אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה. (מתוך "אדם בחייו", יהודה עמיחי)

קית' ריצ'רדס נשאל פעם בראיון מהו הדבר שהוא הכי אוהב ביחסים שלו עם מיק ג'אגר, ומה הוא חשב שעזר יותר מכל לתהליך היצירתי שלהם. הוא חייך למראיין ואמר: "חיכוך" (Friction).

שינוי, צמיחה רגשית, ריגוש מיני – מערבים חיכוך. אולם החיכוך אינו בהכרח נעים. הוא מוביל להתפתחות ולעתים לעונג אקסטטי, אבל אם הוא באמת חיכוכי, הוא גם מייצר חום שורף. אכן, ריבים מרים ומערערים הם חלק מכל סיפור אהבה. אולי אנשים רבים כדי לראות במה יכול הקשר לעמוד. כמו בחינה של תו תקן. לפני שאתה קושר את עצמך בחבל ומטפס על צוק נישא, תוודא היטב-היטב כמה משקל יכול החבל לשאת. הריב הוא בחינה כזו – בכמה זעם, קנאה, טינה, חרדה, שקיימים בכל אדם באשר הוא, יכולה לעמוד האהבה שישנה.

אך האהבה לא רק נושאת את המטען, היא גם מצמצמת אותו. על זה מבוסס הטיפול הנפשי. הזעם, הקנאה, הטינה, החרדה המתעוררים מול בן-הזוג, קיימים בנו זמן רב לפני שפגשנו אותו או אותה. אלה דרכים שגיבשנו, כל אדם ודרכו, כדי להתמודד עם מצבי סכנה ארכאיים. מה שקורה לעתים קרובות בטיפול הוא שהמטופל משחזר (ביחסי ההעברה) בדיוק את אותם מצבים מראשית חייו, למעשה כדי להצליח להפריך את הסכנה – הפרכה אותה מאפשרת שמירת המטפל על עמדה אוהבת כלפיו, גם ברגעים הקשים ביותר.

דבר דומה קורה בקשר הזוגי. אנחנו משחזרים את המצבים המוקדמים שצילקו את לבנו – מתוך תקווה שהפעם ייענו באהבה. זהו צעד חיוני. אם לא נבטא את פחדינו העמוקים, ואם לא נפגין את התוקפנות שהפחדים הללו מייצרים – לא נוכל לצמוח, לא נוכל לאהוב ולהיאהב. היחסים אולי יישארו חביבים וחמימים, אך לא יותר. הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג אמר, שכישלון להכיר בתוקפנותנו הוא הגורם העיקרי לכך ש"יחסי אהבה עמוקים הופכים לקשר נעדר אהבה לחלוטין".

אחד הממצאים המדהימים ביותר של האתולוגיה (חקר בעלי-חיים) הוא שאין בטבע קשרים אישיים ללא תוקפנות. מינים שאין בטבעם תוקפנות יוצרים תמיד קשרים נטולי מחויבות, ומזדווגים כאלמונים. המדען בעל פרס הנובל קונרד לורנץ כתב: "אין ספק שהתוקפנות יכולה להתקיים ללא בת-לווייתה, האהבה. לעומת זאת, אין אהבה ללא תוקפנות". תוקפנות היא תנאי הכרחי לאהבה. בלעדיה, לא תהיה אהבה. תוקפנות היא אחד הכלים העיקריים שיש לנו כדי לשמור על עצמנו. אהבה דורשת מאתנו להיות פגיעים לגמרי, לתת לאחר, אשר לו כוח רב עלינו, להיכנס למרחב האינטימי ביותר שלנו. אם לא נחוש שיש ביכולתנו להגן על עצמנו במקרה הצורך, דבר זה לא יתאפשר.

במיתולוגיה היוונית מסופר כי אחרי לידתו של ארוס, אל האהבה, הוא לא גדל כמצופה. כנפיו נותרו ניצנים, שריריו לא התפתחו. אמו של ארוס, אפרודיטה, פנתה אל תֶּמיס, אחותה החכמה, וזו יעצה לה להביא ילד נוסף לעולם, הפעם עם אַרֵס, אל המלחמה, ולקרוא לו אַנטֶארוֹס, כלומר "אהבה שכנגד". עד מהרה נהפכו שני הבנים ליריבים, הם התקוטטו ביניהם והתגוששו, אך למרות זאת אהבו זה את זה. כל עוד שיחקו יחד ארוס התפתח, וכאשר נפרדו, ארוס נסוג. ב"אההבה" כתבתי: האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.