנסיעות, לסרטים וסדרות, לסמים, לספורט, להימורים, לפורנוגרפיה, למוזיקה רועשת. אך האמצעי הכי בולט שבאמצעותו אנשים מנסים להחזיר לעצמם את תחושת החיים שאבדה להם, בלי שידעו שאבדה, בלי שידעו שהיא בכלל ישנה, הוא מערכות יחסים. אנחנו מחפשים בן או בת זוג כדי שיהפכו אותנו לשמחים, חיים. אבל שמחה וחיים לא יכולים להגיע מבחוץ. משום כך מערכות יחסים שזו היתה המוטיבציה מאחוריהן במוקדם או במאוחר ידעכו, ישתבשו או יתפרקו.

כדי להיות נוכחים בקשר זוגי אוהב באמת, חייבים להימצא ראשית בקשר שכזה עם עצמנו. צריך לשמוח עם מי שאנו, לאוהב את מי שאנו, לחוש את השמחה של היותנו, לאהבהּ. לשם כך יש להתמודד עם אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו – בדידות. לא כאמצעי, לא כדי להתגבר עליה, כדי לצאת ממנה, אלא כדי להצליח לשהות בה, בשמחה. הרי להיות אדם פירושו להיות בודד.

טעות היא לחשוב כי הבדידות מפרידה את האדם מן הכלל – מה שהיא עושה הוא לקדם את שלמותו של היחיד, את רגישותו ואת האנושיות שבו. כמובן, יש להבחין בין בדידות ובין ניכור. הראשונה חיונית כדי להיות ביחד, השנייה היא האויבת הגדולה של היחד. בבדידות ניתן ללמוד את העצמי, להרחיבו, להתחבר אליו; ניכור לעומת זאת מתייחס לזולת – בצורה מרחיקה, מפרידה.

רילקה כתב למשורר הצעיר פרנץ קאפוס כי את הכל יש ללמוד, בין היתר, את האהבה. אך לימוד האהבה אינו נעשה בשלב ראשון בשניים, כפי שניתן היה לשער, כי אם בבדידות. "לאהוב אינו אומר בתחילה להתמזג, להיכנע ולהתאחד עם אדם אחר, שכן איזה מין איחוד יהא זה בין שני אנשים שהם לא-ברורים, לא-גמורים ועדיין לא עקביים? לאהוב בתחילה הוא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות למשהו בפני עצמו, להיות עולם".

קאמי

אנו זקוקים למניע כביר שכזה, שכן אין זה קל להיות לבד. אפילו לשם האהבה לא רבים מוכנים לעשות זאת. אם נהיה באמת לבד, נאלץ לראות דברים על עצמנו שאולי אנו מעדיפים להסתיר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחוות תחושות ורגשות שעד עתה הרחקנו וטשטשנו בהמולה של חברותיות וזוגיות. אך תחושות ורגשות אלה מתקיימים בתוכנו בלאו הכי, בין אם נכיר בהם ובין אם לאו. להכיר מוטב. אלבר קאמי כתב: "כשהאדם למד – ולא על הנייר – כיצד להישאר לבד עם סבלותיו, כיצד להתגבר על תשוקתו לברוח, על האשליות שאחרים אולי חולקים, הרי שלא נותר לו עוד הרבה ללמוד".

אם נצליח ללמוד, אם נדע להתיידד עם עצמנו, עם כל הצדדים של מי שאנו, נוכל גם להיות בטוב עם אחר. כדברי נתן זך: "כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה". רק אז.

– – –

בעוד שבועיים ולנטיינ'ז. אם אתם מחפשים מתנה לעצמכם, למסע העצמי של בדידות ואהבה, או מתנה לשותף-לב למסעכם – שִקלו את אההבה.

מודעות פרסומת

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s