שיעור האהבה השני

ק. ס. לואיס כתב כי ישנם שני סוגי אהבה. הוא כינה אותם 'אהבה-נזקקת' ו'אהבה-נותנת' (need-love, gift-love). גם לאברהם מאסלו היתה תפיסה דומה. אצלו נקראו שני סוגי האהבה 'אהבת-חסר' ו'אהבת-היוֹת' (deficiency-love, Being-love). אריך פרום חילק לאהבה ילדית ואהבה בוגרת. הוא כתב: "את האהבה הילדית מנחה העיקרון: 'אני אוהב מכיוון שאני אהוב'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני אהוב מכיוון שאני אוהב'. האהבה הלא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך מכיוון שאני זקוק לך'. האהבה הבוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיוון שאני אוהב אותך'".

אבל יש רק סוג אחד של אהבה. לאהוב ולהזדקק הם שני דברים נפרדים. גם מחקר נוירולוגי מראה שתחושת "צורך" ותחושת "אהבה" אינן קשורות באותם אזורים במוח ובאותם מעגלי נוירונים. להשתמש במישהו בשל הנזקקות שלנו יכול להיראות כמו אהבה, אבל זה עניין אחר.

osho et al

אושו טען כי שימוש כזה מאפיין תשעים ותשעה אחוז ממערכות היחסים הזוגיות. גם אם השיעור נמוך יותר, רבים אכן מְבוֹסְסִים כל חייהם באהבה ילדית. הסיבה לכך היא שזהו האופן הראשוני של אהבה שאנו לומדים להכיר. כל תינוק אוהב את אמו, אך זוהי אהבה-נזקקת, אהבת-חסר. אהבת התינוק מוחלטת, אך הוא ייתן אותה לכל מי שיגן עליו, לכל מי שיספק את צרכיו (צרכים שכוללים לא רק הגנה ומזון, אלא גם את האהבה של האֵם). זהו שיעור האהבה הראשון שלמדנו, שיעור חשוב, אלא שלעתים קרובות הוא נותר היחיד. במקרים אלה, גם בבגרותו יחיה האדם בתחושת חסר ומשום כך לא יוכל באמת לתת, להיות, לאהוב. כל עוד הדגש הוא על מה אני מקבל בקשר, זו "אהבה" ילדית, אם הדגש עובר למה שאני נותן, זו אהבה בוגרת. אהבה.

* * *

שני שירים של ירמי קפלן מדגימים יפה את שני סוגי היחסים הללו (תודה למעין פופר)

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “שיעור האהבה השני

    1. כיצד לסווג אהבה שהיא לא של חסר אבל היא כן על התענגות ולקיחה וגם הנתינה שיש שם היא בגלל ההנאה בעניין?

      אהבתי

      1. ההבחנה בין שני הסוגים היא מן הסתם שרירותית ונוקשה. בפועל הדברים אינם של שחור ולבן, ויש רצף בין שני הצדדים, מה גם שבכל קשר יש תזוזה מתמדת על הרצף – יש תקופות שבהן הקשר יותר כזה, תקופות שהוא משתנה. בכל אופן, נראה לי שהמפתח לזהות איפה נמצאים על 'הרצף האוהב', נוגע למידת הדגש על מה שנותנים לעומת מידת הדגש על מה שמקבלים. ככל שהנתינה מרכזית יותר בתודעת-רגש-הוויית האדם, הקשר הוא יותר של 'היות'; עם התנועה לצד השני, של דגש על מה שמקבלים (זה כולל התענגות ולקיחה) – הקשר נוטה יותר ל'חסר'.
        כמו שעולה מדבריך – בנתינה יש עונג רב בפני עצמה. כלומר, אין רע בהתענגות בפני עצמה. יתר על כן, לדעתי הנאת הנתינה היא השלמה ביותר (טיעון מפורט מופיע בספר "אההבה", אוכל לשלוח אם זה יעניין אותך).
        בברכות אוהבות

        אהבתי

        1. תודה רבה על המענה המפורט. אני תופס את העולם כריאליסט הבוחן דברים לפי האינטרס שלו בלבד. ממילא אני רואה את הכל כסוג של לקיחה. ומאידך אני מאמין שיש בנ"א שאוהבים להשיג לעצמם עונג גם על ידי נתינה רבה. ולכן רציתי להבין לאיזה קטגוריה התופעה נכנסת. ומתשובתך אני מבין שאתה מנתח לפי הפרקטיקה ולא לפי תפיסת העולם. וכן הוספת שלדעתך אהבת הנתינה היא השלמה ביותר. זה היה נחמד לשמוע.

          אשמח לטיעון המפורט, תודה.

          אהבתי

          1. הכי טוב שתכתוב פוסט לטובת כולם.. אולם אני יכול בשמחה לשלוח לך מייל מהכתובת שרשמתי למעלה. תודה.

            אהבתי

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s