האניגמטיות של התשוקה

Salvador Dali, The enigma of my desire or my mother my mother my mother-1929.jpg — *Salvador Dalí, The Enigma of Desire, or My Mother, My Mother, My Mother*, 1929

מושא האהבה הראשון שלנו היה אמנו. היא גם היתה המאהבת הראשונה, המאכזבת הראשונה, הראשונה לשבור את לבנו ולאחות אותו, השותפה הראשונה להתענגות גופנית, וגם הראשונה לתסכל. הפעוט משתוקק למגע הפיזי של אמו, להיות מוחזק בזרועותיה, להיות מונח על חזה. כשהיא איננה, כל כולו מכוון לתשוקה שתשוב, להתאחד איתה מחדש. אך הכמיהה הזו, שמתעוררת אצלו מדי יום, שוב ושוב, במשך שבועות וחודשים, הופכת את הציפייה והערגה לשלובות באופן אינהרנטי בחרדה. מה אם הפעם לא תחזור? וגרוע יותר – מה אם היא לא מרגישה כמוני? ישנו מתח הכרחי בין הפעולות האוהבות והמוכרות של האם – הדואגת, המטפלת, המחתלת, המאכילה, ובין הצדדים הנסתרים, האניגמטיים, של היותה – מחשבותיה הלא-ידועות, התנהגויותיה שהתינוק אינו יודע כיצד לפרשן. התינוק חי עם ערגה מתמשכת לאהבת האם, לצד חרדה תמידית מפני היעלמותה.

enigma2 החותם של הקשר הראשון, אותו שילוב של תשוקה וחשש, מאפיין גם את דפוסי הקשרים המיניים בבגרותנו, כותבת הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס בספרה The Enigma of Desire. בכל קשר מיני יש משחק בין הצדדים הפרגמטיים, הידועים, הברורים של מושא התשוקה, ובין הצדדים האניגמטיים, המסתוריים, הזרים שלו או שלה. במפגש הארוטי אנחנו מכירים ומוכרים, בגוף, בנפש, אולי יותר מאשר בכל מפגש אחר, אבל בו גם מתחוורים ומובלטים המקומות בתוכנו, ובבן זוגנו, שנשארים עלומים ובלתי ידועים. התינוק ואמו הם ישות מחוברת ('אֵםתינוק'), אבל גם תמיד שני יצורים נפרדים. התשוקה הבוגרת מניחה לכן מראש תחושה של אבדן ופירוד, לצד כמיהה לאיחוד, מציאה מחדש של מה שאבד. מהותה היא אפוא שילוב של תקווה ופחד.