'תרגיש טוב' הפך לאיחול מקובל שנאמר כמעט בהיסח הדעת, המקבילה של סוף השיחה ל'מה נשמע?' שבתחילתה. נדמה שאנו מאחלים בריאות טובה, שמחה, אבל אם בוחנים את המילים, מה שאנחנו בעצם מברכים בו את בן שיחנו הוא לא בתחושה, אלא בפעולה. ש'ירגיש', ושיעשה זאת טוב. אין זה פשוט להרגיש. אנחנו לרוב ממסכים את הרגשות שלנו, מדחיקים אותם, מתעלמים, מזלזלים, מפקפקים בהם. באמת להרגיש, להיות מודעים למה שקורה בו, בלב, ולעשות את זה היטב, להרגיש טוב, היא פעולה שכלל אינה מובנת מאליה. זה מה שאנחנו מבקשים עבור יקירינו, כלומר – גם עבור עצמנו.

תרגישו טוב.

* * *

קצת אחרי שכתבתי את הדברים הללו, קראתי בספר נהגה בחשכה: שיחות עם ילדים שיחה עם ילד עיוור, תלמיד כיתה ו', בשם יאנושס. כך הוא אמר למחברת, ונדה יוקנייטה: "אמנם אנחנו לא רואים בעיניים החיצוניות, אבל אנחנו רואים בעיניים הפנימיות. ובעיניים הפנימיות האלה אנחנו רואים הרבה מאוד. הרבה מאוד. אנחנו חיים. אנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את אותו עולם, אנחנו מרגישים את משב הרוח שלו. ברור שקורים כל מיני כישלונות, קורים גם כל מיני דברים רעים… אבל בשבילי החיים האלה… אני ממש מרגיש אותם. ולפחות אצלי, יש חשק לחיות, ממש לחיות".

… ועוד משהו שאמר יאנושס: "בכל זאת לא יכול להיות, כמו שראית, ששום דבר אף פעם לגמרי לא יצליח. קורה לפעמים שלא מצליח מהפעם הראשונה, השנייה, העשירית, אבל בכל זאת מתישהו בחיים, אם סימנת את המטרה הזאת ומין כוח נורא ענק כזה מושך אותך אליה, אתה רוצה לעשות את זה, אז תמיד בטוח תצליח".